שיטת הלימוד הטהורה והצרופה, מהי?

ישנם שתי גישות היום בקרב הלומדים:

גישה אחת נקראת "אמונת חכמים".

פירוש: ללמוד את הגמרא - עד שמבינים, ולאחר מכן לעבור לראשונים,  להבין מה אמרו, ולסיים בהלכה.

והחלוקה היא כזו: לומדים "קצת זמן" גמרא רש"י תוספות - בהבנה ברורה, ולאחר מכן "רוב הזמן" בראשונים ובפוסקים.

ובשורה התחתונה "הלימוד ברור - עד ההלכה".

גישה שניה נקראת "שיטת המעבדה".

פירוש: לומדים גמרא. פתאום צצות קושיות.

אלא שכעת אין המקום לפתור את הקושיות "אם עדין לא רכשנו את ההבנה בגמרא". מצד שני, "לא תוכל להתעלם" (זה הרי בגדר "דבר האבד"). פיתרון זמני: מוציאים נייר ועט, ורושמים את הקושיות, ומיד ממשיכים בלימוד.

לאחר ההבנה הראשונית, חוזרים שוב על הגמרא - ובודקים שהכל בסדר ומובן. כעת עוברים "למעבדה".

נכון, הכל ברור "מה כתוב". אבל "למה כתוב"?

* מדוע רש"י לא ביאר כתוס'?

* ועוד, הרי תוס' לא כתב את המילים "פירש בקונטרס... ורבינו תם אומר..."  אם כן אולי באמת רש"י ותוס' כלל לא חולקים?

* כמו כן, אני מבחין שהמילים "המדויקות" שתוס' נקט בדיבור המתחיל, שונות מעט מהמילים שרש"י נקט בד"ה. מה פשר העניין? אולי הגירסא שונה? אולי הם דיברו בשתי נקודות "שונות  - אך דומות" (זה אליבא דאלמוני וזה אליבא ד... 

* אמת! הביאור ברש"י "יכול להיות" כמו שאמרתי. אך האם הוא "מוכרח להיות כך"?

* לפי מה שלמדתי ברש"י ובתוספות, האם "כל מילה ומילה שכתובה שם" מדויקת ומבוארת לפי הבנתי - או שמא יש איזה "ברקס" באחד המקומות? אם מתגלה ברקס, נדלקת ישר "נורה אדומה" - שפירושה "הלימוד שלי לא בהכרח מדויק", וצריך לברר היכן שגיתי.

שהרי כולנו יודעים שלא כל מה שנכנס בתוספות מכריח שמקומו שם.

בואו נחדד את העניין לעקשנים ולחולקים:

תכלית הנעל היא "להכניס את הרגל". כך תכנן היצרן. אומנם גם "חמוצים" אפשר להכניס לשם, ובאמת זה יכנס. אך זה שזה נכנס - זה עדין לא הראיה שזו מטרת הנעל!!! להבדיל, לא כל מה שנכנס בתוספות, זה באמת המוצר האמיתי שהיצרן (תוספות) התכוון באמת, וצריך לברר היטב את הכוונה המדויקת בכל מקום.

אם כן כיצד נצליח במלאכה - מבלי לטעות? פשוט! כאשר אני מכניס "רגל" לנעל, אני רואה שהצורה של הנעל מתלבשת בדיוק כפי צורת הרגל. אם כן מסתבר שזו התאמה נכונה. אך כאשר אני מכניס "חמוצים" לנעל, יש פינות ריקות (מילים מיותרות בתוספות) ולפעמים לא נכנסים החמוצים וצריך קצת "לדחוף" ונהיה בנעל "בליטה", (לפעמים דוחקים את ההבנה בתוספות ומרחיבים את המבנה הכללי). מסקנה: חמוצים – אינם מטרת הנעל. רגל – כן.

אלא שגם אם הגענו למסקנה "שרגל ונעל זה הולך ביחד", בגלל הצורה המתאימה, עדין לא נגמרה המלאכה, משום שיתכן שהכנסנו רגל לנעל הלא נכונה. יתכן "שזו לא המידה שלה". יתכן וזה לוחץ, או משוחרר מדי, וצריך תמיד לבדוק אם "הרגל יושבת טוב". גם בלימוד. לאחר שהגענו למסקנה "שהכיוון הוא כך וכך". צריך לבדוק אם ההבנה מתלבשת במילי התוספות "כמו כפפה על היד", או שמא ההבנה קצת לוחצת או קצת משוחררת (שמא יש מילים חסרות או מיותרות - לפי הבנתנו).

לאחר שגיבשנו הבנה ברורה בתוספות, יש לברר מה הנפקא מינה בין תירוצי התוספות?

וכן על זה הדרך לפרק את הגמרא רש"י תוס' לגורמים.

לאחר מכן, "לסכם על הנייר" את המסקנות, ההבדלים, ההכרחים.

כעת מוציאים "מהמקפיא" את הנייר שבו רשמנו את הקושיות שהיו לנו, ובודקים אם הם נפתרו - וכיצד. רושמים את התשובות, מנסים למצות את הדברים, ומה שלא נפתר - "עולה לשלב הבא".

כעת עוברים לראשונים, ורואים איך הם למדו את הגפ"ת.

לפתע מתגלה שהם למדו אחרת - ואפילו בשינוי "מעט". ויש לברר מדוע? האם זה מחמת "הכרח חיצוני" - או מחמת "פשטות הדברים"? ומאיזו נקודה יצאתי בסוגיה שמחמתה הבנתי אחרת? מדוע הראשונים לא מסכימים איתי?

כעת חוזרים לגמרא ותופרים את אותו מהלך של אותו ראשון - בגמרא "בתוך המילים".

ואת הצורה הזו עושים גם בהלכה. ברי"ף, רמב"ם, רא"ש", בית יוסף, שולחן ערוך.

לימוד זה נקרא "שיטת המעבדה".

אלא שבלימוד "בשיטת המעבדה", "חלק גדול" מהזמן מוקדש לגמרא, ובפרט שחוזרים אליה כל פעם כדי לראות "אחד על אחד" את הבנת הראשונים בה.

היום "פיזית" מקובל ללמוד "בשיטה הראשונה" הנזכרת לעיל, תוך כדי "הכרה" שהשאיפה צריכה להיות "כמו השיטה השניה" הנזכרת לעיל. "בשטח"... צריך עצבי פלדה בשביל לשרוד את הלימוד "עד הסוף" בשיטת המעבדה.

אך כאדם שזכה מידי פעם ללמוד בשיטת "המעבדה", אני מצהיר - ללא חשש שמי שלומד כך:

א) הלימוד נחקק בו.

ב) המתיקות שלו בשעת הלימוד - לא תסולא בפז.

ג) השליטה שלו בלימוד - והבהירות, יכולים אף להזיז קירות. הוא לא "משתנה" כל שתי דקות ומהנהן "כן" לכל מי שסוחב וסוחף אותו לכיוון אחר, שהרי הוא "הכריח" את ההבנה והתוצאה שהגיע אליהן.

ד) פעמים רבות הוא כבר חשב על הכיוונים שהעלו הראשונים, ואף עורר את סברותיהם. לפעמים הוא קלע - ופעמים שצלע. אך כאשר הוא רואה את הסברות בראשונים, זה כמו "לימוד שני", זה מתחיל אצלו "מגובה אחר", ואין לשער את "איכות ותוצאות לימודו". פתאום "בוער בו" קנאת ה', מדוע הראשונים לא סברו כפי "ההכרח" שיצא לו בסוגיה? ואם הוא בן תורה ותורתו "תורת אמת", באותו רגע הוא אומר לעצמו את המילים הבאות: אין ספק שאם הראשונים אמרו אחרת, ברור שהם לא טעו!!! אך מכל מקום, מה התשובה על ההכרח והנימוק שלי? ואז הוא פותח "קובץ שיטות קמאי" וכדומה, ומגלה שיש ראשונים שהלכו בדרכו. מדברר שהנימוק שלו "בר קיימא". המאירי אכן הביא אותו. השיטה מקובצת דן בדבריו... ובאמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים. והיה אם הגיע הלומד למבוי סתום והוא לא זוכה להבין מה התשובה והפרכה על לימודו והכרחו, הוא מסכם את העניין במילים הבאות: הרא"ש פסק... אך "לי הקטן יש חיסרון" בהבנת דבריו, שהרי... וצריך עיון. (צריך להדגיש שזה צריך עיון, וקודשא בריך הוא שמח בכך, וזה לא נקרא "עקום", או "מוציא לעז על הראשונים", ובפרט שזה נעשה בצורה מכובדת ומבוקרת, שהרי הלומד תלה את החיסרון "בו - ולא במפרש". ומה גם שהמילים "צריך עיון" שכתב הלומד, יצאו מלב רותח ואמיתי ומתוך עמל!!!).

ה) אין ספק שבסוף כאשר יגיע אותו לומד "להלכה", המסקנות שלו יהיו שונות!!! הדמיון שלו וההיקש יעבוד אחרת. זה יהיה יותר עמוק ויותר נוקב ויותר מנומק!!!

נ.ב.

איני מכריע איזה קו יותר מאולץ ואיזו מומלץ. אך ברי לי שרבותינו למדו בקו השני.

אין ספק שלא תמיד ניתן ללמוד כך, אך השאיפה צריכה להיות לכך - עד כמה שידינו מגעת, בבחינת "אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכווין ליבו לשמים".