הטור (סימן רצ"א) מביא את לשון הרמב"ם שכותב "ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת". ולומד מדבריו שצריך לעשות קידוש בסעודה שלישית, והב"י והב"ח דוחים את דבריו שהר"ם לא דבר מדין קידוש אלא מדין עונג שבת.

וכדברי הב"י והב"ח מוכח בר"ם. בפרק כ"ט ה"א מהלכות שבת כתב הרמב"ם שיש חיוב לקדש על היין בלילה וביום, וז"ל מצות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים--שנאמר "זכור את יום השבת, לקדשו" (שמות כ,ז), כלומר זוכרהו זכירת שבח וקידוש; וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו--בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה".

ובסעיף י' "ומצוה לברך על היין ביום השבת, קודם שיסעוד סעודה שנייה; וזה הוא הנקרא קידושא רבא.  מברך בורא פרי הגפן בלבד.

ובפרק ל' (הלכה ט' י') בהלכות סעודות ועונג שבת כותב הרמב"ם: ט. חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו, שלא יפחות מהן כלל; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סועד שלוש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה, או שהיה מתענה פטור משלוש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין, ולבצוע על שתי כיכרות. וכן, בימים טובים.

י.  אכילת בשר ושתיית יין בשבת, עינוג הוא לה והוא, שהייתה ידו משגת.  ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים, בשעת בית המדרש; אלא כך הוא מנהג הצדיקים יתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שנייה, וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה; ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת.

וכך נפסק להלכה בשו"ע הלכות סעודה שלישית (רצ"א ס"ד): "אין צריך לקדש בסעודה שלישית".

דברי הר"ם מתאימים למה שנאמר על פי הסוד, שבסעודה שלישית אין מקדשים, אבל שותים יין בתוך הסעודה.

בפרי עץ חיים מובא שהאר"י היה אוכל פת בכל השלש סעודות, ובסעודה שלישית מבאר האר"י שלא מקדשים על היין כיון שעל פי הסוד "כי סעודה היא גדולה מכולם, לכן אין אנו אומרים בה קידוש כלל כי נעלמה מאד, ושם מקום האכילה ולא השתיה, וכו'. ובהמשך כותב "ודע כי באמצע סעודה צריך לשתות יין, ולא בתחילת הסעודה וכו'.

הפשט לפי הר"מ, והסוד, חופפים וכל אחד מטעמו.

דרך אגב: מי שאוהב יין יותר משאר משקין וביכולתו לקנות יין, יש לו חיוב לקבוע סעודה על היין, במקום קולה או שאר משקים, מדין עונג שבת.