זה לא סוד ש... כל אדם באשר הוא, יצר הרע מתלבש עליו ומנסה לכבוש אותו. כמובן שהמינון והצורה שונים מאיש לרעהו, שהרי לאחד הוא מגיע מחופש עם הכובע של הרב הראשי, ולשני הוא מגיע עם כובע של ליצן, ולשלישי הוא בא עם כובע טמבל, ולרביעי עם כובע קש, לחמישי הוא מוסיף משקפי שמש ונעלי אצבע... לכל אחד הוא בא בצורה שמתחברת ומדברת אליו.

   יצר הרע גם לא מכשיל את כולם "באותה עבירה". שהרי אדם שלא מתפלל, אי אפשר להכשיל אותו "בדיבורים באמצע התפילה". כמו כן הוא לא ינסה לפתות ולהכשיל אדם "צדיק" באיסור "לא תרצח". משום שהצדיק לא יסכים להתדרדר "בבת אחת" לדיוטה שפלה שכזו, וחבל להשקיע על כך אנרגיה.

   אלא יצר הרע עורך לכל אחד "טיפול אישי", בהתאם למעמדו ומקומו בסולם העולה בית אל. את האברך הוא סוחב "לרחובה של עיר", ואילו את זה שכבר "ברחובה של עיר" - הוא סוחב "לבית מרזח", ואת זה שכבר שם - הוא מדרדר יותר... לכל אחד היצר תופר "דִרְדוּר" לפי המצב שלו.

   אך ישנם שני סוגי מכנה משותף בין כולם:

   א) יצר הרע מנסה להראות לאדם שהעולם "השני", העולם שמורחק על ידו, הוא בעצם נוצץ וזוהר - וחבל להחמיץ אותו.

   ב) בתחילה יצר הרע נותן לאדם "לטעום" מהרחוב וגרורותיו, ולאחר מכן הוא "ממכר" אותו לטעימה הזו, "ומטעימה קטנה" העסק מתפתח "לארוחה גדולה ושמנה".

   בדיוק כמו ההתמכרות לעישון ולכל תאווה אחרת, בדיוק בצורה זו עובד היצר על האדם - וכובש אותו.

   ברשות הקוראים המתוקים, נצא "לסיבוב קטן", ובו נכיר את צורת העבודה של היצר "מהשטח"! בטיולנו נגלה גם את נְטִיוֹת האדם, את סופו, ואת המסלול שאחר כך. אלא שכדרכנו בקודש, נעשה זאת באמצעות פסוקי הפרשה, על דרך "הרמז".

   אך בטרם נצא לטיול, למען הסר ספק ולמען אותם מתלבטים ומפקפקים, אנו מכריזים מעל במה זו את ההכרזה הבאה:

   יודעים אנו היטב שיעקב אבינו היה "איש תם" - איש שלם, ברור לנו שכולו היה קדוש וטהור, וכל "הרמז" שנראה מהפסוקים להלן, מכוון רק אלינו, האדם הקטן אשר חי כאן בעולם, ואין לזה קשר כלל ליעקב אבינו.

*************************

   וַיֵּצֵא יַעֲקֹב - רמז וכינוי לאדם השלם ביראתו.

   מִבְּאֵר שָׁבַע - מבית המדרש אשר שם, מאוהלי שם ועבר.

   וַיֵּלֶךְ חָרָנָה - יצא לטייל ברחובה של עיר.

   א) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם - "ויפגוש" (רש"י חולין צא: ד"ה ויפגע). הפגיש יצר הרע את אותו אדם עם התאוות אשר ברחוב, הפרסומות וההווי המתירני והקליל, התאווה לכסף ושיכרון ההצלחה...

   ב) וַיִּפְגַּע במקום - וַיִפָּגַּע במקום! באותו רגע נפגעה השקפתו של האדם - ונשתנתה. עד היום עניין אותו רק "יושבי האוהלים ועמלי התורה", ואילו כיום הוא כבר מגלה התעניינות גם "ברחובה של עיר"!

   וַיָּלֶן "שָׁם" - מה שהוא קלט "שָׁם", בער בו עשרים וארבע שעות! הוא אומנם התפלל, למד, אכל, ישן, אבל הראש שלו כל הזמן היה "שָׁם", ברחובה של עיר. במילים אחרות, הוא התקרר ביראת שמים. יצר הרע לחש לו כל הזמן: אתה מסכן ולומד תורה - ומחמיץ את "שָׁם", את המסעדות, הפיצריות, הבארים, הברבורים ושליו ודגים...

   וכיצד נוצר השינוי הזה "בהשקפת עולם"? מה הסיבה המרכזית לכך?

   כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ - אותו אדם יצא מהתורה והקדושה המכונים "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא" (מלאכי ג' כ'), והלך לרעות בשדות זרים, ברחובה של עיר. הוא חיפש גיוון בשגרה, ומהגיוון הזה נוצר הניוון בהשקפת העולם.

   אט אט הדרדור שהחל "בהשקפה חדשה", צבר תאוצה ועבר לפסים "פיזיים ומעשיים", עד ש...

   וַיִּקַּח "מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" - סגנון דיבור, צורת תספורת ולבוש...

   וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו  - ועשה מהם "עטרה לראשו". הוא פשוט אימץ את הרחוב "הלכה למעשה".

   וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא - כך עברו עליו החיים, עד שהגיעה שעתו להיפטר מהעולם. ("וישכב" - "ויפטר" מלכים א' ב' י' ברש"י).

   וַיַּחֲלֹם - החלום הפך למציאות, והאדם מוצא את עצמו עומד לפני מלך העולם.

   וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה - פתאום האדם תופס את המציאות - ואת ההחמצה.

   מתברר לו שהעולם אינו הפקר, יש דין ויש דיין, והחיים הם בבחינת "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", והתכלית היא להתקדם כל הזמן לכיוון מעלה - ולהיזהר מנפילות.

   וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים - "בּוֹ" - הוא רואה עין בעין שבשמים לא מתעניינים כלל בקריירה ובהיקף הכרס, אלא הכל תלוי רק "בו", בסולם הזה. ומי שהמריא והעפיל אל ראש הסולם וכבש את הפסגה - אשריו. ומי שלא, אוי לו מאלוקיו!

   וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר - מתחיל המשפט.

   אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק - אשר נתתי תורה ומצוות, וחייבתי את האדם לדבוק בהם. דע לך ש...

   הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ - "הארץ הרוחנית" שכבשת במשך כל ימי חייך, המצוות, המעשים הטובים, עמל התורה, התפילות והברכות...

   לְךָ אֶתְּנֶנָּה - על כל זה אתן לך שכר בעין טובה.

   וּלְזַרְעֶךָ... - זכויות אלו גם יעמדו לזרעך... וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה...

   עד כאן התגמול עבור "החלק הטוב" שהביא איתו המנוח למעלה.

   לאחר מכן נשפט הברנש על החלק השני, "חלק העבירות", ולפתע מתברר שהחבילה לא קטנה... שהחבילה גדולה... שהחבילה כבידה... ועל החבילה הזו צריך לשלם!!!

   וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ - בעולם האמת, מתעורר האדם משנתו ותופס את גודל ועומק מצבו.

   וַיֹּאמֶר - והוא מתחיל לקונן ולהספיד את ההחמצה הגדולה.

   אָכֵן יֵשׁ ה' "בַּמָּקוֹם הַזֶּה" - לא רק בכולל ובבית כנסת, אלא בכל מקום. גם ברחובה של עיר, גם בזמני לחץ ומחץ, גם כשהאישה הרגיזה, בכל מקום שמעדתי, "בַּמָּקוֹם הַזֶּה" היה ה' - הייתה עבודת ה', והייתי צריך להתגבר על היצר ולעמוד בניסיון. אבל...

   וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי - היצר הטעה אותי וחשבתי שה' לא רואה, ושכחתי את דברי התנא שאמר (אבות ב' א') עין רואה... וכל מעשיך בספר נכתבים.

   וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא "הַמָּקוֹם הַזֶּה" - "עולם האמת", בו מקבל האדם "עיניים נכונות" ולא מבולבלות, והוא זוכה להבין היטב את מה שהוא סרב להבין למטה, ש...

   אֵין זֶה כִּי אִם "בֵּית אֱלֹקִים" - אין חשוב בעולם האמת, אלא "בית אלוקים". בתי כניסיות ובתי מדרשות, מצוות ומעשים טובים, מצוות ומוסר ה'.

   וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם - רק זה השער והכניסה לעולם הנצח. אך התאוות ורחובה של עיר, אינם מועילים לחיי הנצח - ורק מזיקים.

   רואים בשמים שהפציינט קולט את המסר והוא מתחרט על עָבַרוֹ, ומחליטים לשולחו לעולם הזה "בשידור חוזר", כדי לתקן את אשר פגם בגלגול הקודם.

   וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר - בגלגול החדש.

   וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן - את ההשקפה המסולפת שהייתה לו בגלגול הקודם.

   אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו - אשר עשה אז "עטרה לראשו" וסגד לה.

   וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה - כעת הוא קובר אותה עמוק באדמה, ומכסה אותה במצבה יפה.

   וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ - אין "שמן" אלא תורה ומעשים טובים (ויקרא רבה פרשה ג' סימן ז').

   אם בעבר ההשקפה הפסולה הייתה "עטרה לראשו", הרי שכעת הוא כבש את יצרו, ומעתה השמן - "התורה והמצוות" - הם העטרה לראשו.

   וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא "בֵּית אֵל". וְאוּלָם, "לוּז" שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה - "ההשקפה והיראת שמים" שבעבר היה בבחינת "לוּז" - אותיות "זול", כעת נשתפרו ונתקדשו והפכו "לְבֵּית אֵל", לסמל השלמות והקדושה.

   וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר - האדם הזה, "הגלגול החוזר", לא מסתפק בכך שתיקן את פגמי העבר, אלא מידי יום הוא פועל בשני מישורים:

   א) נושא תפילה חמה לבוראו. ב) מקבל קבלת חיזוק על העתיד.

   א) תפילה:

   אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי - תפילתי לאלוקי שיהיה עימדי.

   וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ - וישמרני ויצילני מכל חטא.

   וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ - איני מבקש "מותרות ותאוות", אלא את המינימום הנחוץ לי כדי להתקיים.

   וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי - הכל כדי שאצליח לאחר 120 לשוב לעולם העליון, לאבאל'ה שבשמים, "בשלום", בשלמות.

   וְהָיָה ה' לִי לֵאֱלֹקִים - ולא ימצא בי שום פסול - ואזכה שיחול שמו עלי (רש"י כ"ח כ"א).

   ב) קבלה לעתיד:

   "וְהָאֶבֶן" הַזֹּאת - "התאוות" מהגלגול הקודם.

   אֲשֶׁר שַׂמְתִּי "מַצֵּבָה" - שכבשתי בגלגול הזה וקברתי תחת המציבה.

   יִהְיֶה "בֵּית אֱלֹקִים" - יתהפכו "לנקודת עליה". לא רק שלא אחזור לאותם תאוות, אלא שגם את אותם "כוחות" שהשקעתי אז ביצר הרע, אשקיע כעת בקדושה - ואהפכם "לְבֵּית אֱלֹקִים".

   וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי - כל ימי חיי.

   עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ - יהיו מקודשים ומופרשים לך.

   וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו - זכה אדם זה לחיות מתוך קדושה ושלמות, וכאשר "נשא רגליו" מהעולם…

   וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם - כבר לא הוצרך לחזור "בשידור חוזר", אלא הובל אחר כבוד למקומו בעולם העליון והקדמון - בגן עדן.

*************************

   עד כאן "הרמז" הנפלא אשר נגלה לנו מבין פסוקי הפרשה, בו אנו רואים את שבעת השלבים שעובר האדם החוטא:

   1) הסכנה שביציאה הרגעית לרחובה של עיר. 2) הדרדור "בהשקפה". 3) הדרדור הפיזי "במעשים". 4) המשפט בעולם העליון. 5) ההפנמה של הטעות. 6) הגלגול החוזר. 7) שלב התיקון.

   האמת שהדברים ברורים וידועים לכל. אך כאן המקום להזכיר שהחכמה היא לא "לחדש חידושים", אלא להתבונן "בדברים הידועים" - ולהפנימם, וכמו שְׁלִימְּדָנוּ הרב בהקדמה לספר "מסילת ישרים", וזו לשונו הטהורה: החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול! … שכפי רוב פרסומם… כך ההעלם מהם מצוי מאד - והשכחה רבה.

   כן כן, החכמה היא לא לחפש "חידושים ותוספות" בעבודת ה', אלא להפנים את הבסיס הידוע ולהתחזק בו.

   כיוון שכך, ננתח כעת פרט מרכזי המופיע בשלבים הנ"ל, אשר הוא בעצם "שורש הנפילה" של האדם, מתוך תקווה שאם נחסום את השורש, הרי שננצל בסייעתא דשמיא מכל מה שמתפתח לאחר מכן.

   ובכן: יצר הרע לא בא לאדם ביום בהיר ואומר לו: מותק, תוריד את הזקן, תלבש טרנינג, שים קסקט הפוך, קח מטקות - וצא לים.

   יצר הרע גם לא מבקש מהאדם "להתנתק מהלימוד" ומקיום המצוות. מה הוא כן עושה? הוא פועל בשלושה שלבים.

   שלב ראשון: הוא מטפל לאדם "בהשקפה".

   הוא שולח את האדם לרחוב, ונותן לו להבין שיש למטבע (החיים) גם צד שני. יש פיצריות ומסעדות ובארים ויאכטות, וערבי שירה וְזִמְרָה וְזֵמֶר רָע ויצר הרע ותועבה...

שלב שני: שלב "הטעימה".

   לאחר שהמסכן נחשף לאווירת הרחוב הקלוקלת, היצר נותן לו "לטעום" מהזבל הזה "מעט". כמובן שהיצר עושה את זה יפה, ובמסווה של "לשם שמים".

   * סיבוב קטן במדרחוב - כדי להכיר את "פלאי הבריאה" ולברך עליהם "שככה לו בעולמו" (ברכות נח:).

   * או לְזָכּוֹת את הרבים "באות בספר תורה", ולשם כך לפתוח דוכן מכירות "בכניסה לקניון".

   * או "לקרב לבבות", על ידי השתתפות וריקוד בחתונה מעורבת.

   בקיצור, היצר עושה לאדם "דרדור וטעימה מהרחוב - במסווה של קדושה", והאדם לא שם לב כיצד השקפתו נהרסת ונשחקת ונמחקת!

שלב שלישי: שלב "הכיבוש".

   לאחר הטעימה שהאדם עבר ולאחר שהשקפתו התעוותה ונהיה לו "ראש חדש", ראש "תורני מתקדם", כעת היצר מגדיל את המינון - ועובד איתו כבר "בלי כפפות".

   הוא משכנע את האדם למזער קצת את איסור "יחוד", מידי פעם לצנזר את מצוות "ולא תתורו", לקיים "והתעלמת" משיחות המוסר, להגיד "אין לי" בזמן שגבאי הצדקה עובר לידו... אט אט כובש היצר את האדם ושואב ממנו כל לחלוחית של רוחניות, עד שמגיע שלב שבו היצר לוקח משרוקית - נותן שריקה - והאדם כבר "טס" לבצע את העבירה - כמו חייל נאמן ועבד נרצע.

   המסלול הזה מאוד עתיק, וכבר הובא בגמרא (שבת קה:) בזו הלשון: כך אומנתו של יצר הרע. היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה - והולך ועובד.

   יהודים מתוקים! שמתם לב שהגמרא נקטה על עבודת היצר את המילים "כך אומנתו"?! אכן כן, זו אומנות שלימה. ומי שמתעמק בצורת עבודתו של היצר, (בשלושת השלבים הנ"ל), רואה כאן אומנות מדהימה ומקצועית ביותר, שיטת עבודה מאוד מחושבת ומחושבנת.

   עד כאן נתוני השטח "והכרת המציאות".

   אך מה זה קשור אלי החמוד והמתוק והצדיק והחסיד? הרי בחופה גמרו עלי את ההלל - (מותר לשנות מפני דרכי שלום). ובכולל אני "השפיץ" - (שדוקר את כולם). "ובבניין" כל השכנים מעריצים אותי - (מרוב פחד). אפילו חמי גאה בי - (כי הוא לא מוכן להודות שהוא נפל בפח). ומכיוון שאני מעוטר בכל המעלות והתהילות, מה רוצים ממני במאמר הזה?

   יהודי יקר! למרות שהנך בטוח שהנך נזר הבריאה ושיא השלמות, דע לך שגם אליך מתכוון המשורר. מדוע?

   משום שהעבר הוורוד - אינו ערובה לעתיד, וחובה לחשוש תמיד "מהפעם הראשונה", וכמאמר רבותינו (אבות ב' ד') "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

   חכמינו תיקנו לנו בנוסח התפילה להתפלל בכל יום ולבקש "אל תביאני לידי ניסיון ואל תביאני לידי ביזיון". פירוש: אל תביאני "לידי ניסיון", פן לא אעמוד בניסיון - ואגיע "לידי ביזיון". ובדיוק לתפילה הזו - אנו מתכוונים במאמר הזה.

   שהרי הרחוב בדורנו כל כך רדוד וירוד, והניסיונות בו מתעצמים מיום ליום. וכיוון שלפעמים מוכרחים לצאת "לרחובה של עיר", חובה עלינו להפנים את שלושת השלבים הנ"ל: א) עיוות ההשקפה. ב) הטעימה. ג) הכיבוש.

   פירוש: חייבים לצאת לרחוב? אין בעיה. ההכרח לא יגונה. אך חובה לדעת שבין אם נרצה ובין אם לא, יש ליציאה הזו השפעה מסוימת עלינו - שהרי נחשפנו לאווירה מתירנית - וכעת היצר מגרה אותנו "לטעום" מעט מזה.

   משום כך, חייב האדם היוצא לרחוב לפקוח על עצמו "שבע זוגות עיניים" - ולהיזהר "משלב הטעימה", שיכולה להתחיל "בפזילה קטנה", בסיפוק "הסקרנות", ועלולה להסתיים בדרדור האדם עד לתהום.

   חובתנו להאמין בנוסחה הבאה: טעמת? נוצחת! התנזרת? ניצחת!

   וככל שהאדם "קדוש יותר", כך הוא מרגיש יותר את העניין הזה. ומי שלא מרגיש את הדרדור והקרירות והסכנה שיש "בכל יציאה", לא נעים להגיד, אבל… סימן "שהקדושה" ממנו והלאה!

   וכבר ידוע שגדולי ישראל, ככל שהיו "גדולים" יותר ביראת שמים, כך "הרגישות" שלהם לקדושה הייתה בהתאם. ומפורסם המעשה עם באבא מאיר שבא לקבל את פני אביו בשדה התעופה, ואחרי 25 שנה אמר שעדיין לא תיקן את "הרושם בנשמה" שנעשה לו ממקום פרוץ זה - למרות שהוא לא נכשל בעיניו.

   זכור! הרבה אנשים "הלכו" ברחוב - ושם הם "הלכו" (נשרפו ברוחניותם). כל מי שעוסק בקירוב רחוקים, ובפרט עם "נושרים", מכיר את התופעה "הציץ ונפגע"! זה התחיל "מטעימה", פזילה קטנה, והפזילה הזו הסתיימה "בעיוורון גמור" ובאיבוד הדעת כל הרוחניות.

     יהודי יקר! דוד המלך הכריז בספר תהילותיו, וכה אמר: טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' - אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ. (תהילים ל"ד ט').

   מי שמתבונן בפסוק הזה, רואה כיצד דוד המלך טמן כאן את כל המאמר שראינו כעת - עם שלושת השלבים הנ"ל:

   שלב א' "טַעֲמוּ" - רק טעימה קטנה.

   שלב ב' "וּרְאוּ" - הטעימה עושה רושם - וההשקפה משתנית.

   שלב ג' "יֶחֱסֶה בּוֹ" - האדם מתהפך מהקצה לקצה.

   אכן אין דבר כזה לשתות יין ישן נושן - ולא להשתכר! אין דבר כזה לקפוץ לאש - ולא להישרף! אין גם דבר כזה ללכת ברחוב ולפזול וליהנות מההווי והמתירנות, לשמוע שירים פגומים, להסתכל בעיתונות זולה, לשחרר מעט את העיניים והאוזניים, ולא לפגום בנפש. אין דבר כזה!!!

   חשבת על זה פעם?