"בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג)

על מצות המילה נחלקו רבותינו מה טיבה, האם היא באה להסיר מהאדם דבר מיותר או באה להוסיף לו דבר שהיה חסר לו.

רבינו סעדיה גאון בספרו 'אמונות ודעות' (מאמר ג, י, ד"ה הענין השביעי) שואל איך נוכל להבין שהאדם כל זמן שגופו בשלמותו כפי שנברא הוא אינו תמים, ודווקא רק כאשר חתך ממנו מה שהוא, כלומר המילה, ונחסר ממנו משהו, דווקא אז נעשה תמים?" ועל כך משיב רס"ג:

"הדבר התמים הוא הדבר שאין בו לא תוספת ולא חסרון - וברא הבורא את החלק הזה (הערלה) עודף עליו, וכאשר חתכו הוסר העודף ונשאר תמים".

גם 'ספר החינוך' מסביר בדרך הזו שהערלה היא תוספת מיותרת, כמו שכתב:

"כי ידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה שהיא תוספת בו".

אלא שעל שיטתם יש לשאול: אם הערלה היא דבר מיותר, מדוע מלכתחילה בראו הבורא על מנת שיסירו אותו? על שאלה זו משיב ספר החינוך:

"מלבד שיש בו (בהסרת הערלה) תשלום צורת הגוף... רצה (הקב"ה) שתהיה ההשלמה (של האדם) על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו".

רעיון זה אפשר לדייק מהכתוב (בראשית ב, ג): "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת", שהקב"ה ברא מלכתחילה את העולם בלתי שלם, ותפקידו של האדם "לַעֲשׂוֹת" - להשלים את הבריאה במעשיו. ולא רק את הדברים הגשמיים, אלא גם את נפשו ומידותיו צריך האדם להשלים ולשפר – "כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו".

לפי הרמב"ם יש פן נוסף לטעם מצות המילה, והוא טעם לאומי וכך כתב:

"ויש במילה עוד עניין אחד חשוב מאד, והוא שיהיה למאמיני יחוד השם אות אחד גשמי שיקבצם".

לאחר הכנסתו של הרך הנימול לברית מברכים אותו הקהל: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". ונשאלת השאלה מדוע אומרים הכרזה זו דווקא במצות המילה ולא אומרים אותה אחר כל קיום מצוה אחרת? על כך משיבים:

א. מפני שמצוות המילה קבועה בגופו של האדם מישראל, ואינו יכול לעזבה או להינתק ממנה כל ימי חייו. "כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים": שגם מהם לא ייפרד לעולמים - מהתורה, מאישתו ומהמעשים הטובים שלו.

ב. האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק, שאל מה הפירוש: "כשם שנכנס...כן יכנס...", וכי התינוק נכנס לברית המילה? הרי הוריו הם המכניסים אותו? אלא, השיב הרבי, כשם שהתינוק נכנס ומקיים את מצוות המילה, ללא גאווה והתנשאות על שמקיים הוא מצווה כה גדולה, כך ימשיך בעזרת השם לקיים מצוות, ללא כל רגש גאווה, אלא רק כדי לקיים רצון בוראו.

הרב יעקב הלוי פילבר. הרב ישראל יוסף - מתוך הספר: "וקראת לשבת עונג". מתוך האתר: פנינים לשולחן שבת,　 morbas.blogspot.com