פרשת השבוע תזריע
תזריע – שבת החודש "אשה כי תזריע וילדה זכר" (יב, ב) קשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל ההורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלושה: האומרו והמקבלו והנאמר עליו (מדרש תנחומא). מתחילים מחדש בשבת הסמוכה לניסן, קורא המפטיר את פרשת החודש. "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מכריזים על חודש ניסן מפני חשיבותו, ועל חג הפסח שקרב ובא. ניסן. אביב בפתח. הבריאה כולה מתחדשת. הניצנים נראו בארץ. עת הזמיר הגיע. הכל פורש את זרועותיו בתשוקה וגעגועים לחי העולמים.
"בימי ניסן קודם פסח, בעת שהיה הברית מילה של בנו שלמה אפרים ז"ל, דיבר עמנו רבנו ז"ל שיחה נפלאה מענין הקיץ שהיה ממשמש ובא ודיבר אז שחורף הוא בחינת עיבור וקיץ הוא בחינת לידה. בחורף כל העשבים וכל הצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף, והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ כולם מתעוררים וחיים ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה. שיחה, זו תפילה ותחינה ותשוקה וגעגועים להשם יתברך. ואז כל שיח ושיח השדה המתחילים לחיות ולצמוח אז, כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפילתו". (שיחות הרן צח).
תמיד אפשר להתחיל מחדש. אף פעם אסור להתייאש. גם אם ניסינו כל כך הרבה פעמים, וכל פעם חשבנו שהנה, הפעם זה יצליח, הפעם אנחנו חזקים, הפעם זה ממש בוער בנו ובכל זאת נפלנו. כל כך הרבה פעמים ניצבנו כבר כמעט בראש הפיסגה ופתאום התהפך הגלגל ושוב מצאנו את עצמנו חבוטים וחבולים בקרקעית התהום. ובכל זאת, קמים ומתחילים מחדש. כי אי אפשר לשער לאן אפשר להגיע עם רצון חזק.
התחדשות זה לפני הכל. יהודי צריך כל הזמן להתחדש, אסור לו לפול לשגרה אפילו ששגרה זה לא דבר רע בכלל, שהיא עושה לנו סדר בחיים, עושה לנו סדר בראש, עוזרת לנו להספיק דברים, לעמוד בהתחייבויות, להשיג הישגים.
צריך לעבוד את ה' בשמחה, בהתלהבות, ברעננות, במלוא החיות והחשק. יהודי לא מסתכל אחורה. רק קדימה. ביהדות יש רק "מעכשיו". שום דבר לא חוזר על עצמו. כל דבר שעושים זה פעם ראשונה. כל רגע זה מציאות חדשה. ה' מצפה ממך להתעוררות קטנה עכשיו ממש, וההתעוררות הזו חשובה ויקרה בעיניו הרבה מעבר לכל מה שהיה ואפילו אם ניסית כבר עשרות פעמים מחדש ולא הצלחת, ונפלת לאן שנפלת, אסור לך להסתכל על זה.
עיקר ההתחדשות היא ברצון. אדם צריך לרצות להיות יותר טוב ויותר טוב. בשביל זה הוא בא לעולם. אדם סובל מהמידות הרעות שלו. סבל נורא הוא סובל. ממה אדם סובל? מהרע של עצמו! כעס למשל. איזה סבל סובל מי שהוא כעסן. רבונו של עולם תרחם עלי! תעזור לי! אני מתחנן! תבטל ממני את המידה הזאת, מידת הכעס, תרחם עלי! תזכה אותי לדעת שכל פעם שאני כועס, למעשה אני כועס עליך! כי הכל אתה עושה לי!
או הקינאה. איזה סבל נורא זה. מה ההגדרה הכי קצרה והכי מדוייקת לקנאה? אדם סובל כשלשני טוב. לעומת זאת, כשאדם זוכה לההיפך מהקנאה, בחינה של "טוב ליהודי טוב לי", איזה חיים מתוקים יש לו, איזו מנוחת הנפש.
צריך כל הזמן לעבוד. שמעת איזה דרשה ובאה לך התעוררות? אל תזרוק את זה בגלל שכבר ניסית בעבר ולא הצלחת. תעמוד באיזה פינה שקטה ותגיד כמה מילים: "רבונו של עולם, שמעתי עכשיו דרשה על קדושה של צדיק פלוני, גם אני רוצה, אני רוצה, תעזור לי אבא." תתפלל, תתחנן, כל מילה חשובה אצל בורא עולם! ואם אתה מתחזק בעבודת הרצון ומתפלל על ענין אחד כל יום לפחות חצי שעה, אתה מקבל כזו שמחה, אתה מתחיל לראות תוצאות. אדם יהיה חזק ברצון, הוא יגיע לכל! כל מה שה' רוצה ממך זה שתתעורר. שזה יבוא ממך. אפילו שאנחנו יודעים שהכל מה'. כשאדם נמצא למטה ומהמקום הזה הוא מתעורר ואומר: נכשלתי בעבירות, נפלתי לאן שנפלתי, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל אני רוצה אותך השם, רק אותך אני רוצה, זה עושה הרבה נחת רוח בשמים.
בלי הכוח הזה שה' נטע בנו לרצות להשתנות, להיות יותר טובים, בלי זה העולם כולו הוא בחינה של כלי ריק.
החיבור אל ה' זה התענוג שביהדות. להתחבר עם ה' זה להתחבר עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם, עם הנועם של העולם. כל העניין שלנו זה לחזק את החיבור הזה. זה ישמח אותנו יותר מכל דבר אחר. גם אם יש לנו כל מיני תענוגות אחרים שהרי אנחנו לא מאלה שנמצאים בפרישות מן העולם, ברגעים נדירים של קירבת השם אנחנו מבינים שהתענוג הכי גדול זה כשאוהבים את השם, שאז לא צריכים שום דבר נוסף. כשאדם, בתוך כל הכשלונות שלו, עכשיו לא הצלחתי עם הילדים, ועכשיו לא הצלחתי עם התפילה, ועכשיו לא הצלחתי עם הבן זוג אבל אני אוהב את ה', אני אוהב את הקדושה, כמה אני אוהב את הרגעים הנפלאים האלה שנמצאים בתוכי, אפילו שזה רגעים קטנים. כשאדם זוכר בתוך התוהו ובוהו של החיים את רגעי האהבה האלה, הוא שמח, הוא מתחדש.
כל העבודה בעולם הזה היא רק להגיע לאמונה שלימה! זו העבודה! זו התכלית! שהאדם יהיה דבוק בהשם כל הזמן! לא ישכח את השם! אמונה זה לפני הכל, צריך כל רגע להתחיל מחדש.
אם מבינים לגמרי שאין עוד מלבדו, אז אסור להיות עצובים, צריכים לחייך, צריכים לשמוח, צריכים לדעת שהכל זה נסיונות, עם הבן זוג הזה, עם הילדים האלה, עם הבניין הזה, עם השכנים האלה, עם הפרנסה הזאת, עם הבריאות, כל אחד עם מה שיש לו, זה הכל צמצומים. אני רוצה לשוט במרחב ואני פתאום מוגבל בזמן, בבעיות, בצרות. איך יוצאים מהצמצומים? אם איזושהי הבנה שאם אני אסתכל על הדברים בעיניים של אמונה, אז הכל יהיה אחרת. כשאדם מתחיל לנתק את עצמו כחוט השערה מהדברים הטפשיים, מההקפדות, מהכעסים, מהגשמיות, מהתאוות, כשהוא מתאמץ לנתק את עצמו מהנקודה שהוא נמצא בה לנקודה יותר גבוהה הוא מתחיל להתחבר אל ה'. הוא מתחיל להבין שגם אם לא הלך לו כמו שהוא רצה, ככה השם רצה, הוא מקבל את זה באמונה.
אדם צריך כל הזמן לחשל לעצמו נתיבי התמודדות אל מול מה שנראה זעפו השוצף והגועש של ים החיים הסוערים וזה אפשר רק עם אמונה. כל הזמן להתחזק ולהתחדש באמונה, בדעת.
וכך גם עם הקדושה. אדם צריך כל הזמן להוסיף קדושה, כל שעה ושעה שהוא חי, להוסיף עוד קדושה ועוד קדושה.
אדם צריך לראות שיהיה לו פה קדוש, שלא ידבר לשון הרע על שום בנאדם בעולם! שלא ידבר לשון הרע בכלל! אם התחזקת באמונה, אם יש לך דעת, מה אתה צריך לדבר על מישהו? מה זה העניין שלך לדבר על מישהו? מי שיש לו דעת, מי יש לו אמונה, הוא יודע את השם, מה הוא צריך לדבר על מישהו?! הוא לא רואה בני אדם, הוא רק רואה את השם! יש לו דעת! מי עשה לך? הכל זה השם! תראה את השם! אדם שיש לו דעת הוא רק רואה את השם! הוא לא מדבר לשון הרע והוא לא שומע לשון הרע! אם הכל זה השם אז מה יש לך לספר לי ומה יש לי לספר לך?!
מוכרחים להתחזק בעבודה הזאת. להתחיל כל פעם מחדש. רבנו אומר (תורה נד) "שעל ידי לשון הרע נסתלק ממנו הדעת והוא נופל מאהבת השם יתברך לאהבת הבהמיות". יש עונש יותר קשה מזה?
קיבלנו את כוח הדיבור בשביל להתפלל, להגיד תהילים, ללמוד תורה, להגיד מילים טובות בבית, לחברים, איך אנחנו מעיזים לקחת את הכוח הזה ולדבר על השני? על החסרונות שלו? יהודי צריך לקדש את הפה, שלא תצא שום מילה לא נכונה מהפה שלו, שום לשון הרע, שום רכילות, שום כעס, שום שקר, שום ליצנות! אנחנו כל כך פגומים וחסרים, כמה עבודה יש לנו לעשות עם עצמנו, אז איך יש לנו את הזמן והאומץ להסתכל על אחרים ולדבר עליהם?
פרשת תזריע היא פרשה של נגעים. מה העוון שבגללו אדם מקבל צרעת? לשון הרע. מצורע = מוציא שם רע. מרים הנביאה נהיתה לה צרעת. למה? היא דברה לשון הרע על אחיה. צריך לזכור את מעשה מרים הנביאה.
זה נורא ואיום הדבר הזה. זה כמו לרצוח את החבר. לכן העונש כל כך קשה. בדד יישב. הואיל והוא הפריד בין איש לרעהו, לכך אף הוא ייבדל ויישב בדד. מידה כנגד מידה. את הכל אפשר להפסיד חלילה אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תחול על התפילות שלנו, על הלימוד תורה שלנו, כשהם נאמרים באותו פה שרק לפני רגע נטמא בלשון הרע ורכילות? "כולם רוצים בכל מאודם להתחזק בשמירת הלשון. אבל כולם גם מרגישים, שזו משימה בלתי אפשרית. כי ברית כרותה ללשון הרע שתתקבל בלב האדם. וזהו אחד מפלאי העולם, שהאמונה בדבורי הלשון הרע ששומעים, היא ממש 'אמונה שלמה'. כל פעם ששומעים מישהו מדבר רע על מישהו אחר, מיד היצר הרע מכניס במי ששומע, כזה אמון באדם שאומר את הדבר הרע. לפתע, אותו אדם, נראה האדם האמין ביותר בעולם, והשומע חושב: מה פתאום שישקר? מה? הוא סתם ממציא דברים? יש דברים בגו. אין עשן בלי אש וכו' וכו' – חגיגה של לשון הרע. העבודה הפנימית והעמוקה שנותנת לאדם את הכלים לצאת מהיצר הרע הזה, היא שיתחיל להסתכל על עצמו בעין האמת, עד כמה הוא מונח בעצמו בכאלה פגמים וחסרונות, עד שלא תהיה לו שום מחשבה או רצון כלשהו להסתכל על אחרים" (המברך את עמו ישראל בשלום).
צריך לברוח מזה כמו מאש. אם אדם יזכה לשמור את הלשון ואת האוזניים מלדבר ולשמוע דבורים אסורים, אחרי כמה שבועות יפסיקו לספר לו, ילכו עם הסחורה הזו למישהו אחר, מי שמעוניין לשמוע. וזה יהיה לו לכבוד ולתפארת. שכולם ידעו שצריך להיזהר בלשון כשמדברים איתו כי הוא לא מוכן לשמוע לשון הרע ורכילות.
מורנו הרב: "החיות של האדם זה הנשימה שלו, הוא לוקח את הנשימה הקדושה הזאת ובמקום להוציא אותה בתפילה, בתורה, באהבת חברים, הוא מדבר עכשיו לשון הרע וככה הוא מוציא את כל הפנימיות שלו, את כל החיות שלו לבהמיות, לסטרא אחרא. הבהמיות של בהמה זה שהיא נושכת בועטת ונוגחת, אבל הבהמיות של האדם זה לדבר לשון הרע, לדבר על השני, אדם לא יכול לקבל קדושה רק אם הוא קודם יכניע את הבהמיות שלו, אדם מדבר לשון הרע שיידע שכוח הבהמיות מתלבש בו. ומה התיקון? מביאים לו שתי ציפורים, משמיעים לו קול טוב, קול רך, קול של נועם, של אהבת הבריות, קול של שלום בין איש לרעהו. אומרים למצורע- תראה... שתי ציפורים האלה כל היום מנגנות תתחיל גם אתה לנגן, גם אתה לשיר, ע"י הציפורים מחזירים לו את כוח השירה, כוח הניגון, את הנועם, את השלווה, שכל הדיבורים שלו יהיו רק שירות ותשבחות לה' יתברך, שירות ותשבחות לכל אחד, לבני ביתו, לידידיו, רק לשבח ולפאר אותם, כמה אתם נפלאים כמה אתם טובים".
מסופר על רבי ישראל סלנטר שראה בלילה מאוחר איזה בית שעדיין יש בו אור בשעה מאוחרת. ניגש ודפק בדלת, פתח לו בעל הבית את הדלת, שאלו רבי ישראל במה אתה עוסק בשעה כזו מאוחרת, ענה לו אני סנדלר, מתקן נעלים, הוסיף לשאול עד מתי אתה מתכונן להמשיך בעבודה זו, ענה לו הסנדלר "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן". מכאן למד רבי ישראל את אחד מיסודות המוסר: כל זמן שאדם חי הוא יכול וצריך לתקן. זה תפקידנו פה, להתחדש, להתקדש, להיות יותר טובים ויותר טובים. כמו בסיפור הבא:
הסכם שכולו מקח טעות!
"כשמו כן הוא" כך נהגו לומר עליו, שכניו מכריו ומוקיריו של הרב אהרון תמים, אכן כן, הרב תמים היה תמים עם אלוקים וגם עם אנשים, עד כי מיטיבי עין מנקיי הדעת ומטהורי הלב יכלו להבחין כי מדובר בבן עליה מן המיוחדים שבדור. הרב תמים, אברך כולל שליו ונינוח אב ל11 ילדים כ"י, כמעט ולא השמיע קולו או דעתו בשום פורום, למעט ליבון סוגיות הגמרא הנלמדת. שם שמעו אותו שואג, מתפלמס, מחשבן בקול רם. על גדלותו התורנית, לא היה חולק בקרב מכריו. שמו יצא לפניו כשקדן עצום, וכמי ששואלים אותו בכל מקום בש"ס או בשולחן ערוך ונושא כליו, והוא כבר יענה, ינחה, יוסיף כהנה וכהנה פילפולים וקושיות, עד כי ישאיר את השואלים נדהמים ופעורי פה. שלא תטעו, שמץ משמץ של גאווה לא נדבק בו. עכשיו נעשה פסק זמן ונעסוק בעניות, בדלות ובדוחק. ובכן בבית משפחת תמים, העניות הדלות והדוחק היו בני בית ממש. לא שהיו רעבים אבל לא היה בדיוק מה שרצו, וגם לא בכמות הנדרשת. איך אומרים במקומותינו "חיים מהיד אל הפה", רהיטים? ספה רעועה, ארונות תשושים ושולחן פינת אוכל רועד. נוות ביתו חנה שתחי' אף פעם לא התלוננה. כמו אשת חיל הבונה בחכמה את ביתה, האכילה ממה שהיה, וממה שנתרם, משאריות לחם עשתה קציצות נפלאות ועם שארית המילגה של ר' אהרון השתדלה לעמוד מול צרכי השבת הברוכים.
לעת ערב פוזרו המזרונים בין מטבח לסלון, והמיית הבטנים הקצת מקרקרות, נבלעה לה ברחש מנועיו של המקרר המקרטע. אבל העיקר, באמת העיקר, בבית הזה חייכו ושמחו, ולא התלוננו, כל זאת למרות שעפרון אחד שימש לפעמים שלושה או ארבעה ילדים, וזוג אופניים חלוד עם שלושה גלגלים שימש את כולם, כי זה מה שיש.
באמת, אם יש אקדמיה להסתפקות במועט, מומלץ לעבור את הקורס בבית משפחת תמים, אגב יש מי שזוכר מקרה שבו דפק גבאי צדקה על הדלת, "הכנסת כלה" ביקש. צ'ק המילגה שהיה תחוב בכיס חולצתו של ר' אהרון ניתן כולו לגבאי, ומה עם אוכל לבית? מסתדרים, אל תשאלו איך. בואו נסכם. הרב אהרון תמים נע על ציר הקדושה שבין הבית והכולל, מחנך את משפחתו להסתפק במועט עם מילגה רזה, ועם המון אמונה שעדיף פת חרבה ושלווה בה, מכל דבר אחר בעולם. הוריו הקשישים של הרב תמים גרו בחו"ל והצליחו לתפקד יפה, עד שכוחם לא עמד להם. כשהם הפכו סיעודיים ונזקקו לטיפול יומיומי על כל המשתמע מכך, בית אבות? בית חולים? מטפל תיאלנדי? לא אצל הרב תמים. מיד עם נחיתתם ארצה על כסאות גלגלים, הוא הודיע להם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהם באים לגור אצלו. תשאלו איך מכניסים שני הורים סיעודיים לדירה בת שניים וחצי חדרים עם תשעה ילדים? ובכן ר' אהרון היה זריז נבון וחרוץ כדי להשכיר את דירתו הקטנה לאברך צעיר, לשכור דירה בת 4 חדרים עם תוספת מחיר משמעותית, מי ישלם את ההפרש? מי ששילם עד כה, מי שהזין עד כה, הוא ישלם את שכר הדירה, הנה כי כן, מטלה חדשה וקדושה קונה שביתה בבית התמימים, טיפול מסיבי בסבא ובסבתא. הרב תמים החליט להקל מעל רעיתו את הנטל הכלכלי, וימים רבים נשאר בבית לטפל בהוריו. הנוכחות שלו בכולל היתה מועטת, שעות הלימוד התדלדלו להן, אך מה גדולה המצווה לשמח את הוריו ולפנקם עד כמה שידו משגת. מאור פניהם של הוריו, והנחת – שהתמימים הירווי אותם, היו נעלים ומשובבי נפש, "אל תשליכני לעת זיקנה". ממש כך.
לילה קייצי אחד, נקישות. הרב אהרון תמים תשוש לאחר יום של טיפול בהוריו ובילדיו, ולאחר כמה שעות לימוד קרעים קרעים פותח את הדלת. בפתח איש גבה קומה נשוא פנים וכובע ברט צרפתי לראשו, "שלום שמי ריצ'רד טוויטו אני בא ממרסיי שבצרפת אולי נוכל להחליף כמה מילים"? ר' אהרון מגיש לו כוס מים קרים ושלושה ביסקויטים ואוזנו כרויה. "תראה הרב תמים, אני שמעתי עליך רבות" פתח האורח באקצנט צרפתי בולט "סיפרו לי על כבודו שהוא שקדן נפלא, תלמיד חכם עצום, המצוי בכל הש"ס והפוסקים, ואני לא מרחיב את הדיבור, בבחינת מקצת שבחו בפניו". ר' אהרון שותק, ודי נבוך. "ובכן הרב תמים, אני יודע שכבודו מטופל ב-11 ילדים קטנים, כן ירבו, והפרנסה קצת קשה, באתי להציע לכבודו הצעה פשוטה, יששכר וזבולון. אני מוכן לתת לך כל חודש 3,000 דולרים למחייתכם, ובחגים אפילו להוסיף יותר, ואנחנו שותפים. זה כבוד גדול בשבילי להיות שותף שלך, והאמן לי הרב תמים שהפרוטה מצויה בכיסי, בשבילי זה לא מאמץ, ואני שנים רבות מחפש שותף כמוך". ר' אהרון ניגש לפתוח את תריסי המרפסת, הסיט את הוילון ואיפשר למשב רוח צונן לחדר לסלון. אם אני מבין נכון ר' טוויטו, אתה מבקש שותף שיהיה עסוק בלימוד במסירות נפש, ללא ביטול תורה ושאר עניינים. "אכן כן" השיב האורח. "צר לי אדון טוויטו, אני לא הכתובת, טעית בכתובת. באמת לא נורא ר' טוויטו, תמצא אברך יותר מוצלח ממני, לצערי שני הורי החולים נמצאים בביתי כבר למעלה משנה, ושעות רבות מדי יום, אני עסוק בטיפול בהם, כך שההספק שלי בלימוד הוא לא רציני, עם כל הכבוד מאד מחמיאה לי ההצעה שלך, אבל יהודי חייב לדעת שבכל מעשה קניין צריך שתהיה גמירות דעת של שני הצדדים, ושחלילה לא יהיה כאן מקח טעות. אתה מחפש אברך מתמיד שתורתו אומנותו כפשוטו, אבל אני כרגע עד שהורי יבריאו... תורתי לא אומנותי, שתה ר' טוויטו... תטעם מהביסקויט, ואשריך שזכית להיות מתומכי התורה. יהי חלקי עמך".
ריצ'רד טוויטו ברך ולגם את המים, עיניו הנדהמות הביטו ברב אהרון תמים, ובמבט של הערצה מהול בהערכה הוא עטף את מארחו. "אולי בכל זאת הרב אהרון, אני שמעתי עליך דברים מסולאים מפז ... אנא, אני מוכן להיות זבולון שלך כבר מעכשיו למרות המצב..". "לא ולא ידידי היקר, לא נעשה מן התורה פלסתר. אתה רוצה לקנות תורה בטהרתה ולא טיפול בשני הורי הסיעודיים, נכון?" ריצ'רד טוויטו יצא לרחוב הלוהט, ומן הרחוב הביט למרפסת הקומה השניה, ובזווית העין קלט את צלליתו, של אחד האנשים המופלאים שהוא זכה להכיר מעודו. "מה עשית הרב אהרון? מה עשית? 10 שנים שאני שוקד לשכנע את מר טוויטו הנכבד לעשות הסכם יששכר וזבולון, והנה הוא השתכנע, וסיפרתי לו עליך, על מידותיך התרומיות, והדגשתי בפניו שישעה הסכם רק איתך כי אין אברך בעל מידות כמוך". כך בכה לתוך השפורפרת חנוך פישמן ידיד מנוער של הרב תמים, "איך שילחת אותו מבלי החתימה על ההסכם? אני פשוט לא מאמין!!!" תודה חנוך, תגיד לי תודה שהצלתי אותך ממקח טעות, אני מאמין שר' טוויטו ימצא בקרוב יששכר הרבה יותר מוצלח ממני".
"הרב לוי, עמדתי כילד קטן בן 11 מאחורי קיר המטבח והקשבתי, כולי סקרנות, לשיחה בין אבא לריצ'רד טוויטו. שומע ולא מאמין, המקרר ריק לחלוטין, אבא רץ מגמ"ח לגמ"ח לשלם שכירויות ותרופות להוריו, אין מיטות לילדים, אין מחברות, אין ואין, והוא בקור רוח מודיע לטוויטו: "מצטער, זה מקח טעות. אין לי מושג מאין אבא שאב את תעצומות הנפש הללו. הסיפור הזה התרחש לפני 35 שנה, אבל הקב"ה משלם לבניו התמימים בצורה מושלמת. אבא חיתן כבר 10 ילדים מתוך 14 ילדיו, לכולם יש דירות, כולם מסודרים עם פרנסה מכובדת, גם אם הם אברכים מן השורה. החתונות היו כולן מכובדות, אבא בתמימותו הנהיג ומנהיג את ספינת הדחקות שכולה אומרת כבוד".
כך סיפר לי ידידי הטוב י.ג. אחרי 25 שנים מן השיחה המופלאה ששמע. ובינינו לבין עצמנו מי מאיתנו מסוגל בדור הזה, לדחות הצעה כזו בשתי ידיים? יחידי סגולה. נפלא לדעת שיש בדורנו צדיקים כאלה, מורמים מעם.
תפילה
רבונו של עולם
אני רוצה לנקות את הפה. תעזור לי. לא להוציא שום דיבור רע. בטח לא לשון הרע ורכילות. אם סוף סוף הבנתי שאף אחד לא עושה לי, שהכל אתה עושה לי, אפילו שזה בינתיים רק בשכל ואני עוד לא מרגיש את זה בלב, אפילו ככה מה יש לי לדבר על עצמי ועל מה שאחרים עשו לי, התעלמו ממני, פגעו בי, הרגיזו אתי, הרי זה הכל אתה אבא, והכל לטובה.
ומה יש לי לדבר על אחרים, על ההתנהגות שלהם, על החסרונות שלהם, הכל כדי להרגיע את עצמי שלא רק אני כזה גרוע, הרי זה הכל התוכנית והמסלול שאתה אבא קבעת עבורם.
בקיצור, אני רוצה פה קדוש. לא רוצה לדבר על אף אדם. בטח לא על רבנים מה שאני עושה לפעמים.
ואם לדבר, אז רק דברים טובים, רק להתפעל, רק לראות את המעלות של השני ולהגיד לו מילים טובות. ואם אני בכל זאת רואה מה שנראה לי לא טוב, לשתוק. כי אני באמת לא יודע כלום.
רבונו של עולם
תעזור לי להתחזק ברצון. לדעת ולזכור שאם אני רוצה להיות צדיק וקדוש, אם אני רוצה לנצח תאווה ולתקן מידה רעה, אם אני חוזר ואומר שאני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אז בשמים זה נחשב שאני צדיק. ואחרי 120 שנה, כשמגיעים לאן שמגיעים, יזכרו לי שכל הזמן רציתי, שלא היה יום שלא הזכרתי את הרצון האמיתי שלי. כי לתקן מידה רעה ולהתגבר על תאווה זה לא פשוט בכלל, זה מאד קשה, זה אין ספור תפילות, זה אין סוף התחלות מחדש.
אל תתן לי להתייאש אבא, גם אם כבר שנים אני מנסה, אני מתפלל, וכל פעם נראה לי שהפעם אני הולך לנצח, שהפעם הרצון שלי הוא אין סוף ובכל זאת זה לא קורה וממשיכים לדשדש באותה ביצה. תעזור לי אבא לא להפסיק לרצות להחליף חיים של תאוות ועולם הזה בחיים של נתינה וחסד, של אהבת הבריות, כי זה מחבר אותי אליך יותר מכל דבר אחר.
רוצה להיות עבד שלך אבא, לא של התאוות. תן לי יד אבא, תמשוך אותי אליך כי באמת באמת אני רוצה רק אותך.
הרב
מנחם אזולאי
