גורמים רבים – בתקשורת, בזירה הפוליטית ובאקדמיה – עומדים מופתעים לנוכח התמיכה הציבורית העזה בחייל שחיסל את המחבל הדוקר בחברון. הם, המשוכנעים כי לוחות הברית של הצדק והמוסר ירדו היישר לידיהם מהר סיני, מביעים 'זעזוע' על מה שהם מכנים 'התבהמות' של החברה בישראל.

הם עדיין אינם קולטים את משמעות השינוי המתחולל במציאות ימינו. אותה חבורה מצומצמת נתנה בעבר את הטון, הכתיבה מה נכון ומה לא, קבעה את המותר והאסור. קולות אחרים כמעט לא נשמעו; ואם הועלו לדיון, היה מי שדאג לגמד אותם ולהציגם כשוליים. כיום הציבור מדבר בעצמו, בלי מתווכחים, והוא משמיע את קולו.

השאלה המרכזית איננה נוהלי הפתיחה באש, אלא היפוך היוצרות המתחולל אצלנו, ולא בפעם הראשונה. כך היה בפרשת סברה ושתילה, בימי מלחמת לבנון הראשונה. אנשי הפלנגות הנוצריות טבחו באויביהם במחנות הפליטים הפלסטיניים, וכאן הפכו את עם ישראל לאשם העיקרי, והציתו גל אדיר של שנאת ישראל בעולם.

אותו דפוס חוזר ונשנֶה גם עכשיו. ייתכן שהחייל חרג מהנהלים, ובהחלט תפקידו של צה"ל לחקור ולבדוק ולהסיק מסקנות, אבל ההתנפלות התקשורתית והפוליטית, הכותרות הראשיות הצעקניות, חגיגת הצביעות המתחוללת לנגד עינינו – הן המרתיחות את הדם.

הרוח הזאת משפיעה גם על צה"ל, והוא חש צורך להצטרף לגל הגינויים ולרמיסת החייל. האוּמנם היו חייבים להוביל אותו לדיון כבול באזיקים? גם אם טעה בשיקול הדעת, אין הוא פושע. האם לנוכח גל טרור רצחני, הנמשך כשישה חודשים, זו התמונה שצריכה לצאת לעולם – חייל במדי צה"ל מובל באזיקים?!

ובאותה שעה אויבינו חוגגים בחגיגת צביעות שאין דומה לה. אביו של המחבל דורש – לא פחות – שראש הממשלה ושר הביטחון יתנצלו לפניו. הוא, שגידל רוצח נתעב בביתו, הופך לצדיק, ואילו קרבנות הטרור הרצחני הם שצריכים להתנצל לפניו. והתקשורת חוזרת ומפרסמת את הטירוף הזה, כמעט בלי הסתייגות, כאילו כך הדברים צריכים להתנהל.

וכמובן אי-אפשר להתעלם מהגורם המרכזי העוסק בשיטתיות בהשמצת כוחות הביטחון שלנו. הוא המפעיל את הצלמים, האורבים לחיילינו בכל פינה והמרתיעים אותם מלהפגין נחישות ראויה מול המחבלים. הוא המציג אותנו בעולם כפושעי מלחמה. והוא שחגג על הסרטון מחברון ומיהר להציגו כמייצג את מדיניות ישראל.

לארגון הזה ראוי להזכיר את ההקשר שממנו לקוחה המילה 'בצלם', בציווי האלוקי לנח ולבניו בדבר איסור שפיכות דמים: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ;　כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, עָשָׂה אֶת הָאָדָם". מי שעוברים על הציווי הזה ודינם מוות הם אותם מחבלים רוצחים, המנסים לשפוך דם נקיים; לא מי שפוגעים בהם ומקיימים את הוראת חז"ל "הקם להורגך, השכם להורגו".

הציבור מאס בחגיגת הצביעות הזאת. קצה רוחו מלראות מחבלים נתעבים מקבלים טיפול רפואי מסור, כדי שאחר-כך יוכלו לצחוק בבית המשפט אל מול פני משפחות הקרבנות ולסמן תנועות ניצחון. נמאס לו לדעת שהם אוכלים היטב ומבלים בבתי הכלא הנאורים שלנו, וכעבור זמן משתחררים באיזו 'עסקה'. הציבור זועק: דיי!

לומדי סמיכה לרבנות ייעזרו בספרים האלה, אחד על הלכות בשר וחלב, שני על הלכות מליחה, ושלישי על הלכות תערובות, המסכמים את שיטות הפוסקים. טל' 0527650060.

לקט ביאורים, אמרות וטעמים על ההגדה של פסח, מגדולי ישראל בכל הדורות. 340 עמ'. טל' 0522421901.

המחברת, העומדת בראש מכון העוסק בהוראת הגרפולוגיה, ציורי ילדים וגרפותרפיה, מציגה בספר את שיטת הלימוד הייחודית שלה, המבוססת על תורת החסידות. 234 עמ'. טל' 086343922.

פרשתנו נפתחת באירועי היום השמיני למילואים, שהגיעו לשיאם בהתגלות הקב"ה אל עם ישראל. אש יצאה מלפני ה', "וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

אלא שמיד אחר-כך אירע אירוע מצער – מותם של נדב ואביהוא. מעניין לגלות כי בפרשת מותם התורה נוקטת אותן מילים כמו בהקרבת הקרבנות: "וַתֵּצֵא אֵשׁ". מכאן שגם המעשה של נדב ואביהוא נעשה ממניעים טהורים וקדושים, אלא שדבר מה היה פגום, והוא שגרם למותם.

ההסבר מופיע בדברי רש"י, המצטט את רבי אליעזר: "לא מתו בני אהרון אלא על-ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". לדעת רבי אליעזר (מסכת ברכות) "האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל", וכל שכן כשאומרו בפני רבו.

האירוע הזה מסביר את הצורך בהתקשרות לצדיק, ל'משה' שבדור. לכאורה יכול אדם לטעון שאין הוא זקוק ל'רבי', לצדיק המקשר אותו עם הקב"ה. אם מדובר בעניין הלכתי – ביכולתו להעמיק בכוחות עצמו בספרי ההלכה ולהבין כיצד עליו לנהוג, ואם מדובר בעניין של יראת שמים, גם שם התשובות מופיעות בספרים הקדושים.

קודם הקמת המשכן היה אפשר להבין את הצורך במשה רבנו, שהרי משה הוריד את השכינה לארץ, אחרי שנסתלקה בעקבות החטאים, ובלעדיו לא היה הקב"ה שוכן באוהל מועד; אך אחרי מתן תורה הלוא בכוחו של כל יהודי להתקשר עם הקב"ה בעצמו בלי צורך ב'ממוצעים' [=מתווכים]!

זו הייתה טעותם של נדב ואביהוא. אדם אינו יכול לסמוך על עצמו, על הבנתו ועל שכלו, אלא עליו להתבטל לפני משה רבנו, וזאת גם אם הוא אדם גדול כמו נדב ואביהוא. אף על רבי אליעזר נאמר ש"האבן הזאת (שעליה ישב) דומה להר סיני", ובכל-זאת, כאשר נתבקש לפסוק הלכה בעניין מסויים, סירב לעשות זאת בטענה שלא שמע על זה מרבו, ו"האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל".

בכך יוסבר מאמר תמוה בגמרא במסכת מנחות: "בשעה שעלה משה למרום... אמר לו הקב"ה, אדם אחד יש... ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות... הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להן, הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו".

ולכאורה, הלוא משה רבנו היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". משה היה בטל לקב"ה בתכלית ההתבטלות. האם הייתה עינו צרה בהצלחתו של רבי עקיבא בלימוד התורה? אלא שבתחילה בלטו ההיגיון והשכל שבדברי רבי עקיבא, ואילו משה רבנו ביקש את ההתבטלות. רק כאשר שמע שרבי עקיבא תולה את דבריו ב"הלכה למשה מסיני" – נחה דעתו.

"זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא,ב). התורה מתחילה בפירוט הבהמות והחיות המותרות באכילה וכמו-כן בדגים ובחגבים. כי בעצם ראוי היה שלא לאכול שום בעל חיים, כמאמר חז"ל (פסחים מט) "עם הארץ אסור לאכול בשר". לכן היה צורך להתחיל ולומר: "זאת החיה אשר תאכלו", כי היתר האכילה עצמו הוא חידוש.

"את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא יא,ד). גורם ומכשיר לטומאה הוא לא רק הפה אלא גם הרגליים. הן המוליכות אדם לכל דבר רע, לכל חברה רעה. זהו שאמר דוד המלך בתהילים (א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובתורתו יהגה יומם ולילה".

"כל מפרסת פרסה... מעלת גרה" (ויקרא יא,ג). סימני הטהרה הם "מעלת גרה" – מתן צדקה, מלשון "עשרים גרה השקל", ו"מפרסת פרסה" – היות האדם פורס מלחמו לעני.

הסימן הגדול לטומאת העופות הוא הדריסה. עוף דורס לעולם הוא טמא, מפני שדמו מחומם לאכזריות ונותן אכזריות בלב האוכלו. ואין בכל העופות האסורים שאינו דורס זולת אחד, הפרס או העזנייה, ואין בבהמות הטהורות שהן מעלות גרה ומפריסות פרסה 'דורס'. לפיכך מותרות באכילה רק בהמות שיש בהן שני סימנים אלו.

החסיד רבי מרדכי מהורודוק סיפר: הפתגם הראשון ששמענו מאדמו"ר הזקן כשבאנו לליאוזנה היה: "האסור הלוא הוא אסור, והמותר – מיותר". כשלוש-ארבע שנים עבדנו להפנים פתגם זה, ורק אז נכנסנו אל הרבי ל'יחידות', לבקש דרך בעבודת ה'.

תנא דבי רבי ישמעאל: עבֵרה מטמטמת ליבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא,מג) "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אל תקרי "ונטמאתם" אלא "ונִטַמתם" (מלשון טמטום ואטימה).

המאכלים האסורים, נוסף על גודל העונש המגיע לאוכלם, מטמטמים את ליבו ומוחו של אוכלם. אף שאין דבר זה מובן על-פי השכל, זוהי תכונתם. טמטום זה מוצא את ביטויו בחיי היום-יום של היהודי, עד שדברים שהיו מושללים ממנו קודם לכן, פתאום הוא מוצא את עצמו שייך אליהם.

"להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא יא,מז). מפרש רש"י: "בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו". ההבדל בין 'חציו' ל'רובו' הוא משהו. הדבר תלוי רק בנגיעה קלה, אבל היא מפרידה בין טהרה לטומאה, בין גן עדן לגיהינום.

האדמו"ר מבויאן, רבי מרדכי-שלמה פרידמן, היה נוהג לומר:

מדוע נהגו החסידים לומר 'לחיים' אחרי תפילת שחרית?

אלא שאם ישאלו יהודי אחרי התפילה אם כבר התפלל, מה יענה? אם ישיב שהתפלל – וכי לזה תפילה ייקרא? ואם יאמר שלא התפלל, הרי יוציא דבר שקר מפיו, שכן גם תפילה בלי כוונה, תפילה היא.

לכן נוהגים לומר 'לחיים', ואז כשישאלו את היהודי אם התפלל יוכל להשיב: "כבר אמרתי את ה'לחיים' שאחרי התפילה". זו תהיה תשובה אמיתית, שאין בה רבב של שקר...

"לשם מה צמים החוטאים? אם טרם עשו תשובה, הרי גם צומותיהם זקוקים לתשובה; ואם כבר עשו תשובה – הלוא גם אכילתם עבודת הבורא היא" (רבי שלמה מקרלין)

בצער רב החליט הצדיק רבי חיים אבולעפיה לצאת מארץ ישראל ולעבור לסלוניקי שביוון. קודם נסיעתו יצא למסע השתטחות על קברי הצדיקים הטמונים בארץ, ובין השאר עלה אל קברי הצדיקים בטבריה.

באותו יום היה רבי חיים שרוי בתענית, ולקראת סיום עבודת הקודש שלו על ציוני הצדיקים פנה אל משמשו וביקש ממנו ללכת העירה ולקנות בעבורו דבר מאכל כלשהו.

השמש חיפש חנות לממכר מזון, ופתאום ראה קבוצת ילדים ערבים מתגודדים סביבו. הוא לא הבין ערבית, אך חש כי החבורה חורשת רעה, וניסה להחיש את צעדיו. במהרה החלו הילדים ליידות לעברו אבנים.

הוא הותקף מכל עבר. האבנים פגעו בו ופצעו אותו. הילדים לעגו לו ושמחו לאידו. השמש פתח בריצה מהירה, ורק כאשר הצליח להתרחק מאותה חבורה רעה היה יכול להירגע ולהתאושש.

לשמחתו פגש יהודי מתושבי העיר, וסיפר לו בסערת נפש את שאירע. האיש הביט לעבר הילדים והשיב לו: "אני יודע מי הפרחחים שהתקיפו אותך. אחד מהם הוא דאהיר, בנו של השיח' עמאר, המושל המקומי. גש לביתו וספר לו על מעשי בנו. בטוחני שהשיח' יעניש את בנו כהוגן".

הלה ליווה את השמש לביתו של השיח', ובהיכנסם הציג את השמש לפני המושל: "זה השמש של רב גדול, הצדיק רבי חיים אבולעפיה".

"ומה בפיו?", התעניין השיח'.

סיפר היהודי למושל את שאירע לשמש לפני זמן קצר: "בנך, דאהיר, וחבריו, יידו עליו אבנים ופצעו אותו".

למשמע הדברים כעס השיח' מאוד. פניו האדימו, והוא צעק: "כך עשה לך בני? הוא ישלם מחיר כבד על התנהגותו הקלוקלת. מקלות של מאה עצים יספוג!".

כשנרגע המושל מעט שאל על רבי חיים אבולעפיה, וביקש מן השמש להביא את רבו לפניו כדי שיזכה לפגוש אותו.

חזר השמש אל רבי חיים, ומסר לו את הזמנת השיח'. הוא סיפר לרבו את כל אשר אירע. ארשת חמורה עלתה על פני רבי חיים. "למה הלכת להלשין על הבן לפני אביו?", הוכיח את השמש. "בכך קנינו לנו מושל עתידי שיהיה שונא יהודים. לא נהגת בחכמה". בדממה צעדו השניים עד בואם אל ביתו של השיח'.

דמותו הקורנת של רבי חיים השרתה יראת כבוד על כל הנוכחים. הללו, ובהם השיח' הנכבד, קמו ממקומם. "כבוד הרב", פנה השיח' אל רבי חיים, "רוצה אני שתיווכח בעיניך כיצד אני מעניש את בני על אשר פגע בשמשך".

"מה אירע?", עשה עצמו רבי חיים כמי שאינו יודע דבר.

גולל השיח' באוזני רבי חיים את הסיפור, וציין את העונש שגזר על בנו – מלקות במאה עצים.

"רצוני לראות את העצים", ביקש רבי חיים.

השיח' סימן לאנשיו ואלה הניחו לפני רבי חיים ערֵמה של עצים שהיו מיועדים לביצוע העונש. רבי חיים ניגש אל העצים, נטל חבל וקשר את העצים יחד לאגודה אחת. אחר-כך הרים את החבילה והניחה בעדינות על דאהיר, שהמתין ברעד לעונשו.

"הנה, נתקיימו דבריך", קרא רבי חיים לעבר השיח'. "העונש בוצע. דבר מדבריך לא ישוב ריקם. כעת, כשנענש בנך, אפשר לראות את העניין גמור, הלא כן?".

חיוך רחב עלה על פני השיח'. הפרשנות המיוחדת שמצא החכם היהודי להחלטתו מצאה חן בעיניו, שכן את העונש הכבד חרץ ברגע של כעס, ורק גאוותו לא הניחה לו לחזור בו. כעת בא הכול על פתרונו.

גם הבן, כמובן, היה אסיר תודה לרבי חיים. הוא נצר את החסד שגמל לו, ולא שכח אותו שנים רבות אחר-כך.

רבי חיים נסע לסלוניקי, ואחר-כך נקרא לשמש רבה של קהילת איזמיר שבטורקייה. בתוך כך מת השיח' עמאר, ובנו, דאהיר, מילא את מקומו. דאהיר ביקש לפתֵחַ את טבריה וליישב בה תושבים רבים, והחל לפעול במרץ ליישום רעיונותיו.

לילה אחד חלם חלום. אדם זקן, עטור זקן ארוך, פקד עליו ליישב בטבריה יהודים. הדמות חזרה על המסר: "עליך ליישב בטבריה יהודים!".

החלום הרטיט אותו, אך הוא לא ייחס לו חשיבות. בלילה השני שב החלום ונשנה, וכשהזקן הופיע בפעם השלישית – הבין המושל הצעיר שיש דברים בגו. הוא מיהר לזמן אליו רב מצפת השכנה, ושטח לפניו את דבר החלום ואת רצונו ליישב את טבריה ביהודים רבים.

"פנה אל הקהילות היהודיות בטורקייה", השיבו הרב. "אלה קהילות גדולות, שבהן אלפי יהודים, ובראשן רבנים גדולים. הן יוכלו לעזור לך לממש את שאיפתך".

השיח' דאהיר עשה כעצתו. הוא הזמין את בני הקהילות היהודיות בטורקייה להתיישב בטבריה, בהבטיחו להם הטבות רבות. אחד הרבנים שנענה להזמנה לא היה אלא רבי חיים אבולעפיה.

כשנפגשו השניים בטבריה זיהה דאהיר את החכם היהודי שהצילו מעונש מר לפני שנים רבות, הרעיף עליו מתנות, דאג לכל מחסורו, והקים יישוב יהודי מפואר בטבריה.

בנבואות הגאולה נאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כה-כו).

מה משמעות זריקת ה'מים טהורים'? על-פי רש"י ומצודת דוד הכוונה להזיית מי הפרה האדומה. כך רש"י מפרש: " מים טהורים – אכפר עליכם ואעביר טומאותיכם בהזיית מי חטאת, המעבירין טומאת המת". מצודת דוד מפרש: "וזרקתי וגו' – רצונו לומר: אכפר עוונם ואעביר טומאת חטאתם, בהזיית מי אפר פרה, המעביר טומאת המת".

לעומתם, האברבנאל מפרש שהכוונה לרוח התעוררות שתיזרק על בני ישראל מלמעלה: "השם יתברך יקבץ פזוריו מבין הגויים, ויזרוק עליהם מים טהורים, ויעשה כל-כך ניסים ונפלאות לעיניהם, עד שימנע לבבם הערל ויהיה להם לב חדש ורוח חדשה, באופן שתמיד יהיו עם השם והוא יהיה להם לאלוקים. 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם' – ...ישראל יסירו מעליהם עוונותיהם בעניין שיישארו טהורים ונקיים מהם. והנה, ייחס התשובה אליו יתברך, באומרו 'וזרקתי עליכם' – לפי שהתשובה לא תושלם אלא עם העזר האלוקי שיושפע על החוטא לשוב אליו. וכמו שנאמר: השיבנו ה' אליך ונשובה".

לפי פירושו, בהמשך הנביא מדבר על ביטול יצר הרע לעתיד לבוא: " והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר – רוצה לומר, נכנע ומשועבד לשכל, לא קשה כאבן. ואין הכוונה בייעוד הזה שיבטל הבחירה והאפשרות ויהיו בני-אדם מוכרחים במעשיהם, אלא שיעשה הקב"ה לעיניהם כל-כך מהאותות והמופתים, עד שיפחדו אל השם ואל טובו, ולא תהיה בהם נטייה אל התאוות הגשמיות, כי אם אל השלמות, כמו שהיה באדם הראשון קודם חטאו".

הרב יוסי זריצקי הוא אחד המומחים הגדולים בארץ בתחום הכשרות. העיסוק בכשרות מחייב בימינו ידע רחב מאוד, הן הלכתי הן מקצועי, והרב זריצקי (65), תושב בני-ברק, עבר את כל המסלול, ממשגיח כשרות בשטח ועד תפקידו כיום, יועץ כשרות לחברות ויטמינים ותרופות.

"זה התחיל מסקרנות", הוא אומר. "בתחילה הייתי אחראי על המעשרות. ראיתי בשטח איך זה עובד. בהמשך עברתי לתחום העורלה. ישבתי עם אגרונומים ולמדתי את התחום עד הסוף. אף פעם לא ישבתי במשרד. גם כשהתקדמתי בעבודה, תמיד יצאתי לשטח. לא בושה לשאול, לבדוק, לברר. רק כך לומדים את רזי הכשרות. אני אומר: אל תאמין, פשוט תבוא ותבדוק".

כשהוא נשאל אם כל מוצר זקוק להכשר הוא משיב בתחילה: "הכול, חוץ ממים". בהמשך הוא מתקן: "גם במים שעוברים תהליכי פִסטור עלולות להיות בעיות כשרות". אבל אפשר להירגע, יש דברים שאינם זקוקים להכשר – מוצרי פלסטיק...

לדבריו, אנשים מן השורה אינם מעלים על דעתם אילו בעיות כשרות חמורות עשויות להיות גם במוצרים תמימים. למשל, מה כבר יכול להיות בדגים מיובאים? הרב זריצקי מסביר: "בדגים מפולטים, בלי עור, עלולים להתערב דגים לא כשרים, ויש גם משלוחי דגים הנגועים בתולעים". וכך בתחום האלכוהול, שרבים קונים בחו"ל או בדיוטי-פרי: "יש משקאות שהם יין נסך לכל דבר. מקצתם נחשבים חלביים".

אחת האמירות המקוממות אותו היא, שכל ההבדל בין הכשר רגיל להכשר מהודר הוא חותמת וכסף: "אנשים שאינם מצויים בתחום אינם מבינים מה ההבדל בין 'כשר' ל'כשר למהדרין', אבל מי שמכיר את השטח יודע שהכשר למהדרין הוא עולם אחר. הדרישות אחרות, הפיקוח הדוק יותר, חומרי הגלם אחרים. כשרות למהדרין היא סטנדרט אחר לגמרי. וכן, הדרישות הקפדניות האלה גם עולות כסף".

אין-ספור פעמים ראה במו עיניו עד כמה חיונית השגחה הדוקה: "הייתי פעם בבית מלון ושאלתי את המשגיח מי מעשר את הפירות והירקות, והוא השיב שהסחורה מגיעה ממרכז העיר ו'שם מעשרים הכול'. כשיצאתי החוצה, ראיתי משאית פורקת את הכביסה של המלון. הבחנתי שבתוך המשאית יש משטחים של מלפפונים וקישואים. שאלתי את הנהג בעבור מי הסחורה, והוא השיב שזה בעבור המלון והסחורה הובאה ממושב סמוך. מובן ששום דבר לא עושר והירקות היו טבל ודאי".

הרב זריצקי גם עוסק בהדרכת משגיחי כשרות, ויש לו אמירות ברורות: "משגיח ירא שמים אינו משגיח בכמה מקומות במקביל, אלא נמצא במקום אחד ומשגיח על הנעשֶה מההתחלה ועד הסוף". הוא מדבר בכאב על יהודים יראי שמים האוכלים במסעדות בלי הכשר מהודר: "למסעדות רבות אין הכשר ראוי לשמו, ואין משגיח במקום. אנשים לא מבינים מה הם מכניסים לגופם".

הטלפון שלו אינו מפסיק לצלצל, והוא משיב לכל פונה. זרם הפניות הגובר מסב לו נחת. "המוּדעות לכשרות נתונה בעלייה מתמדת, וזה משמח".

במיוחד יש בעייתיות בזה כאשר הקבלה משמשת מסמך בעל ערך כלכלי, כגון כשהתורם יכול לנכות באמצעותה את הסכום מהכנסתו לצורכי מס ("אישור לפי סעיף 46"), שאז יש בה גם עניין "ממצוא חפצך". במצב כזה ייתכן שהקבלה היא מוקצה ואסורה בטלטול בשבת.

על גבאי בתי הכנסת לחלק את הקבלות בימות החול (במשלוח בדואר, בדואר האלקטרוני וכדומה) או במוצאי השבת, אבל לא בשבת עצמה.

אפילו כרטיס למבקרים, ובו פרטי בית הכנסת, עם חשבון הבנק וכדומה, לא ראוי לחלק בשבת אלא באין ברירה, כאשר מדובר באנשים שאין ודאות כי יתאפשר ליצור עמם קשר בימות החול.