"כִּי הַשָּׁלוֹם תָּלוּי בְּדַעַת וּמַחֲלקֶת הוּא הֶפֶך הַדַּעַת, אַך יֵשׁ מַחֲלקֶת שֶׁהוּא לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת דַּעַת גָּדוֹל מְאד, יוֹתֵר מֵהַדַּעַת שֶׁל שָׁלוֹם, כִּי בֶּאֱמֶת זֶה הַמַּחֲלקֶת, הִיא אַהֲבָה וְשָׁלוֹם גָּדוֹל... וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ה): מַחֲלקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם הַיְנוּ שֶׁבֶּאֱמֶת הִיא אַהֲבָה".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה נו, ח)

באופן טבעי ניתן לומר שהשלום אכן תלוי בדעת, ושהמחלוקת היא הפך הדעת. אך בתורה זו רבי נחמן מפתיע ואומר שמחלוקת לשם שמים יש בה דעת גדול מאוד, אף יותר מהדעת של שלום.

רבי נחמן חיפש את המחלוקת לשם שמים, ואף עורר אותה במקרים מסוימים. הוא נימק זאת בכך שהמחלוקת מהווה עבורו צורך קיומי: "תאמינו לי שיש בידי כוח לעשות שלום עם כל העולם, שלא יהיה שום חולק עלי, אבל מה אעשה שיש מדרגות והיכלות שאי אפשר לבוא אליהם רק ע"י מחלוקת" (חיי מוהר"ן, תב).

מהי הדעת של המחלוקת? ניתן לבאר נקודה עמוקה זו בשני אופנים:

ראשית - כאשר מישהו חולק עלי, עלי לחדד את דבריי כדי להבהירם, ורק כך אני יכול להביא את הדברים לשורשם, לנקודת הדעת. הקונפליקט הוא הדרך לחדד ולבטא את הייחודיות.

שנית - ישנה טענה עמוקה יותר הנוגעת לא לצד שלי במחלוקת אלא לצד השני. במחלוקת לשם שמים צריך לא רק לפרוך פירכות ולהקשות קושיות על הצד השני, אלא גם לראות מה הנקודה הגבוהה ממנה נובעת דעתו של השני. ההגעה לנקודת ההתחלה חושפת שלא תמיד השני טועה. לפעמים גם דבריו מהווים אופציה ממשית בעבורי. זוהי דעת גבוהה יותר מדעת של השלום. הדעת כאן היא היכולת לראות את עמדת הזולת, לשאול מדוע הוא אומר את מה שהוא אומר, מה הן הנחות היסוד שלו, חיפוש אחר סיבות מהותיות לעמדתו. באופן זה המחלוקת מבררת את נקודת השורש.

רבי נחמן שואף להראות את השוני ולא את הזהות. לשיטתו, השוני מגלה את הדעת, שהיא ההבנה העמוקה יותר (התנאי הוא כמובן, שכל המחלוקת מתנהלת "לשם שמים" ולא לשם כבודו של האדם עצמו). אומנם צריך לשאוף להרמוניה, אך ייתכן שאדם החי בקונפליקט יהיה ברמה גבוהה יותר מאחר החי בהרמוניה.

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק ב"