'"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם. ורבנן אמרי: נדדו עליונים נדדו תחתונים. רבא אמר: שנת המלך אחשורוש ממש' (מגילה טו,ב). מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א: 'רבי תנחום מצביע על נקודת ההתחלה- האירועים החלו להתגלגל משום שנדדה שנת מלכו של עולם. בעקבות גזירת השמד על ישראל נדדה, כביכול, שנתו של הקב"ה. מתוך כך נדדו עליונים ונדדו תחתונים- המציאות כולה נפעלה מכך, עד שבאופן ממשי- גם המלך אחשוורוש לא הצליח להרדם' (לזמן הזה, פורים, "המלך" מלכו של עולם). אולי אפשר להוסיף, ר' תנחום מביא שזה מדבר (גם) על ה', ע"פ הכלל 'כל מקום שנאמר במגלה זו "למלך אחשורוש", במלך אחשורוש הכתוב מדבר. וכל מקום שנאמר "למלך" סתם, משמש קודש וחול' (אסתר רבה ג,י). לכן מציין שזה מרמז על ה', שכאן זה מודגש במיוחד, שלשלב זה ה' חיכה כדי לגלגל את נס פורים. ורבנן מוסיפים שגם למעלה וגם למטה פועלים עכשיו, כמו המשך הגמ': '"ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים ויהיו נקראים" מלמד שנקראים מאיליהן, "וימצא כתוב" כתב מבעי ליה? מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב' שגם עבדי אחשורוש פעלו (בקריאה למלך) וגם משמים פעלו. וכמובן הפשט הוא שאחשורוש נדדה שנתו. והנה מופיעים כאן שלוש דעות, וגם בהושטת השרביט מצינו שלוש דברים: '"ויהי כראות המלך את אסתר המלכה" אמר רבי יוחנן: ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט' (מגילה שם), וכן בטעמו של המן להרוג את שתי ישנם שלוש דעות: 'ר' יוחנן אמר: תלתא אמוראין, חד אמר: ע"י שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן. וחרינא אמר: על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים. וחרינא אמר: ע"י שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות' (אסתר רבה ד,ו). ניראה שלא במקרה ישנם שלושה עניינים בכל דבר, כיון שזה בא להראות את חשיבותם של הדברים, שלכן יש בהם שלושה עניינים כעין חזקה, שבכל דבר היה חוזק חזק להבאת נס פורים, שזהו הריגת ושתי (להעלאת אסתר) חשיבותו של מרדכי והגעת אסתר להזמנה למשתה שבו התגלגל מצרה לנס גדול. ובכלל היו כאן שלושה משתתפים, היהודים מצד אחד שהם הקדושה, עמלקים מצד שני שהם הטומאה לאבדון, ושאר גויי העולם שהם סתם העולם שנודדים לכאן ולכאן, ולכן מרומז בכל דבר מרכזי שלוש סיבות כנגדם, שהיה כאן עניין גדול בקדושת העולם, שלבסוף נהרגו עמלקים (שהם ההרוגים שמוזכרים במגילה. ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) והיהודים התעלו ושאר הגויים התקרבו ליהודים עד ש"ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח,יז). וניראה שמודגש בנדדה שנת המלך על ה', אע"פ שכל סתם המלך זה ה', כדי לומר שיש כאן עניין מיוחד יותר מסתם מקום אחר, שבעקבות המקרה של פורים "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם" וגו' (אסתר ט,כז), ומובאים בחז"ל כמה פרושים על זה: בגמ' מכות מובא 'א"ר יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם, ואלו הן: מקרא מגילה.. מקרא מגילה דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו למעלה מה שקבלו למטה' (מכות כג,ב). בגמ' שבת מובא: '..אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,ב). שכך ניראה שכנגד זה ב"נדדה שנת המלך" מובא כנגד הסכימו למעלה מה שקיבלו למטה, שכך נדדו עליונים ותחתונים, שהיה חיבור פעולה בניהם, ודרך זה התגלגל נס ההצלה של פורים, ובהמשך קיבלו את הלכות פורים. ודרך חיבור זה גם היה כעין המשך למעמד הר סיני שהיה חיבור עליונים ותחתונים (שה' ירד ומשה עלה) והסכימו עליונים שהתורה תרד למטה, שהסכימו שכאן מקום התורה, ולכן גם בפורים קיבלו מה שקיבלו למטה. וכך בקשר כהמשך לתורה נעשה כעין קבלת התורה מחודשת, כמו שמובא בשבת (וכניראה דרשו זאת מכך שבקרי זה "קיבלו", בכתיב זה "קיבל", כרמז למשה שקיבל את התורה והעביר לבנ"י שקיבלו דרכו תורה). שזהו שכביכול נדדה שנת ה', כנגד שה' נתן לנו את התורה. וכשהיה מתן תורה זה היה בכפיה '"ויתיצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם' (שבת שם) ולכן זה היה כעין מצד ה', אבל מצידנו זה היה בלי רצון, ולכן 'א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא', 'מודעא רבה- שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס' (רש"י), זה פגם בשלמות התורה בעולם. ומעבר לצד חובת הדין, יש כאן גם פגם מצד קבלתנו, שלא נעשה חיבור מושלם מצידנו, ולכן נגרם שמיד לאחר ארבעים יום חטאו בעגל (אולי זה כלול בדברי ר' אבדימי, שזה פגם בחיבור התורה בעולם, כמו שמתגלה שאי אפשר לבא בטענות נגד בנ”י, כי אין חיבור שלם) וכבר לפני מעמד הר סיני היה קשר לפגם, שכיון שמיצדנו מראש לא בא רצון מספיק מצידנו (אע"פ שאמרו נעשה ונשמע, בכ"ז כלל המעמד היה באוירה שאין ברירה, מעבר למעמד עצמו שנעשה בפחד בכפיה ממש) ולכן בנ"י הלכו לישון במקום להשאר ערים מרצון לקבל את התורה ['..הקב"ה הקדים דכתיב "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" וכתיב (שם, יא) "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם", ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה.. א"ר יצחק: זה הוא שמקנתרן על ידי ישעיהו, שנאמר (ישעיה, נ): "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצר קצרה ידי מפדות"' (שה"ש רבה א,יב,ב)]. לכן כנגד זה בפורים קיבלו מרצון, וזה נעשה בעקבות המקרה של נדידת שנת אחשורוש (שאז החל המן ליפול) ולכן זה היה ב"נדדה שנת המלך" ה' כביכול לא ישן, להיפך ממעשה בנ"י בהר סיני, שכאן באו להשלים מרצון. וניראה שזהו עומק העניין של פורים, שנעשה בשל 'שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה?... אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג, לג) "כי לא ענה מלבו”' (מגילה יב,א) שזה מזכיר את העגל, שבעגל מי שעשו את העגל היו הערב רב, ובנ"י כעין הצטרפו אליהם '"לך רד כי שחת עמך", העם אין כתיב כאן אלא עמך, אמר משה: רבון העולם מנין הם עמי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז, ד): "והוצאתי את צבאתי את עמי”, אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית ענו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות, אמרתי לך, לאו, ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא. ראה מה כתיב אלה אלהינו אין כתיב כאן, אלא (שם לב, ד): אלה אלהיך, שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך, לכך הקדוש ברוך הוא אמר למשה: לך רד כי שחת עמך' (שמות רבה מב,ו), מימלא הלפנים של בנ"י בצלם, מזכיר את העגל שעשו הערב רב, ובנ"י הצטרפו אליהם לא מרצון ממשי לעבוד ע"ז אלא נימשכו אחר הערב רב. לכן אז עלה החיבור לנעשה בהר סיני, והגיע הזמן לתקן ע"י שבנ"י יקבלו מרצון את התורה, מה שלא נעשה בהר סיני (וכהמשך ממה שהשתחוו לצלם בלי רצון, שהרצון היה לה', ולכן כאן מתחזק להיות הקשר לעבודת ה' מרצון). לכן המהפך נעשה בעניין של אי שינה, שזהו נדדה שנת ה', שעכשיו בתהליך להשלים את החסרון שהיה בהר סיני כמו שהתגלה בשינה של בנ"י. זה גם קשור להכאת עמלק (המן) שקודם למתן תורה היה מלחמת עמלק, שמעבר לפגיעה בפחד האומות מבנ"י ניראה שגרם גם לפגם באמונה של בנ"י, שלכן נאמר "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" (שמות כה,יח) שעמלק היה לא ירא ה' (רש"י) אבל בפשט הפס' אפשר להבין זאת בטעות על בנ"י, אולי כדי לרמז שעמלק הכניס ערעור בבנ"י, ולכן עמלק אשם בחורבן ביהמ"ק: 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”. וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמ' ג יז). לפיכך מחה אמחה. ונאמר, כי יד על כס יה מלחמה לה' ' (תנחומא "כי תצא" סימן יא) שמה הקשר של עמלק לחורבן ביהמ"ק?- אלא ניראה שכל הירידה לחטאים של בנ"י נחשב לעמלק על שערער את האמונה בה' במלחמתו עם בנ"י, שאותו שורש פרץ באי חיבור מושלם בהר סיני והדרדר לעגל (ובכ”א גם אם לא נאמר כל זאת, עמלק קשור לטומאה בעולם ומימלא קשור לריחוק מתורה). לכן כאן הקשר לשלמות החיבור למתן תורה נעשה בהקשר למחיית עמלק, ולכן מופיע "נדדה שנת המלך" בהקשר לתחילת נפילתו של המן (כמו שאמרו לו "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו". אסתר ו,יג). וניראה שלכן ישנה דעה שהמגילה מסיני (ראה מועדי ישראל, למרן שר התורה הגר”ש גורן זצוק”ל זיע”א) שאין פרושו שכל סיפור המגילה מסיני, אלא מהות המגילה היה להשלמת מתן תורה כראוי, ולכן זה ניתן כבר מסיני שיהיה זמן שיקרה בו העניינים האלו כדי להשלים לקבל תורה כראוי.