מדוע התפילה בלחש  ?

א"ר המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהנך קראי דחנה "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות" (שמואל א א,יג) מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע מכאן שלא ישמיע קולו בתפלתו (ברכות לא.) . ותניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה שמראה כאילו הקדוש ב"ה אין שומע תפלה בלחש. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר דכתיב בהו "ויקראו בקול גדול" (מ"א יח,כח). אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכיון את לבו בלחש, אבל אין יכול לכיוון את לבו בלחש מותר.  אמר רב הונא לא שנו שלא יגביה קולו אלא שיכול לכוין בלחש אבל אם אינו יכול לכוין בלחש מותר, וה"מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למיטרד צבורא (ברכות כד:).   ואם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר, כדאיתא בירושלמי רבי יונה כד הוה מצלי בבי כנשתא הוה מצלי בלחישא וכד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתיה צלותא (טור בס' קא(.

כתב הרשב"א (דף לא. ד"ה וקולה) שיש מפרשים על פי התוספתא (פ"ג ה"ט) דהא דאמר שלא ישמיע קולו בתפלתו שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו, ומביאין ראיה מן חנה שקולה לא ישמע. ומיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קולו, דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע, והכי איתא בהדיא בירושלמי (פ"ב ה"ד) תניא נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא, הא לכתחילה צריך להשמיע לאזנו כק"ש.

וכן כתב הרמב"ם (הל' תפילה פ"ה ה"ט) ז"ל ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו. 

הבית יוסף כתב שההלכה לפי הרשב"א והרמב"ם שצריך להשמיע לאזניו בלבד.

 אבל בבדק הבית חזר בו וכתב שמ"מ הזוהר (ויקהל רב.) שכתבתי בסי' קמא (ד"ה ומתוך) מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו. ושם הביא את דברי הזוהר אי ההיא צלותא אשתמע לאודניה דבר-נש (ואם תפילה ההיא כבר נשמעה לאזניו של אדם אחר), לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין (אין מי ששומע אותב למעלה, ולא מקשיבים לה אחרים , דהיינו מלאכים) בר מאן דשמע בקדמיתא (אלא מי ששמע אותה תחילה), בגין כל בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא (לכן צריכים להישמר ולהיזהר שבני אדם אחרים לא ישמעו לתפילה ההיא).

אבל בשו"ע כתב (בס' ב) לא יתפלל בליבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש (סותר את בדק הבית).

כתב ילקוט יוסף  (בהלכות תפילה בס"ק לו) שמרן חיבר את ספר השו"ע אחר שחיבר את בדק הבית, ולכן יש לומר שמרן חזר בו ממה שכתב בבדק הבית שיש לחוש לדברי הזוהר, כי אחרי העיון ראה שאין הכרח גמור מדברי הזוהר שסובר שאין להשמיע לאזניו, שהרי מהזוהר כתוב " דלא אשמע ההוא צלותא לאחרא",  כלומר עיקר הקפידא שלא ישמיע קולו לאחרים. וכ"כ המ"א בס"ק ג.

א''ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה (עמידה) בלחש ? שלא לבייש את עוברי עבירה (פרש"י המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם), שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה (שניהם נשחטים בצפון העזרה, כדי שלא יבינו הרואים שהיא חטאת ולא יתביישו עוברי העברה), ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה (מחוט הסיקרא שבמזבח) ודם עולה למטה (מחוט הסיקרא)? התם כהן (שזורק את הדם) הוא דידע (וחוץ ממנו, אין אחרים יודעים שהיא חטאת). והאיכא חטאת נקבה עולה זכר ? התם מיכסיא באליה (הנקבות של הנקבה של החטאת מכוסה באליה=זנב) (סוטה לב:).