תצווה

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (כז,כ).

שמן זית זך רומז לטהרת המחשבה, לעבוד את ה' במחשבה זכה וצלולה, כי מחשבה לא טובה פוסלת בעבודה, והיצר הרע משתדל בעיקר להחמיץ את המחשבה". (ארון העדות).

בצוותא עם ה'

כל הצרות והיסורים שאנו עוברים בעולם הזה, כדי להפוך את הגוף למשכן הנשמה, כדי שה' ישכון בתוכנו. "ואתה תצווה את בני ישראל", תצווה לשון צוותא, חבור. אתה משה רבנו, תצווה, תחבר את בני ישראל אל נשמותיהם. תחבר אותם אלי. ז' באדר הוא יום פטירת משה רבנו וזה יום שבו אפשר לקבל מהצדיק יותר מאשר בימים אחרים. היום הזה נופל תמיד בשבוע של פרשת תצווה. שהרי זה עיקר תפקידו של הצדיק, לחבר אותנו אל ה'.

החבור הזה, זה כזה דבר נפלא, זה כזה דבר עצום, זה מה שהנשמה רוצה. אדם שזוכה לחבור הזה, כבר לא צריך יותר כלום, מה הוא צריך, הוא לא צריך שום דבר.

יהודי לעולם הוא לא לבד. אין כזה מצב. יהודי יש לו תמיד מקום אצל הקב"ה, הוא תמיד יכול להפוך את בורא עולם לידידו ולמקור בטחונו עלי אדמות. השם יתברך נמצא איתך, עימך ואצלך, אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אפילו כשנדמה כאילו המציאות נמסרה לידי הטבע והמקרה חלילה. גם שם נמצא השם יתברך. אפילו אם התרחקנו כפי שהתרחקנו, הוא יתברך תמיד מוכן לקבל אותנו בחזרה, זרועותיו פתוחות לקראתנו.

עבר ראש השנה, עבר יום כיפור, מגיע יום הושענא רבה ואומרים לנו שזהו, היום זה חיתום הדין. אחר כך מגיעים לחנוכה וביום השמיני שנקרא "זאת חנוכה" אומרים לנו שהפעם זאת באמת ההזדמנות האחרונה. אבל בעצם, האור הזה של הסליחה והכפרה לא נגמר לעולם.

השערים הפתוחים האלה ממשיכים בעצם כל החיים. ה' תמיד מוכן לקבל אותנו. כל רגע ורגע. בכל חיתום וחיתום יש פתח לעוד דרך ולעוד דרך, ה' תמיד מקבל אותנו וכל יום, כל רגע, הכל מתחיל מחדש. זה החידוש הנפלא של החסידות, שהחדירה את האמת הזו לכל הנשמות, לכל האנשים הפשוטים, לכל שדרות העם, בכל מקום ומקום. החדירה לנו שהאור הזה ממשיך וממשיך עד בלי די. זה כזה אור אין סוף שהוא הופך את כל החושך שבעולם לאור.

להתחבר אל ה' זה כל הזמן ללכת אל עצמנו, כל הזמן לנסות ולגלות את הנקודה הפנימית הזאת, את החלק אלוק ממעל שנמצא בתוך כל אחד מאתנו. הרי אתה רוצה להגיע אלי, אז איפה אני נמצא? אני נמצא פה בפנים. תגיע אל עצמך, תלך אל עצמך, אז תגלה את הנקודה הזו, אז תגלה אותי.

כל הזכיות של האדם בעולם הבא, כל הגן עדן שלו, זה מה שהוא עושה כאן כדי להפוך את כל תאוות העולם הזה, שהן מרות, שאין בהם כלום, שבסוף נשאר תמיד טעם מר בפה, להפוך את זה למתוק, להמתיק את זה, להרגיש את הטעם הנפלא של הדבקות, את הטעם של התפילה, את הטעם של הברכה, להרגיש את ה', לראות את כל הגדלות של ה'.

[אדם קם בבוקר השכם, לפני שהוא מתארגן, לפני שהוא מתפלל, אומר מודה אני, נוטל ידיים, ודבר ראשון מסתכל דרך החלון לראות את השמים. ברגע שהוא רואה את השמים, זה התחלת היום שלו. הוא ברא את היום שלו בזה שהוא הסתכל לשמים, אחר כך הוא צריך להתפלל ולעשות מצוות, לברך, יש לו עוד הרבה דברים לעשות. אך להסתכל לשמים – זה הדבר הראשון. באותו רגע הוא קיבל על עצמו עול מלכות שמים. אדם מסתכל על השמים, הוא מקבל מורא שמים. כל אחד מאתנו הוא אחד ממשים רבוא. כל אחד מאתנו יש לו חלק בבריאה, חלק אחד ממשים רבוא. וכל אחד בחלק שלו צריך לגלות את ה', לבטל את היש בתוך החלק שלו, להפוך אותו לאין, לגלות שבעצם, אין עוד מלבדו.

יש בכורי ישראל ויש בכורי מצרים. בכורה זה לבכר משהו על פני משהו אחר. לבחור. להעדיף. אנחנו בכורי ישראל, מבכרים את הקב"ה על כל ההבלים של העולם, ואילו מי שמבכר את הבלי העולם הוא נקרא מבכורי מצרים. ואז מה קורה לו? מכת בכורות. מכת בכורות זה להרוג ולהשמיד כל רצון אחר חוץ מהרצון לבחור בה'.

אין שום דבר שיוכל להפריד בין עם ישראל להקב"ה. גם לא מחיצה של ברזל. איפה שאדם הולך, לאן שהוא פונה, בכל מקום, ברחוב, בחנות הירקות, בישיבה, במשרד, בכל דקה ובכל מילה שהוא מדבר עם הילדים, בכל מצב, בכל נקודה, הוא הולך עם ה', ה' נמצא אתו, כי הוא חלק מה', הנשמה שלו זה חלק אלוק ממעל. הוא מצליח לעשות משהו בבית כי ה' מזיז לו את הידיים ואת הרגליים, אם עכשיו הוא מרגיש רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. אם הוא ירגיש אמונה בה', הוא ירגיש טוב, כל הזמן צריך ללכת עם ה'. כל העניין שלו בחיים זה איך כל דקה לזכור שה' אתו. רגע אחד הוא שכח מה' אז זהו, אז יש עליות וירידות, יש נסיונות, אלה החיים. אין דבר כזה שעכשיו זה שעת תפילה, ועכשיו תהילים, ועכשיו זה שעה שאוכלים, יושבים, מפטפטים, גם כשמדברים על דברים גשמיים, צריך להיות כל הזמן בקדושה ולחשוב על ה'.

אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו רוצים להגיע לשם. אני מבקש מה' שיתן לי עוד השגה ועוד השגה באין עוד מלבדו. כי ככל שאדם מבין יותר את האין עוד מלבדו, ככה יותר טוב לו. כל הזמן לבדוק אם אני נמצא במסלול הזה שאני הולך עם ה'. אם אני נמצא במסלול הזה, אז קצת טעיתי, אז קצת התבלבלתי, ה' יודע את זה שאני רק בשר ודם ויכול להתבלבל, העיקר שאני רוצה, העיקר שאני שמח, העיקר שאני לא מסתכל אחורה, העיקר שאני ממשיך ומתחיל כל פעם מחדש. אלף התחלות מחדש. רבנו הקדוש אמר שהיו לו לפחות 20 התחלות כל יום.

הכל כתוב והכל מתוכנן, זה המסלול שהנשמות שלנו צריכות לעבור כדי להגיע לבירורים שלנו, אנחנו לא יכולים לברוח מזה. הקב"ה לא מחכה מאתנו שאנחנו נביא את התיקון השלם. הוא רוצה מאתנו את ההתעוררות שלנו לקראתו, אנחנו רוצים להיות משכן לכבודך, משכן לאור האלוקי, אנחנו מתביישים בתאוות שלנו, אנחנו מצטערים על כל דבר שאנחנו נופלים בו, אם זה בכל מיני מחשבות לא טובות, אם זה בהקפדות על הזולת, אם זה בעצבות שהיא האוייב הכי גדול, כל דבר שקורה לי זה בירורים והקב"ה לא כועס עלינו, הוא רק רוצה שנתחיל כל פעם מחדש, שנתחבר מחדש.

במה מתחילים? בהתקרבות לצדיקים. כי כשאדם אומרים לו תתקרב אל ה', הוא לא תמיד מבין מה מדברים אליו. איך עושים את זה. כי זה דבר מאד מופשט. יותר קל לו להתקרב לצדיקים. להתקרב לצדיק זה להתקרב למישהו שבאמת אוהב אותך, שבאמת רוצה לעזור לך, שמחבר אותך עם האמת לאמיתה. ומה הוא אומר לך? הרי הכל כתוב, הכל נמצא, כל אחד יכול לפתוח ספרים, מה הוא מחדש לך הצדיק? הוא אומר לך להתחיל כל פעם מחדש. זאת האמת לאמיתה. אין יאוש. כשמתקרבים לצדיקים זוכים להיות בשמחה. כי כבר יש לך עצה, כבר יש לך את מי לשאול, כבר יש לך איפה לשמוע שיעורים, כבר יש לך איפה לשמוע עצות, אתה כבר יכול להיות בשמחה. אפילו שעדיין לא תיקנת כלום. כי התקרבת לאנשים שיכולים לעזור לך. שרוצים לעזור לך. שאוהבים אותך. ששומרים עליך ומתפללים עליך.

אני- כלום. אני לא יודע, אני לא מבין, אני לא יודע כלום. אבל התקרבתי לצדיקים. ועכשיו יש לי שמחה. וכשיש לאדם שמחה, יש לו גם ישוב דעת, הוא יודע מה קורה לו. קודם, כל הצרות שלו, כל הכאבים שלו והצער שלו, כל המים הזדונים בלבלו אותו. אך כשהוא זוכה לשמחה ולישוב דעת, הוא מבין מה הוא צריך לעשות. הוא צריך לצעוק לה'. איפה אתה ה'? אני רוצה להרגיש אותך. אצלי הכל יבש. הכל סתום. אני כל הזמן עם עצמי, עם המחשבות שלי, עם הבלבולים שלי, אני לא מרגיש אותך, אני מתפלל ואין לי שום כוונה בתפילה, אני סתם אומר את המילים, לא טוב לי. אני רוצה שתיהיה לי יותר הרגשה בתפילה, שתהיה לי יותר הרגשה במצוות, יותר שמחה בלב. אדם שעושה מסירות נפש כדי להגיע אל הצדיק, זוכה לניגון של חייו. ניגון שמחבר אותו אל ה'. ועם הניגון הזה אדם חי בשמחה. שמחה שלא תלויה בשום דבר. שמחה שמדלגת על כל החסרונות שלך, על כל היסורים שלך, שמחה שהיא מעל הכל, שמחה בה'. ואת זה מקבלים ממשה רבינו ומכל הצדיקים אחריו שהם דבוקים בה' כל רגע וכל שניה, הם לא מסיחים דעת. הם כל הזמן כוספים ומתגעגעים, כלתה נפשם אל ה'. את הבערה הזו מצליחים להעביר למי שזוכה להתקרב אליהם. וזה שאומר הקב"ה למשה רבינו אתה תצווה, אתה תחבר את בני ישראל אלי.

אנחנו רוצים את זה ואת זה ואת זה, ומגיע לנו זה וזה וזה ואנחנו יכולים לקבל את זה ואת זה ואת זה. אך הדרגה הנפלאה שהקב"ה מחכה שנגיע אליה היא "באלוקותך לנו די". מספיק שיש לנו אותך. אם יש לנו אותך יש לנו הכל. לא חסר לנו כלום. ואת זה אפשר לקבל רק אחרי שעוברים מה שעוברים בחיים.

כל אחד מקבל פה את המכות שלו. אף אחד לא מתחמק מהן. בלי מכות לא היה לנו כלי לקבל שום אור בעולם. בלי מכות אדם נשאר תקוע, הוא לא יכול לקבל שום אור. אנחנו צריכים לנשק את המכות שאנחנו מקבלים. אנחנו צריכים לנשק את המקל שמרביץ לנו, את כל הצרות שיש לנו, המכות שאנחנו מקבלים זה לא טעות, זה לא פספוס, זה לא מזל רע, זה בדיוק המסלול שאנחנו צריכים לעבור בו. אם אין בכיות אין שירות.

צרות ויסורים זה נחלת הכלל. יש היום כל כך הרבה שיטות וחוגים ופסיכולוגים, כולם באים להושיע את כולם, כי כולם כבר לא יכולים לחיות, כולם במצב קשה, אין אויר, אין נשימה לבני אדם. למה אין אויר? כי שוכחים מה'. אנחנו נמצאים בהיכל של מלך ולא יודעים שזה המלך בכלל. לא רואים את המתנות שמקבלים. אבל הקב"ה יש לו סבלנות בשבילנו. מחכה שנדע ממנו, שנכיר אותו. ואי אפשר לדעת מה', אי אפשר להכיר את ה' אלא דרך צרות ויסורים. מפה רוצה הקב"ה שנמצא את השמחה שלנו. הוא לא רוצה שיהיה לנו הכל. אנחנו בוכים ומבקשים מה' שיהיה לי... שיהיה לי... שיהיה לי... אבל אם יהיה לך ויהיה לך, אז לי כבר לא יהיה אצלך מקום בלב, בשביל מה בראתי את העולם? שיהיה לך כל כך הרבה? שיהיה לך כל טוב? שיהיה לך כל כך הרבה הצלחות? שהכל ילך לך? שמכל הכיוונים יהיה לך כל כך נפלא? בראתי את העולם כדי שתמליכו אותי. מה זה להמליך את ה'? זה לבטל את היש ולהפוך אותו לאין, לדעת שיש רק ה' בעולם. אני צריך לפנות אל ה' לא כדי לבקש שהכל יצליח לי והכל ילך לי והילדים יהיו מצטיינים וכו' וכו'. תעזור לי שאני אקרא את המפה נכון. תעזור לי שאני אראה אותך בכל מקום. תעזור לי שאני ארגיש שאני אין ואתה יש.

אדם כועס מה הוא בעצם אומר? אני פה! שיא היישות. כשהוא כועס רוחו מסתלקת ממנו והוא לא יכול לעשות כלום. עד שהוא נרגע. ואז הוא מתחיל להתבונן, למה זה קרה לי, ומה ה' רוצה ממנו, ואז הוא מתחיל ללמד כף זכות על הבן זוג, על הילדים, על השכנים, על עצמו, לאט לאט חוזר לעצמו, רוחו חוזרת אליו.

ככה האדם זוכה לאט לאט להבין מה זה "קירבת ה' לי טוב". זוכה להבין שבלי זה אי אפשר לחיות. שצריך להשמיע את המשפט הזה כמה שיותר, להשמיע לילד כבר כשהוא חוזר מגן הילדים או מהחיידר. קירבת ה' לי טוב. אם אני קרוב אל ה' אז טוב לי, ואם אני לא קרוב אל ה', לא טוב לי.

בכלל לא חשוב מה יהיה לי, בתים, דירות, ילדים מוצלחים, אם אני לא קרוב אל ה', לא שווה כלום. קירבת ה'. אין חוץ מזה כלום בעולם. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". זה כזה מזמור חשוב שצריך להגיד אותו כמה שיותר, כל יום, לא רק בחודש אלול. שבתי בבית ה' כל ימי חיי. שבכל מקום שאני נמצא, שם זה בית ה'. לא אכפת לי כלום, רק להיות קרוב לה'. איך עושים את זה? איך מזמינים את השכינה אלינו הביתה ולא נותנים לה לברוח? ע"י שמוותרים, ע"י שמרחמים, ע"י שמתפעלים מהשני, רואים את המעלות שלו ולא את החסרונות, ע"י שמודים אחד לשני, ע"י שלא מעירים הערות ואף פעם לא צועקים על השני. וכמו בבית, כך בחוץ, בין אדם לחברו. ככה מתחברים אל ה' הכי מהר. והכי חזק.

כמו בסיפור הבא:

ביקור אצל רחל לאה

לכבוד אדון חיים ולדר. כותב לך היהודי הירושלמי ממאה שערים. יום אחד אני אומר לרעייתי שתצטרף אלי לבקר אצל רחל לאה. אני לא צריך להגיד שם משפחה כי אשתי תכף ומיד מבינה למי אני מתכוון. והיא כמובן תמהה עד מאד. אלף: כי רחל לאה מתגוררת מזה עשרים שנה בשכונה ששמה "הר המנוחות", לשם הועברה מהשכונה שלנו. יש אומרים שבמותה זכתה לדיור יותר מפואר מאשר בחייה, עם נוף מרהיב, ארבעה כיווני אוויר ושכנים שלא עושים בעיות. בית: כי רחל לאה אינה נחשבת ליצור מן המניין, ולמעשה היא משוגעת מכף רגל ועד ראש, בעיקר לכיוון הראש, ונכון שבירושלים כמו בכל מקום אחר יש יצורים מהסוג הזה, אבל רחל לאה עלתה על כולנה. כמובן שתמיהתה של רעייתי במקומה, ולכן אני ממהר לענות לה שאנחנו הולכים לבקר את רחל לאה במטרה לבקש ממנה סליחה ומחילה. כמובן שתירוץ זה מעורר עוד יותר את סקרנותה של רעייתי, שכן הוא יודעת היטב שאיני נחשב לאדם הנוהג להיקלע לסכסוכים כאלה ואחרים ובעיקר איני נוהג להיקלע לסכסוכים עם בני אדם שאינן בקו הבריאות, אז מה סליחה עכשיו. אני מסביר לאשתי שאיני הולך לבקש ממנה סליחה בשם עצמי אלא בשם אחד שהתגורר בעבר בשכונתנו. "אה", אומרת אשתי: "לפגוע בה הוא ידע  ולבקש סליחה הוא שולח אותך"? "לא", אני אומר לה, "מדובר באדם שהוא כהן, ולכן הוא מינה אותי שליח לבקש בשמו סליחה ומחילה". כאן הסתתמו כל טענותיה של רעייתי לביקור בשכונה הנ"ל אצל הגברת הנ"ל.

הכלל, אשתי מתרצה ללכת לביקור אצל רחל לאה ואנחנו לוקחים טקסי לכיון הר המנוחות. בדרך אני מספר לרעייתי את הסיבה שבגללה שולח אותי הכהן לבקש סליחה מרחל לאה. הכהן ההוא בהיותו ילד קטן מאד, נהג לפגוע ברחל לאה להקניט אותה ולהתקלס בה. היא מצידה, נהגה להשליך מתוך השקיות שנהגה לסחוב מכל הבא ליד. צלחות, מזלגות כלים מכלים שונים לעבר הילדים. אמנם היו ילדים שהצטרפו אליו, אבל ההבדל שהוא היה המנהיג. ואפילו משוגעת כמו רחל לאה הבחינה בזה. הכהן ההוא גדל, התחתן, עזב את השכונה וגידל משפחה למופת. עברו שנים, הוא כבר הספיק לחתן שלושה ילדים ואז חלתה רעייתו במחלה הידועה ולאחר שנה הסתלקה לבית עולמה. האירוע גרם כמובן שבר גדול אצלו ואצל משפחתו אך הוא התאושש בקושי וגידל את ילדיו במסירות. ויום אחד הוא החל להרגיש רע. הלך לרופא, נשלח לבדיקות ונאמר לו שיש לו את המחלה הידועה בכליות. כמובן שבשורה רעה זו הבהילה אותו עד מאד. הוא החל ללכת לחצרות רבנים לבקש שיתפללו בעדו. בין השאר הגיע לאחר מגדולי הדור. הוא בירך אותו, אך בסוף הפגישה שאל אותו אולי יש מישהו שמקפיד עליו. הוא חשב וחשב ואמר לרב שככל שהוא זוכר אין לו מישהו שהוא עימו בסכסוך וככל שהוא מנסה ללכת לאחור, אין הוא מוצא מישהו בו פגע עד כדי שיהיה עליו קפידה. ואז הרב אומר לו: "עד לאיזה גיל הגעת?" אמר לו: "הלכתי אחורה עד לחתונה שלי". "לך קודם לכן". הורה הרב. "לילדות שלי?" "כן תחזור לגיל 9 ". כשהרב אמר "גיל 9" באה מולו דמותה של רחל לאה המשוגעת. וזה היכה בו פעמיים. "אוי, איך לא חשבתי על זה?" והחל לבכות בכי תמרורים. "אל תבכה", אמר הרב "יכול אתה לבקש ממנה מחילה". הכהן בקושי הצליח לדבר: "הרב, אני יכול אולי לבקש סליחה על העתיד, אבל את העבר הפסדתי... איך לא חשבתי על זה אז?" "אז"? שאל הרב. "כן, אשתי חלתה ואני הלכתי לקבל ברכות ולא חשבתי שיש לי חשבון פתוח מילדות וראה, איבדתי את רעייתי..." הרב הביט בו והכהן הוסיף: "היודע אתה מה שמה של רעייתי? רחל לאה, זה שמה ואני אפילו לא התעוררתי שבורא עולם לקח ממני את רחל לאה ואם ילדיי, וכעת בורא עולם הגיע גם אלי... איך יכולתי להיות כל כך אטום? איך?" הרב נתן לו לבכות קצת זמן ולאחר מכן אמר לו: "עליך לפייס אותה במהירות". "אבל היא נפטרה" אמר הכהן, "לפני שנים רבות". "אפשר ללכת לבקש מחילה. מכיוון שאתה כהן יכול אתה למנות שליח לבקש את מחילתה, אתה מצדך תאמר עליה קדיש ותדליק נר יום יום לזכרה והקב"ה ישלח לך רפואה שלמה משמים". הכהן התקשר אלי, המשכתי לספר לרעייתי, ואני תכף ומיד ביקשתי ממך שתצטרפי אלי לשליחות החשובה לבקר אצל רחל לאה ולבקש את סליחתה.

סיימתי את הסיפור לאשתי בדיוק כשהמונית הגיעה להר המנוחות. הנהג שאל:  "איך אדוני יעשה את הדרך חזרה?" אמרתי לו שאלך ליציאה ואקח טקסי חדש. (זה בגלל שרציתי לחסוך את דמי ההמתנה. שמעתי שהנהגים לוחצים על הגז כדי שבהמתנה יעלה יותר מהרגיל). הנהג אמר לי שהוא יכבה את הרכב ויעצור את המונה ובלבד שהוא זה שיחזיר אותנו חזרה הביתה. "מה העניין שלך?" שאלתי בחשד. "אני רוצה לשמוע את המשך הסיפור", אמר הנהג. "אין המשך לסיפור. הכהן פגע ברחל לאה. רחל לאה מתה. אני בא לבקש סליחה בשמו וזהו". "כן, אבל למה הוא בחר דווקא בך", שאל הנהג. הסתכלתי עליו ואמרתי: "אתה באמת הקשבת לסיפור שלי אדוני הנהג, אה?" "אני תמיד מקשיב לסיפורים שלך", אמר. "אני הסעתי אותך בזמנו למס הכנסה, זוכר?" "בטח זוכר" אמרתי. "אתה גם העלבת אותי וגם הפסדתי כסף ואני ממשיך להפסיד כסף". הנהג אמר יודע מה, אני מכבה את המונה כעת וכל הנסיעה חזור עלי. מה תגיד?" "אני אגיד שתישאר כאן. אני אלך לבקש מחילה בשביל הכהן ואולי אנצל את ההזדמנות לטייל בעוד כמה קברים ובתוך חצי שעה אני חוזר".

עשר דקות לקח לי לבקש מחילה בשם הכהן וגם לסייר קצת בסביבה, ותכף חזרנו למונית. אני אמנם ירושלמי אבל לא מנצל אנשים. אני רק מנצל הזדמנויות. הכלל, חוזרים למונית ואז אני מספר לנהג מה הקשר שלי לעניין. את הרישא גם אשתי יודעת. כי אנחנו היינו מארחים הרבה את רחל לאה, כלומר, לא היינו צריכים להזמין אותה כדי לארח אותה. היא פשוט היתה נכנסת ללא כל הגינונים של דפיקות בדלת, מי שם וכל זה. פשוט נכנסת ומתיישבת ואשתי היתה מביאה לה אוכל וקצת חפצים כדי שיהיה לאוסף שלה וגם לזרוק על הילדים. מה שאשתי לא כל כך יודעת, שאת המצבה לקבר שלה אני שילמתי. כלומר, אספתי את הכסף ודאגתי לה למקום טוב. אל תשאל מאיפה הגעתי לזה, כי אז תצטרך לשאול על הרבה מצבות בהר המנוחות, אבל אני מספר את זה כדי שתדע את הצד השני בכל ירושלמי. כמה שהוא יודע לנצל הזדמנויות, הוא לא מפספס הזדמנות לעשות חסד עם כל מי שרק יכול, ונכון שיש לירושלמי בעיה עם לשלם על דברים שאפשר לקבל בחינם, אבל על חסד הוא בחיים לא יוותר גם אם זה יעלה לו בממון רב.

וכעת אתה שואל מה הקשר שלי לסיפור? ובכן, אתה יכול להוציא את עצמך ממאה שערים אבל לעולם לא תוכל להוציא את מאה שערים ממך. הכהן ההוא אמנם עזב את בתי אונגרין ואת מאה שערים ואפילו את ירושלים אבל השאיר כאן מזכרת. את אחותו, שהתחתנה וגרה כאן אצלנו בשכונה. הכלל, לפני כשבועיים היא יושבת אצלנו ומספרת לפי תומה שהאח שלה קיבל את המחלה. תכף שאני שומע את זה, אני מחבר אחד ועוד אחד ועוד אחד ומגיע לשלוש. האחד זה מעשה הקונדס שלו כנגד רחל לאה השני הוא פטירת אשתו ששמה רחל לאה והשלישי זו הצרה האיומה שנפלה עליו כרגע.

במקרים כאלה אני נוהג בזהירות כי אם אתה בא לאדם ועושה לו חשבונות 'קיבלת את זה בגלל שעשית את זה' הוא ישר מתרגז ולא מסכים לשמוע לך. אבל אם זה מגיע מהאדם עצמו יש סיכוי שזה יעבוד. אני מתקשר לנכד של חבר שלי ואומר לו מה כדאי לעשות. הוא הולך מצד אחד לרב של הכהן ומספר לו את הסיפור. ומהצד האחר לכהן עצמו, ומציע לו ללכת לרב שלו, וככה נפגש הכהן עם הזיכרון המודחק שלו ועושה סוף סוף את הדבר הנכון. הגענו הביתה. שילמתי לנהג את דמי מחצית הדרך ואז אומר הנהג: "אפשר את הפלאפון שלך? אני רוצה לדעת מה הסוף הסוף של הסיפור". אמרתי לו שאין לי פלאפון מחמת שאיני יודע כיצד מחייגים בו, אבל אשמח לתת לו את הטלפון בביתי. ואם יתקשר עוד חודש חודשיים ואגיד לו את הסוף הסוף של הסיפור. עברו מאז כמה חודשים והוא לא התקשר אז אולי מהסיפור שלך הוא ישמע את הסוף הסוף. הכהן מדליק נר ולאחר שבועיים ניגש לניתוח להסרת הגידול. לפני הניתוח עשו לו אולטרסאונד והתברר כי מה שנראה כגידול אינו אלא אבן בכליה. ליתר ביטחון החליטו לעשות לו צילום מורכב יותר עם דיו שצריך לשתות. הוא מוזמן שבועיים לאחר מכן ומה מתברר? שגידול לא היה וגם האבן נעלמה כלא היתה. אתה מבין אדון ולדר? הכהן שלנו ניצל מגורל מר ואכזר, רחל לאה רגועה בשכונה שלה בהר המנוחות, שכן רצתה לסלוח כל השנים ואיש לא טרח לבקש, ורק אני מוטרד, כי אני מרגיש שהנהג מונית שילם על הסיפור טבין וטקילין וקיבל רק מחצית ממנו, וכמה שתגיד על ירושלמים שמנצלים הזדמנויות, הם לעולם לא יגעו בפרוטה של מישהו אחר. לכן אני מבקש ממך שבעיתון שלך תספר את הסיפור. אומרים שכל נהגי המוניות קוראים את הסיפורים, ואני מבקש שיודיעו בווקי טוקי שלהם מה הסוף לסיפור. וזה על אף שאשתי אומרת שבסך הכל הנהג החזיר את מה שהוא לקח לנו אז וגם קיבל חצי סיפור ועד מגיע לנו עודף. אני לא רוצה לסתור חלילה את דברי אשתי, היא ירושלמית עשרה דורות ואני רק תשעה, אבל ליתר ביטחון, תפרסם. לזה היא לא מתנגדת. בכבוד רב, הירושלמי מבתי אונגרין.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי ללמוד ולזכור להגיד תודה על היסורים, על המלחמות הפנימיות, על ההתמודדות הבלתי ניגמרת של החיים.

כי בלי להגיד תודה אני מרגיש שזה כל כך קשה, שאין ממש מוצא, אבל כשאני מתחיל להגיד תודה, גם על המצבים הבלתי אפשריים האלה, פתאום נהייה קל על הלב, פתאום מבינים שזה בסדר, שככה צריך להיות, שזה צריך להיות קשה, כי רק ככה זוכים להרגיש אותך אבא, רק אז מבינים שאתה שלחת לנו את היסורים האלה בגלל שאתה אוהב אותנו ורוצה לזכות אותנו. אז תודה אבא על כל מה שאני עובר ותודה שזיכית אותי לגלות את הדרך הזו של התודה.

רבונו של עולם

אני סוף סוף מבין שכל תאוות העולם הזה הן מרות, הן שקר, אין בהן כלום, אני משתוקק וכוסף ומתגעגע לרגעים האלה של הדבקות אך איך הופכים את הרגעים לשעות, לימים, לחודשים, לשנים, לכל החיים כולם? אני לא הזמנתי את התאוות והמדות הרעות, קיבלתי אותם במתנה כדי להתמודד ולהתגבר ולנצח אך בלעדיך אין לי סיכוי אבא. כי התחליף לכל השקר הזה הוא האמת של התורה, של התפילה, של הקדושה, של כל הדברים הנפלאים האלה שיש בעבודת השם אך בלעדיך אין לי סכוי לנצח. תעזור לי. תן לי כאלה רצונות וכאלה כוחות וכאלה תפילות שיהיה לי סכוי במאבק הגרעיני הזה. תרחם עלי אבא.

רבונו של עולם

תעזור לי באמת להרגיש שאתה איתי כל הזמן, כל רגע ורגע, בכל מקום, בכל מצב, בכל מה שאני עושה, בכל מה שעובר עלי. כי עדיין אין לי את זה אבא ואני מרגיש שאם יהיה לי, אז החיים באמת יהיו גן עדן. איך זוכרים אותך כל רגע ורגע? איך מדברים אתך בלי הפסקה? איך מאמינים שכל הזזת אצבע זה אתה אבא  מזיז לי, איך זוכרים שכל דקה אתה איתי, גם כשאני עושה דברים שלכאורה לא חלק מעבודת השם אפילו שבעצם אין דברים כאלה כי הכל קשור. איך מרגישים שברגעים הכי קשים אני לא לבד? שאתה איתי?

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי