ערכי הצדקה והחסד הם מסימני ההיכר של העם היהודי. הנטייה הטבעית של יהודים להירתם לעזרה ולפתוח את היד למתן צדקה – היא מסימניה של האומה. חז"ל אומרים שגמילות חסדים היא אחת משלוש התכונות הבסיסיות המאפיינות את בני העם היהודי.

ואכן, תכונה זו של צדקה ועשיית חסד באה לידי ביטוי בולט אצל העם היהודי, גם אצל מי שלא נתחנכו על ברכי התורה והמסורת (אם כי החינוך גורם לה להיות מוגברת וחזקה יותר).

הערבות ההדדית של היהודים הייתה ידועה היטב גם לגויים, והם ניצלו אותה לא אחת כדי למלא את קופותיהם. הישרדותו של עם ישראל, על אף הרדיפות והצרות שעברו עליו, נזקפת במידה רבה לאותה אחריות הדדית ולמפעלי החסד שתמכו בחלשים ולא הניחו להם להתמוטט.

סביר להניח שאין עוד מדינה בעולם שיש בה מערך אדיר כזה של מפעלי עזרה וחסד על בסיס התנדבותי. בתי תמחוי ומרכזים לחלוקת מזון; גמ"חים (קרנות גמילות חסדים) למתן הלוואות בלי ריבית; ארגוני 'שפרה ופועה' המסייעים ליולדות בתקופה שלאחר הלידה; ארגונים להשאלת ציוד רפואי; מפעלי 'הכנסת כלה', ועוד ועוד.

תפיסת הצדקה ביהדות גורסת שכספו של אדם אינו שלו, אלא הוא בבחינת פיקדון שהפקיד בידו הקב"ה. אחת הדרכים שבאמצעותן הבורא מפרנס את הבריות היא על-ידי שהוא נותן לבני-אדם מסויימים יותר כסף, כדי שהם יפרנסו את הנזקקים. כך הקב"ה רוצה לזַכות את הבריות במצוות הצדקה, שכן היה יכול להעביר את הכסף ישירות לידי הנזקקים.

זו גם המשמעות העמוקה של המילה 'צדקה'. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' – אלא 'צדקה', מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה אין הוא עושה 'טובה' ואין הוא נוהג לפנים משורת הדין. הוא נוהג כאדם ישר והגון, שמעביר את הפיקדונות המופקדים בידו ליעדם. הוא יודע שהכסף ניתן לו מאת הבורא כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים. זה הצדק, זה מה שהוא צריך לעשות.

גם המילה 'תרומה' משמעותה שמתן כסף לצדקה מרומם את הכסף. שוב אין הוא אותו 'גועל נפש', כלשון אנשי העסקים, אלא דבר מרומם, מצווה נאצלת.

יהודי גם מאמין שהצדקה היא הכלי שעל-ידו זוכים ליותר ברכה והצלחה. כשהיהודי מוכיח במעשיו שהוא נוהג בכסף שניתן לו ב'צדק' ומעביר אותו ליעדיו האמיתיים, הקב"ה נותן לו עוד ועוד מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה.

לצדקה גם חשיבות גדולה ככלי להתמודדות עם תאוות הממון ורדיפת המותרות, הגואה בימינו. אין כמצווה זו כדי לחנך את האדם לוותר על האנוכיות ועל טיפוח החומרנות, ולהעדיף את הערכים הרוחניים של עזרה לזולת וסיוע למוסדות נזקקים.

לכן יש להשתדל להרבות במתן הצדקה, ולהקפיד שבכל בית תימצא קופת צדקה (וכדאי שלכל ילד וילדה תהיה קופת צדקה משלהם, והם יתרגלו לתת צדקה בכל יום). ראוי לזכור את מאמר חז"ל שהצדקה מקרבת את הגאולה. וגם זו סיבה להרבות בצדקה בימים האלה, שבהם אנחנו מייחלים לישועה.

המחבר, עורך עיתון 'המבשר', מתאר בעט סופר עשרות רגעים מיוחדים במחיצת הרבי מליובאוויטש. הזדמנות לחוות את החוויה. 204 עמ'. טל' 039606018.

העיסוק בפסיכולוגיה ובתורת הנפש מביא את המחבר לחפש את הזווית החינוכית בפרשיות השבוע, ולהגיש רעיון חינוכי קצר הנגזר מכל פרשה. 137 עמ'. טל' 0584344770.

קורות חייה, זיכרונות וסיפורים הקשורים ברבנית חיה-מושקא, רעייתו של הרבי מליובאוויטש. מהדורה שנייה ומורחבת. 310 עמ'. טל' 035795729.

כרך שני של מבט על פרשת השבוע בזווית נשית, עם סיפורים מעוררי השראה מחייהן של נשים. 240 עמ'. טל' 0722218222.

מה תפקידו העיקרי של בית המקדש? הרמב"ם קובע (בתחילת הלכות בית הבחירה) כי עיקר תפקידו לשמש מקום להקרבת הקרבנות: "מצוות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, שנאמר: 'וְעָשֹוּ לִי מִקְדָּשׁ'. וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו".

ולכאורה הדברים תמוהים: הלוא מהותו העיקרית של משכן משה הייתה בהיותו מקום הדיבור של הקב"ה עם משה רבנו, כפי שנכתב בתחילת פרשתנו: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן... וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת".

גם הרמב"ן כתב ברוח זו: "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה, שהוא הארון, כמו שנאמר: 'ונועדתי'... על כן הקדים הארון והכפורת בכאן, כי הוא מוקדם במעלה", ועיקר עניינו של המשכן: "בית, בתוכם, מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל".

אם כן, מדוע הרמב"ם בוחר להתמקד בהקרבת הקרבנות שבמשכן, ואינו מזכיר דבר על העניין העיקרי שבמשכן – "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ"?

ההסבר פשוט: מקום קבוע לדיבור עם משה היה קיים עוד בטרם הוקם המשכן. התורה מספרת: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד... וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן... וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה... וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ".

אוהלו של משה נקרא אפוא "אוהל מועד", מפני ששם דיבר עם הקב"ה, וכפי שרש"י מפרש שם: "והיה קורא לו אוהל מועד, הוא בית ועד למבקשי ה'". שימוש זה באוהלו של משה כמקום הדיבור עם הקב"ה היה זמני, מיום הכיפורים ועד שהוקם המשכן, ולאחר מכן עבר משה לדבר עם הקב"ה במשכן.

החידוש בציווי "וְעָשֹוּ לִי מִקְדָּשׁ" אינו ביצירת מקום שבו הקב"ה מדבר עם משה, שהרי זה כבר היה קיים קודם לכן, באוהלו של משה. במשכן נתחדשה הקרבת הקרבנות. עד אז היו מקריבים קרבנות על גבי מזבח אקראי, ועתה נתחדש עניין הקרבנות במשכן – "בית... מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות".

זאת ועוד: הציווי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" חל גם על בית המקדש הראשון והשני, ועד ל"בניין העתיד להיבנות", הבית השלישי. הדיבור עם הקב"ה התקיים במשכן בלבד, ואילו בימי הבית לא הוגבלה הנבואה לבית המקדש בלבד. לכן בהכרח לומר שהציווי "וְעָשֹוּ לִי מִקְדָּשׁ" אינו מכוּון ל"וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם", אלא להקרבת הקרבנות.

"ועשית שניים כרובים" (שמות כה,יח). מפרש רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם". אף החכם הגדול ביותר נדרש לחוש כלפי לימוד התורה כאילו הוא נער, מתלמד ומתחזק.

הכרובים היו סוככים בכנפיהם על הארון שבו היו מונחים הלוחות. ללמדנו שקיום התורה שבארון תלוי ב'כרובים', בתינוקות של בית רבן הלומדים תורה ומתנהגים ברוחה. ילדים וילדות אלה סוככים על התורה ומבטיחים את המשך קיומה.

למעלה מארון הקודש עמדו הכרובים. למעלה מהשגת השלמות של האדם כשהוא לעצמו עומדת האחריות לחינוך הבנים בדרך התורה והמצווה.

מדוע נאמר "שניים כרובים", ולא "שני"? כי "שני" מורה על דבר הקיים מכבר, אבל על דבר שעכשיו ניתן ציווי לעשותו אומרים "שניים". לכן אחרי עשיית הכרובים נאמר (כה,כב): "ונועדתי לך שם... מבין שני הכרובים".

"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה,כ). אדם מישראל צריך שיהיו בו שתי התכונות: "פורשי כנפיים למעלה", שימריא אל על, שישאף למדרגות נעלות; ועם זה "ופניהם איש אל אחיו", שיראה את אחיו בצרתו ובמצוקתו ושיהיה תמיד נכון לעזור לו.

עשרת הדיברות כתובים על שני לוחות אבנים. מחציתם מצוות שבין אדם למקום ומחציתם מצוות שבין אדם לחברו. אמרה תורה: "ופניהם איש אל אחיו" – הם מכוּונים זה לזה. אי-אפשר לקיים מצוות שבין אדם למקום אלא בצירוף המצוות שבין אדם לחברו, וכן להפך.

"ופניה ם אי ש א ל אחי ו " סופי תיבות 'שלום'. זהו שאמרו חז"ל (יומא נד): בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגוללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהם באהבה ובשלום זה עם זה, ואומרים להם כך היא חיבתכם לפני המקום.

"ועשית שניים כרובים זהב" (שמות כה,יח). ללמדנו שכאשר מדובר בחינוך הדור הצעיר, בחיזוק התורה והמצוות, ובהקמת מוסדות התורה וקיומם – אין יוצאים ידי חובה בתשלומים קטנים, בתרומות פעוטות, אלא הנתינה צריכה להיות חשובה ובעלת ערך רב – זהב דווקא.

כאשר רבי אהרון מבעלז היה בבוקרסט שברומניה נכנס אליו יהודי ומסר לו פתק בקשה ששלח גיסו, עם דמי 'פדיון נפש', כנהוג. בצאתו ביקש היהודי מהגבאי קבלה על הכסף, באמרו שגיסו ביקש ממנו להציג לפניו קבלה.

הגבאי אמר לו שמעולם לא נשמע כדבר הזה, לבקש קבלה על 'פדיון נפש'. התפתח ביניהם ויכוח, והדיו הגיעו לאוזני הרבי. קרא להם הצדיק וביקש לשמוע על מה הוויכוח נסב. כששמע את העניין אמר ליהודי: "תהיה לי בריא עד מאה שנים. למה לא לעשות טובה ליהודי. נכתוב לך קבלה ואני עצמי אחתום עליה".

אותו יהודי שמר לעצמו את הקבלה החתומה בידי הצדיק, וכדבריו כן היה – הוא האריך ימים עד גיל מאה.

"רב בישראל, הסוגר את הגמרא שלו כדי לעשות טובה ליהודי, הנה אף שהגמרא שלו סגורה – הרי היא כפתוחה" (רבי חיים מבריסק)

הימים ימי מתח וחרדה. הצורר הנאצי מתקדם צעד אחרי צעד בדרכו להשליט את שאיפותיו המטורפות על העולם כולו. בכל מקום הוא מותיר אחריו מוות וזוועות בלתי-נתפסות. מיליוני יהודים כבר הובלו אל הכבשנים. היהודים במדינות אחרות מלאי חשש מהאפשרות שהגרמנים יכבשו גם את ארצותיהם.

באביב תש"ג החלה בארץ ישראל תקופת 'מאתיים ימי החרדה'. היישוב היהודי המצומצם, שגם כך היה מאויים בידי הערבים, עמד עתה לפני צרה צרורה: התקדמות הצבא הגרמני, בפיקודו של הפילדמרשל רומל, בצפון אפריקה. פני הצבא הגרמני היו מועדות לעבר תעלת סואץ. משם תהיה הארץ נוחה להיכבש לפניו.

אל מול הצבא הנאצי נערך הצבא הבריטי, בפיקודו של הפילדמרשל מונטגומרי. אווירת המתח התעצמה בלהט המדבר. הכול ציפו למערכה הגדולה, שעשויה לשנות את פני העולם. במצרים כבר החלו הערבים, בחסות הניצחונות הגרמניים, להתנכל ליהודי המקום. בארץ ישראל חככו הערבים את ידיהם בהנאה, והחלו לדמיין את אשר יחוללו ליהודים שנואי נפשם.

יום אחד נכנסו פורעים ערבים לבית העלמין היהודי בעיר דמנהור שבמצרים. הם ניגשו אל חלקת הקבר של הצדיק רבי יעקב אבוחצירה, שמסביב לה נבנה היכל תפילה ובו ארון קודש וספר תורה, והשמידו את כל הנקרֶה בדרכם. הם הוציאו את ספר התורה, רמסוהו ושרפוהו, ולאחר מכן הציתו אש במבנה כולו.

בירושלים העתיקה התגורר באותה עת יהודי קדוש, רבי יצחק אלפייה שמו. באותו לילה חלם חלום, והנה בא אליו יהודי הדור פנים, לבוש אצטלה של תלמידי חכמים, וכולו אומר כבוד. הדמות פנתה אל רבי יצחק ואמרה: "נוהג אתה ללמוד תורה על קברי צדיקים, ומדוע אינך בא אליי?".

השיב רבי יצחק בחלומו: "ומי כבודו, ומניין הוא?".

ענתה הדמות: "אני יעקב אבוחצירה".

"והיכן אתה קבור?", שאל רבי יצחק.

"בדמנהור שבמצרים", אמרה הדמות, וכעבור רגע הוסיפה: "וכעת, מהר ועלה לקברי, ודע לך שבמעשה זה תלויה הצלת עם ישראל!".

התעורר רבי יצחק בבהלה, נתון לרושם החלום המפעים. הוא מיהר אל בית הכנסת 'בית א-ל', ושיתף את חבריו בחלום. בעצה אחת עמם הלך עם שניים מידידיו אל מושל המחוז האנגלי, כדי שיעניק לו אישור נסיעה למצרים.

בתחילה סירבו השומרים להכניסו אל המושל, אולם רבי יצחק התעקש ולא זז ממקומו. לפתע יצא מחדרו של המושל קצין בכיר, וכשהבחין ברב שאל את השומרים מדוע הוא עומד בחוץ. "אלה ימי חירום", הסבירו השומרים, "אין מכניסים אל המושל אנשים בלי הזמנה".

הקצין סב על עקבותיו, נכנס אל חדרו של המושל, וכעבור רגע יצא ממנו והזמין את הרב להיכנס. המושל האזין לבקשתו של רבי יצחק רוב קשב. "אתה רוצה שאאפשר למניין יהודים לרדת למצרים להשתטח על קבר?! ואתה אומר שבזכות זה הגרמנים ייסוגו?!", תמה המושל. "שום אזרח אינו יכול להיכנס למצרים! רק חיילים עושים את דרכם ברכבת לחזית".

לאחר הרהור אמר: "אם אתה רוצה, אתיר לך לבדך להצטרף לחיילים. אם לא תיתפס בדרך בידי שומרי הגבול, תוכל לקיים את חלומך".

הודה לו רבי יצחק ושב אל חבריו. הללו ניסו להניאו מהנסיעה. "זו סכנת נפשות!", הזהירו אותו, "ומלבד זאת, ודאי תבלוט על רקע החיילים והללו ימנעו ממך לנסוע".

אך רבי יצחק הודיע בנחישות לחבריו כי אין הוא פוחד, ושזכות הצדיקים תעמוד לו. למחרת בבוקר נטל את הטלית והתפילין שלו ושֹם את פעמיו לעבר תחנת הרכבת.

בעודו עומד על הרציף ומביט אנה ואנה, ניגשו אליו שני קצינים ושאלו לשמו. ליבו הלם בחוזקה. האם יגרשו אותו? מה רבה הייתה הפתעתו כאשר השניים הורו לו להתלוות אליהם, והעלו אותו לרכבת העושה דרכה מצרימה. הם אף התיישבו לידו, וליוו אותו כל הדרך עד קהיר. שם הובילו אותו לשכונת היהודים ונעלמו.

נכנס רבי יצחק לבית הכנסת 'כתר תורה', והתקבל על-ידי תלמידי החכמים בהפתעה גדולה. הללו לא האמינו שהצדיק המפורסם מירושלים הצליח להגיע לקהיר בימים טרופים אלה. כששמעו על דבר החלום, מיהרו ואספו מצרכי מזון, וארגנו משלחת גדולה, שמנתה עשרות יהודים, לתפילה בצוותא בקבר רבי יעקב אבוחצירה.

שלושה ימים עסקו רבי יצחק ומלוויו בלימוד תורה ובתפילה בבית המדרש השרוף שעל קבר רבי יעקב. בלילה השלישי יצא אחד הלומדים החוצה, ולתדהמתו גילה שהעיר דמנהור כולה מוארת, בניגוד להוראות ההאפלה הקפדניות. במהרה התברר כי נתקבלו בשורות משדה הקרב, ולפיהן האנגלים ניצחו וצבאו של רומל הובס.

כששב רבי יצחק לירושלים מיהר לכתוב ספר תורה מהודר, וכעבור זמן הכניסו לבית המדרש שעל קברו של רבי יעקב אבוחצירה.

חז"ל אומרים (תיקוני זוהר תסט): "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". נשמתו של משה רבנו מתלבשת ב"חכמי הדור, עיני העדה" שבכל דור ודור (תניא פרק מב), ובמיוחד בנשיא הדור, שעליו נאמר (בראשית רבה פרשה נו,ז): "אין דור שאין בו כמשה". ומכיוון שנשמת משה מתלבשת תמיד ביהודי שחי בעולם הזה, הרי שהוא "לא מת" והוא קיים בכל דור ודור (לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 5 ואילך).

אחרי פטירתו של הגאון המקובל רבי דניאל פריש זצ"ל, בעל 'מתוק מדבש', פתחו הבנים את צוואתו ונדהמו. "על פני שישים עמודים, בכתב יד צפוף, גולל אבא את החוויות שעברו עליו במלחמת העולם השנייה, כילד בהונגריה", מספר בנו הצעיר, הרב חיים-יוסף (37). "זו מסכת חיים מסעירה, שפתחה לפנינו צוהר לחוויות שחווה. אבא ניצל מגיא ההרגה בניסים גדולים וזכה לעלות לארץ".

אחת-עשרה שנים חלפו מאז, ולקראת יום השנה, שחל לפני כמה שבועות, הוציאו בניו את סיפור חייו בספר. הספר מגולל את קורותיו מימי הולדתו, ועד שזכה להוציא לאור את הסדרה בת עשרים ושלושה הכרכים, המבארת את הזוהר הקדוש. "המסר המרכזי של אבא הוא, שכאשר מדובר בלימוד פנימיות התורה, לא חשובה חריפות המוח; חשוב הלב הבוער, הנשמה היוקדת", אומרים בניו.

במהלך ימי ה'שבעה' קיבלו הבנים שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה יהודי המתגורר באיראן, והוא סיפר להם בהתרגשות על שיעור שהוא וחבריו מקיימים בסדרת הספרים של אביהם. לדברי הבן, עד היום הודפסו יותר מעשרים אלף עותקים של הסדרה.

פטירתו של הרב פריש, שהתגורר בבתי אונגרין בירושלים, הותירה את בניו שבורים ורצוצים. עד מהרה התגברו והחליטו להעצים את מפעל חייו ולהביא את אור הזוהר להמונים. "קודם שאבא נפטר", מספרים הבנים, "הוא רמז כי הוא מצפה שנמשיך במשימת חייו להכין את העולם לקראת הגאולה השלמה, וכדברי רבי שמעון בר-יוחאי כי בזכות ספר הזוהר יזכה עם ישראל לצאת מן הגלות ברחמים".

אחרי פטירת הרב פריש, כשנכנסו בניו לחדר לימודו, קיבלו הצצה מרטיטה לאחורי הקלעים של כתיבת ספריו. הם מצאו מאות ספרים, רצופי הערות בשולי הדפים, ומחברות גדושות בכתב ידו. "השורות האלה", אומרים הבנים, "לא נכתבו בדיו אלא בדם".

ייסורים רבים עבר אביהם במהלך השואה. שלוש פעמים ראה את המוות מול עיניו. הוא אף לקה בדלקת מִפרקים שהקשתה על תפקודו. "בכל-זאת ישב לילה-לילה, משעת חצות עד אור הבוקר, וכתב חיבורים מתוקים מדבש, כדי להנחיל את תורת רשב"י לעם כולו". הוא נהג לקום בחצות, להסתגף על-פי ספרי המקובלים, לשפוך את נפשו על קברי צדיקים ולהאיר פנים לכל אדם מישראל.

בספר המתעד את סיפור חייו ארבע-מאות עמודים. "נוסף על עדותו של אבא, התבססנו על מכתבים שכתב לתלמידיו הרבים", מספר בנו הרב חיים-יוסף. "בכל קצוות תבל יש יהודים הלומדים בספריו של אבא. רבים שנקשרו לדמותו של אבינו, שהאיר את עיניהם בפנימיות התורה, מתעניינים בסיפור חייו ובאישיותו המיוחדת".

להיתר יש כמה הסתייגויות: א) יש לקרוא בתורה קודם התחלת ההקדמות של תפילת מנחה (כמו אמירת הקרבנות), כדי להדגיש שהזמן המקורי הוא בשחרית; ב) אין לנהוג כך בקביעות (ומכיוון שבני המצוות ומשפחותיהם מתחלפים, אין זו קביעות). גם המסתייגים לגמרי מהוראה זו כתבו שהנוהג כך, יש לו על מי לסמוך.

בענייננו, שעושים זאת כדי שיבוא ציבור גדול, ובאים בזה לזכות את הרבים בקריאת התורה, או גם בהנחת תפילין, תפילת מנחה וכו', וחשוב ביותר – למנוע, ולפחות למעט על-ידי אירוע זה את חילול השבת הסיטוני הנגרם מחגיגת בר-מצווה ביום השבת (ובלשון הרבי מליובאוויטש: "...ומכנים זאת: כניסת בן ישראל לגיל ד'עול מצוות' ו'עול תורה'?!") – על כן נכון לעשות זאת בלי פקפוק, ובהחלט ראוי להעדיף שנער בר-מצווה, שבני משפחתו אינם שומרי מצוות, יעלה לתורה בשני וחמישי ולא בשבת.