רבי נחמן - לְשַׁבֵּר אֶת הָאַכְזָרִיּוּת
רבי נחמן דורש את הפסוק: "וְאֶת
הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ" - שעיקר עבודת הצדקה היא נתינה מתוך
התגברות על מידת האכזריות. מי שרחמן בטבעו, ומצוות צדקה באה לו באופן טבעי ופשוט,
איננו מקיים את מצוות הצדקה באופן מלא. העורב, מסמל את האכזריות, את השחרת הפנים,
ודווקא הבחינה "העורבית" שבאדם, היא זו המְצוּוַה לכלכל ולתת צדקה. רבי נחמן, מרחיק לכת וקובע שמי שבטבעו רחמן,
חייב לגלות בקרבו את תכונת האכזריות ומתוכה לתת את מצוות הצדקה, מתוך שיבורה
והתגברות עליה. האכזריות עליה מדבר רבי נחמן בתורה זו, איננה אכזריות אקטיבית של
פגיעה ושל הריסה, אלא הכוונה היא להתעלמות מהזולת. הרחמים - הם פועל יוצא של הארת פנים לזולת,
של הכרה בו ובצרכיו. השחרת הפנים - הינה התנכרות לזולת והפנית עורף. בלשוננו היינו
אומרים, אגואיסטיות. רבי נחמן מודע לכך כי יש אנשים שבטבעם הם
מאירי פנים, אולם כל אדם באשר הוא אדם, נושא בקרבו בחינה של השחרת פנים כעורב.
הצורך הקיומי הפנימי לדאוג לעצמו, הם האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של כל אדם, גם
מי שחי חיים של נתינה והתמסרות לזולת, קיים בקרבו מעגל פנימי סגור, שאיננו פונה
לעולם. כל רגש של ניכור ואינדיבידואליות, שכל אדם באשר הוא אדם חווה אותה לרגעים,
נובעת מאותו מקום שאין בו רחמים והארת פנים לזולת, שהוא בחינת 'חור שחור' כעורב. התביעה של רבי נחמן, למצוא את ה'חור השחור'
כעורב שבקרבנו, למצוא את מידת האכזריות המתנכרת לעולם, המלאה כל כולה
ב"אני" ו"באנכי" בלבד, להגיע אל אותו מקום קמאי שקיים בכל אדם
- ודווקא בו, לקרוע חלון, לפתוח פתח אל העולם ואל הסביבה. את המקום הזה, מבקש רבי
נחמן לגאול על ידי מצוות צדקה. הצדקה היא המצווה האולטימטיבית של הכרת האדם
בזולתו, של ההיחלצות מן המבוך הפנימי האינסופי של האדם אל הזולת.
הצדקה פותחת את כל הפתחים, מפני שהיא יוצרת אצל האדם את השחרור מן
האני, מן האנכיות, ומאפשרת לו לפתוח פתח אל משהו שהוא מעבר. לא תנועה של התכנסות
והתכווצות פנימית, כי אם תנועה של יציאה החוצה, של פתיחת פתח, של
הארת פנים ופניה אמיתית אל זולתנו, ורק הם אלו שיביאו את האדם אל זולתו ואל
הקב"ה עצמו. " 'וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ' (מְלָכִים א,
יז) זֶה בְּחִינַת צְדָקָה. כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהִתְנַדֵּב
לִצְדָקָה, אֲזַי צְרִיכִין לְשַׁבֵּר אֶת הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁלּוֹ לְהָפְכוֹ
לְרַחֲמָנוּת, וְזֶהוּ עִקָּר עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה. כִּי מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן
בְּטִבְעוֹ וְנוֹתֵן צְדָקָה מֵחֲמַת רַחֲמָנוּת שֶׁבְּטִבְעוֹ, אֵין זֶה
עֲבוֹדָה, כִּי יֵשׁ גַּם כַּמָּה חַיּוֹת שֶׁהֵם רַחֲמָנִים בְּטִבְעָם, רַק
עִקָּר הָעֲבוֹדָה לְשַׁבֵּר הָאַכְזָרִיּוּת לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת. וְזֶה
בְּחִינַת: "וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ" כִּי הָעוֹרֵב
הוּא בְּטִבְעוֹ אַכְזָרִי, וְנִתְהַפֵּךְ לְרַחֲמָנוּת לְכַלְכֵּל אֶת
אֵלִיָּהוּ... כָּל מִי שֶהוּא נַדְבָן, צָרִיךְ לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר בִּתְחִלָּה
דֶּרֶךְ בְּחִינָה זוֹ, בְּחִינַת: "וְאֶת הָעֹרְבִים" הַנַּ"ל.
דְּהַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלָּה צְרִיכִים לְשַׁבֵּר הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁלָּהֶם, מַה
שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם אַכְזָרִיּוּת בִּתְחִלָּה, לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת... וּסְגֻלַּת
כֹּחַ הַצְּדָקָה לְהַרְחִיב וְלִפְתֹּחַ הַפֶּתַח יוֹתֵר וְיוֹתֵר".
(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, ד, א-ב)
