"לֹא תַחְמֹוד בֵּית רֵעֶךָ לֹֽא תַחְמֹוד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹורוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶֽךָ" (שמות כ, יד)

עשרת הדברות מסתיימות באיסור זה של "לֹא תַחְמֹוד". ונשאלת השאלה, האם יש משמעות לכך, שדווקא מצווה זו חותמת את עשרת הדברות. כשם שאנו מסבירים שהסיבה ש"אָֽנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שם, ב) פותח את עשרת הדברות משום שהוא יסוד הדברות והתורה כולה – כך גם חייבים אנו לברר ולהבין, מדוע נבחר "לֹא תַחְמֹוד" לחתום את עשרת הדברות.

ה"אבן עזרא" מקשה בפירושו ל"לֹא תַחְמֹוד", כיצד זה אפשר לצוות על האדם, מה ירצה ומה לא ירצה? וכי אפשר לומר לאדם: אל תאהב תפוחי אדמה? אפשר לכל היותר לומר לו שלא יאכל תפוחי אדמה, אבל לצוות אותו שיחדל לאהב דבר שאהוב עליו?

ובאמת, "לֹא תַחְמֹוד" הוא לכאורה הלאו היחיד, המופנה אל הרגש ולא אל המעשים, והשאלה היא כיצד ניתן לצוות על הרגש, שאינו בשליטת האדם? ניחא, שעל האדם להתגבר על רגשותיו ורצונו, ולא לעשות מעשים שאסרה התורה – אבל כיצד יוכל לראות חפץ נאה, ולא לרצות שיהיה ברשותו? הרי זוהי תגובה טבעית חסרת שליטה, הבאה מיד עם ראיית העיניים?

וכתב ה"אבן עזרא" תירוץ (אלא שנאמר זאת בסגנון שלנו):

כולנו מבינים שישנם דברים שלא שייך כלל שנרצה בהם. למשל: אדם קם בבוקר, ושוקל אם יאכל כריך, או דייסה לארוחת הבוקר, ואולי את שניהם גם יחד, ועם זה אין בעיה. אבל אדם בריא בנפשו, לא יקום בבוקר כשבמוחו הספק: האם יאכל לחם לארוחת בוקר, או שמא ייטול גלולת רעל, ח"ו? שאלה שכזו כלל לא תעלה במוחנו.

כך בדיוק, רוצה התורה שתחוש בקשר לממון חברך. שתהיה מרוחק כל כך מהשייך לחברך, עד שלא תהיה אפילו סיבה בלבך לרצותו. אתה אומנם רוצה שיהיו לך יהלומים – אבל הרי לא עולה על דעתך לאכול יהלומים. ובכן, ממון חברך – צריך להיות בעינך כאכילת יהלומים!

כעת עומדים אנו בפני החלק הקשה של העניין, איך באמת מגיעים לכך? הלא כל אדם צריך ורוצה ממון, בית, משרה טובה ושאר דברים – וכיצד יראו כל הדברים הטבעיים הללו בעינינו, למרות שהם קיימים בחלקם של אחרים, כדבר בלתי טבעי וחסר היגיון?

ההסבר הוא - שהציווי של "לֹא תַחְמֹוד" נאמר ע"י הקב"ה, עצם העובדה שרצונך נוגד את רצון ה' – זה עצמו צריך להיות מרוחק אצלך תכלית הריחוק. שיהיה זה בלתי הגיוני בעיניך לרצות משהו שלא שייך לך בניגוד לרצון ה'.

עתה נוכל לשוב לשאלת הפתיחה: "לֹא תַחְמֹוד" נבחר לחתום את עשרת הדברות, משום שבו מתגלה ונחשף הרעיון המרכזי הטמון בשאר הציוויים, בו מצוי המפתח לקיום כל הדברות שלפניו: שכשם שלחמוד חפצי חברך הוא משולל כל נגיעה אליך, משום שרצון ה' סותר זאת, כך בכל הדברות, יהיה בעיניך מרוחק תכלית הריחוק וחסר כל היגיון שלא לקיימן, משום שהדבר סותר את רצון ה'.

מתוך היבט זה על "לֹא תַחְמֹוד", מובנת גם החומרה שייחסו חז"ל ללאו זה במדרשים, עד שאמרו: "העובר על 'לא תחמוד' – כאילו עובר על עשרת הדברות" (פסיקתא רבתי, כא).

הרב יוסף אליהו, מתוך הספר – "שיחות לספר שמות" משנת הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א