הפרשה אותה נקרא השבוע מספרת לנו על מותה של היהודייה הראשונה- שרה אימנו. הפרשה מתחילה בתיאור מותה ובמאמצים של אברהם לחפש עבורה חלקת קבר ראויה. באופן מפתיע, שמה של הפרשה נקרא – "חיי שרה". ידוע לנו ששם הפרשה רומז לנושא עיקרי, חשוב ויסודי העובר בכל הנושאים בפרשה. אם כן, תמוה מאוד מדוע הפרשה המספרת בתחילתה על מותה של שרה ובהמשך עוברת לנושאים אחרים לחלוטין נקראת "חיי שרה"?
בשאלה זו ניתנו תשובות רבות. אולם אנחנו נתמקד בעז"ה בתשובה אחת מהן.
הנושא של נצחיות האדם והישארות הנפש מעסיק את העולם ומטריד את מנוחתו במשך אלפי שנים, ובצדק. האדם יורד לעולם למאה ועשרים שנה, ועושה ככל יכולתו אולם לאחר שנפטר, לאט לאט הוא נשכח מן העולם. דור חמישי של צאצאיו כבר לא ידע אפילו את שמו הפרטי של הסבא הגדול.
אפילו אנשים ששינו את ההיסטוריה כביכול ושמם עדיין מדובר ומוזכר מידי פעם, אם בהערכה ואם בתיעוב – במבט של אלפי שנים, ובודאי במבט של נצח – אין להם זכר. מלבד זאת, אנשים אלו הינם מעטים מאוד במשך ההיסטוריה.
אם כן, כיצד האדם "יחיה"? כיצד הוא יגרום למצב שאף אחרי "מותו" הוא יהיה "קיים"? המוות הוא חידלון. אדם מת הינו אדם שאיננו פועל במציאות. לעומתו, אדם חי הוא אחד שיוצר ומשפיע, משנה ומקדם, פועל ותורם.
לפי דברים אלו, גם לאחר מותו הפיזי של האדם הוא יכול להיחשב "חי", אם ייווצר מצב שהוא עדיין משפיע בעולם.
שרה אימנו אומנם נפטרה. מבחינה פיזית וגשמית – היא איננה בחיים. אולם ההשפעה העצומה שלה ניכרת עד עצם היום הזה. לכן מותה של שרה הוא בעצם המשך של חייה. יתר על כן, כאשר הפרשה מספרת לנו על בנה של שרה, יצחק, על אישיותו המדהימה, על חיפוש האישה עבורו, ועל מציאת רבקה ע"פ עשיית החסד האדירה שלה – אנחנו מבינים ששרה חייה. שהצורה בה שרה חינכה את העולם כולו, ואת יצחק בנה – ממשיכה עדיין לקיים ולהתעצם. כשהתורה מספרת לנו שיצחק מביא את רבקה לאוהלה של שרה ומתנחם ברבקה על פטירת אימו (כד, סז) אנחנו מבינים ששרה עדיין חייה, שמציאות החיים היהודית ממשיכה להכות גלים בעולם. שרבקה, ממשיכתה של שרה כמו שיצחק ממשיכו של אברהם אבינו.
אנחנו מבינים שהפרשה באמת מדברת על חיי שרה, ולא על מותה, ושנושא זה הוא אכן הנושא המרכזי בפרשה.
לקח גדול יכולים אנו לקחת לעצמינו מפרשת השבוע. מספר נקודות למחשבה על מהות וצורת החיים שלנו: האם אנחנו חיים באמת כרגע, או שמא מתים חס ושלום? האם אנחנו להשפיע וליצור, לתרום ולקדם? האם ילדינו וצאצאינו ילכו בדרך בה אנחנו הולכים?
האם עלינו יתאפשר לומר, גם אחרי מותנו – שאנחנו חיים?
שבת שלום!