"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻוכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז)

מאתיים ועשר שנים לאחר ירידת משפחת יעקב למצרים בשבעים נפש, יצאו משם בני-בניהם, כשש מאות אלף גברים לבד מטף. היורדים למצרים היו משפחה מורחבת אחת, ואילו היוצאים ממנה היו כבר אומה גדולה, בעלת רכוש ונכסים רבים. שהות בית יעקב וצאצאיהם במצרים לא הייתה רק פרק בתולדות ציבור זה, אלא היוותה תהליך של עיצוב ובניית כנסת ישראל. בולטת לעין, כמובן, הבנייה הכמותית של העם, והיא אמנם מודגשת בתורה:

"בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים י, כב).

אך לצד הבנייה הכמותית של העם, מציינת התורה גם את הבנייה האיכותית:

"וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ד, כ).

"כּוּר הַבַּרְזֶל" הינו אמצעי לצירוף וטיהור. דומה, שצירופה של כנסת ישראל בגלות מצרים מתבטא בשלושה תחומים עיקריים:

ראשית - היא עוצבה במישור עבודת ה' וזיקה לקב"ה. דווקא מתוך החיכוך עם תרבות מצרים, וחרף שקיעה חלקית בתוכה, הוסרו סייגים למיניהם וחוסנה הרוחני של האומה השתרש. בהתאם לדברי הזוהר הקדוש המפורסמים, דווקא במציאות של "כשושנה בין החוחים", נבנו אושיות עתידה הרוחני של האומה.

שנית - בכור הברזל הפנימה כנסת ישראל כושר ספיגה ועמידה בייסורים, ולמגינת הלב – היא נזקקה לתכונות אלו בהמשך קיומה. לאורך היסטוריה עקובה מדם ורוויית סבל, כשניחתו עליה מהלומות מכל סוג ומכל עבר, ידעה היא לשמור על עצם קיומה ועל צביונה. יכולת זו פותחה בצל היאור, שאליו הושלכו בניה בגלות מצרים.

שלישית - ההתקדמות הרוחנית ואימת הסבל כאחד הניבו תוצאה נוספת: סולידריות חברתית, מחויבות וערבות, התלכדות והתחברות. היסודות לכך הונחו בשותפות הגורל הבלתי-נסבל בגלות מצרים.

הגמרא ביבמות (עא.) קובעת ש"שלֹשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים". מידות אלו, שהתגלו במלוא עוצמתן דווקא בזמני צרה ומצוקה, הוריש אברהם אבינו ליצחק אבינו וליעקב אבינו, ומאז – אלו הן המידות המאפיינות את עם ישראל כולו.

בהלכות מתנות עניים (פ"י, ה"א), מסביר הרמב"ם על מה "כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת":

"חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה. שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו... לַעֲשׂוֹת צְדָקָה' (בראשית יח, יט). ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: 'בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי' (ישעיהו נד, יד). ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' (ישעיהו א, כז)".

משחר ילדותה של האמונה היהודית, אפיינו הצדקה וגמילות החסדים את בניו של אברהם אבינו. חובה עלינו לשמור על המידות שאפיינו את עמנו מאז ומעולם. כאשר נשמע את שוועתם של השכבות החלשות שבתוכנו, נזכור את מידת בניו של אברהם אבינו ע"ה, וננסה להמשיך את דרכם של אבותינו, היוצאים משעבוד מצרים.