בס"ד                                             ערש"ק                                                        כ"ט  בכסלו  תשע"ו

                      ליקוטי אור - בפרשה - ויחי

  " וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה - וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים

   וּמְאַת שָׁנָה   "(מז, כח)

מהתבוננות בפסוק ניתן לראות שהוא מחולק לשניים: החלק הראשון 'ויחי יעקב', ואילו החלק השני 'ויהי

ימי יעקב' וגו'. ונראה לכאורה שעל פניו היה צריך להקדים את ויהי ימי יעקב וכו' ואחר כך ויחי יעקב בארץ

מצרים, שהרי לאחר שימנה את הכלל היינו סך שני חייו, יבוא וימנה מתוכם את הפרט היינו שנותיו במצרים.

ואפשר לבאר אולי שהטעם לכך הוא כי גברו חיי שנותיו המעטים במצרים שהיו כולם טוב בשלמות על שאר

ימי חייו בהם היה גם בצער.

שכן יעקב אבינו ע"ה מעת היותו בן ס"ג(=63) שנה נאלץ לעזוב את בית אביו עקב לקיחת הברכה והבכורה

מידי עשיו, ומאז ועד היותו בן ק"ל(=130) כאשר ירד למצרים היו ימיו בצער, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר פ"ד, ג):

לא שלוותי מעשיו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה ויבא עליי רוגזו של יוסף. ואם תקשה לומר שהיה לו

צער מעשיו עוד לפני כן, אך בכל זאת הוא התנחם בזה שהיה קרוב לבית אבא, ואפשר שזה קצת כיפר על

אותו צער. ואם עוד תאמר שהיה לו טוב בי"ז(=17) שנה שלמד עם יוסף תורה לפני המכירה, תשכיל ותבין

שהטוב הזה היה זמני שהרי הייתה קיימת קנאה של האחים ביוסף אשר הביאה לבסוף לפירוק האחדות

של השבטים כנודע. וזה: 'ויהי ימי יעקב' היינו 'ויהי' לשון צער (מגילה י:) אולי רצה לרמוז שמאותו עת שהיה

בן ס"ג שנים ועד היותו בן ק"ל שנים היו ימי חייו בצער כאמור, ואפשר שזה נרמז גם במילה 'ימי' שעולה

עם האותיות כמניין ס"ג היינו תחילת ימי הצער ממש, כמוסבר לעיל.   

אך למרות ימי הצער הרבים כנ"ל, גברו חיי שנותיו המעטים של יעקב אבינו ע"ה אף על פי שהיה במצרים,

כי היו כולם טוב בשלמות, שהרי מעת ששמע שיוסף חי חזרה אליו החיוּת והשמחה לחייו, וזה שפתח את

הפרשה 'ויחי יעקב' כי זה בבחינת מה שנאמר (בראשית מה, כז): "ותחי רוח יעקב" ופירש רש"י ז"ל: 'שרתה

עליו שכינה שפירשה ממנו', שהרי ידוע שאין השכינה שורה על האדם אלא מתוך שמחה. וזה 'ויחי יעקב'

כי 'ויחי' בגימטרייה קטן עם הכולל עולה כמניין 'טוב'(=17), רצה לרמוז אולי שכל י"ז(=17) שנה שחי יעקב

במצרים בסוף חייו היו כולם בשמחה ובטוב לבב, כי במשך כל אותם י"ז שנה האחרונות בחייו עסק עם

כל בניו בתורה בארץ מצרים בארץ גושן, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר צה, ג): שלח את יהודה לפניו לארץ גושן

במצרים להקים בית תלמוד שמשם תצא הוראה.

והנה זה הטוב השלם נמשך עד סוף ימי חייו, כמו שאמרו חז"ל (פסחים נו): ביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ

ונסתלקה ממנו שכינה, אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקנו ה'

אחד, אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד(היינו ה') כך אין בלבנו אלא אחד! באותה שעה פתח יעקב אבינו

ואמר: ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד'. מכאן, שהייתה מיטתו של יעקב שלמה לפניו ולא נמצא בבניו

ובזרעו פסולת חלילה, ולא זו אף זו, היינו ששכן השלום לבטח בין השבטים וכולם היו באחווה ורעות, מה

שלא היה בי"ז שנה שלפני המכירה כנ"ל. וזה שכתוב ( שמות א, ה): "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים

נָפֶשׁ" נפש דייקא ולא נפשות כי היו כולם כנפש אחת, היינו ששרר השלום ביניהם וכולם היו באחדות,

שהרי אין שמחה וטוב יותר לאבא מאשר שהוא רואה שכל בניו ובני בניו הולכים בדרך ה' יתברך שהיא

דרך הישר, היינו בדרך האמת של תורתנו הקדושה, כמו שמברכים לאחר קריאת התורה: 'אשר נתן לנו

את תורתו – תורת אמת'!.

וזה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד וַיְחִי יַעֲקֹב" וגו', דהיינו חיבר

בקשר חזק ואמיץ את הפסוק האחרון של הפרשה הקודמת עם הפסוק הראשון בפרשתנו, היינו פרשה

סתומה, היינו ללא שום רווח כלל להתבוננות בין פרשה לפרשה כנהוג, רצה לומר לך כי כל אותו השפע

הטוב הן הגשמי והן הרוחני שהיה לבני ישראל בארץ גושן במצרים, לא היה אלא בזכות אותם השנים

המעטים שיעקב אבינו ע"ה חזר לחיות בשמחה ובטוב לבב כנ"ל, וזה למרות שהתיישב במצרים שהיא

מדור הקליפות כידוע, הברכה הייתה שרויה במקומו כי לא פנה לרהבים חלילה כי יעקב הוא צדיק אמת,

כנודע. ומכאן רואים, שכאשר מחזיקים בחותמו של הקדוש ברוך שהוא אמת, בחינת התורה כנ"ל, וזאת

מתוך שמחה אזי מושכים שפע רב וטוב לעולם.

ואיתא במדרש (בר"ר צו, א): למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? אלא כיוון שנפטר אבינו יעקב

התחילה שעבוד מצרים על ישראל, דבר אחר: מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, וכו'.

ונראה שרש"י ז"ל תפס את ב' הטעמים הנ"ל כי הם העיקר, אך הוסיף על המדרש משלו בטעם הראשון

'כיוון שנפטר יעקב אבינו - נסתמו עיניהם ולבם של ישראל', ויש להתבונן ולשאול, מה באה לרבות לנו

התוספת הזאת, ואיך 'נסתמו עיניהם ולבם של ישראל' שהרי לא עבר זמן רב ממות יעקב, כמו שכתוב

(בראשית מז, כט): 'ויקרבו ימי ישראל למות'.  אלא מכאן אפשר לומר אולי שתוספת זו של רש"י על המדרש

קושרת קשר ישיר בין הטעם שפרשה זו סתומה לבין שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל. ואם כן, יש להבין

את הטעם שפרשה זו סתומה על פי פשט הדברים. ומשכך, יהיה גם אפשר להבין את הטעם השני, היינו

שנסתם ממנו לגלות לבניו את הקץ שיהיה באחרית הימים.    

אך בטרם נבאר, נסביר מה הכוונה 'פרשה סתומה'. ומובא בהלכות סת"ם (ס'פר תורה, ת'פילין, מ'זוזה)

בשולחן ערוך (או"ח סימן לב, לו): שיש פרשה פתוחה ויש פרשה סתומה. פרשה פתוחה מתחילה בשורה

חדשה, ואילו פרשת סתומה מתחילה באותו שורה של הפרשה הקודמת בהפרש של ט' אותיות זו מזו.

חוץ מזו קיימת עוד סוג של פרשה סתומה, כמו פרשתנו שהיא כולה סתומה, היינו שאין בכלל ריווח של

ט' אותיות בין פרשה לפרשה, כלומר 'וירבו מאד ויחי יעקב' וגו', כמו שכתבנו לעיל. ועתה, יש לשאול

עוד מה רצתה התורה הקדושה לרמוז לנו בפרשה זו שהיא כולה סתומה היינו שאין בה כלל רווח של

ט' אותיות בסיום הפרשה הקודמת, שהרי ידוע כל שכל דבר בתורה בין אות בין תיבה בין תג וכו' יש

להם הכרח וצורך להבנת פרד"ס (פ'שט, ר'מז, ד'רש, ס'וד) התורה.

ואפשר לבאר אולי, בסייעתא דשמיא, לפי מה שיוסף לי ה' אור בביאור הדברים. ואיתא במדרש אותיות

דרבי עקיבא אות ט': "אל תקרא 'טֵית' אלא 'טִיט' (עפר) שכל העולם כולו לא נברא אלא ממנו, שנאמר

(קהלת ג): "הכל היה מן הֶעָפָר והכל שב אל הֶעָפָר", עכת"ד. נמצא, שהאות ט' מסמלת את המחזוריות

היינו בחינה של מה שהיה הוא שיהיה. ועוד, מהותהּ של האות ט' לראשונה במקרא הוא טוב, שנאמר

(בראשית א): "וירא אלוקים את האור כי טוב", וידוע שאין טוב אלא תורה (אבות פ"ו:). ועל פי זה אפשר

אולי להסביר את עומק דבריו של רבי עקיבא 'שכל העולם כולו לא נברא אלא ממנו' היינו מאותו טוב

שהוא בבחינת התורה שבה נברא העולם, כמו שכתוב(משלי ח): 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן', ודרשו חז"ל (בר"ר פר

"א): אמון - אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא וכו', כך היה הקדוש ברוך

הוא הוא מביט בתורה ובורא את העולם. היינו הקשר בין האות טֵית שבתורה שהיא בחינת טוב בחינת

התורה כנ"ל לבין טִיט שהוא בחינת עפר כנ"ל הוא שכמו שהעפר הוא יסוד כל הבריאה מבחינה גשמית,

כך גם התורה היא יסוד כל הבריאה מבחינה רוחנית, וכמובא בספרים הקדושים כי אותיות התורה הם

שמחיוֹת את הדבר הגשמי שהוא בחינת יסוד העפר כנ"ל. נמצא, שבכל דבר שבעולמנו היינו: חי, צומח,

דומם ומדבר(=אדם) קיים שילוב של גשמיות ורוחניות, ולולא הדבר הרוחני יימנע חיות וטוב לגשמי.  

ועתה, יראו עינינו וישמח לבנו להבין על פי פשוטו של מקרא את הטעם שפרשה זו סתומה כולה, היינו

שאין שום הפרש של ט' אותיות בין פרשה לפרשה, ואיך זה מתרץ את הדיוק בתוספת דברי רש"י ז"ל

על המדרש שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד כנ"ל. כי אפשר שחסרון ט'(=9) האותיות

לפני תחילת הפרשה כמוסבר לעיל, באים לרמוז על חסרון האמת כי 'אמת'(9=4+4+1) בגימטרייה קטן

עולה כמניין ט'(=9), אשר נבע מהסתלקותו של יעקב אבינו ע"ה שהוא צדיק אמת, כמו שכתוב (מיכה ז):

'תתן אמת ליעקב' כי צדיק האמת יש לו השפעה על הסובבים אותו שילכו בדרך הישר ולבל יסטו ימין

ושמאל, כפי שביארנו בפרשה הקודמת.

ואם תקשה לומר, שאם כך, היה לו לסתום את הפרשה במות יעקב ולא במקום 'ויחי יעקב'. אלא אפשר

לומר אולי שסתמה דייקא כאן, כי מצד אחד רצה לתלות את כל השפע הטוב שזכו בני ישראל במצרים

בזכות ויחי יעקב כנ"ל, וממלא שמונה את סך שנותיו באותו פסוק יעיד שזה מקום מיטתו (ע' מפרשי רש"י,

מנחת יהודה). אך מצד שני דָּא עָקָא(=זה הצרה) כי השפע הזה גרם לבני ישראל לאחוז בארץ גושן במצרים,

כנאמר בסיפא הפרשה הקודמת 'וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ', כלומר רצה לרמוז שתלה את אחיזתם במצרים שהיא

ערוות הארץ כידוע, בבחינת תאוות העולם הזה, מיד עם הסתלקותו של יעקב שהוא צדיק האמת שהרי

כל זמן חיותו הנחה אותם ללכת בדרך הישר כנ"ל. ואם תאמר נכון, הלא עוד יוסף חי והוא גם בבחינת

צדיק אמת(כמבואר בפרשה הקודמת) אלא לאחר קבורתו של יעקב אבינו ע"ה במערת המכפלה יוסף חזר

למצרים ובדרך עבר להביט בבור אליו נזרק על מנת לברך ברוך שעשני נס במקום הזה, וכשראו זאת

השבטים פחדו מיוסף שמא עכשיו ישיב להם הרעה כשם שגמלו לו. על כן, החלו לומר ליוסף דברים

בשם יעקב אביהם, שנאמר (בראשית נ, טז): "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה", ודרשו חז"ל (בר"ר פר"ק, ח):

שאף השבטים דברו דברים בדויים! שהרי לא מצינו שצווה!.

אומנם עשו זאת מדרכי שלום היינו בשביל להטיל שלום בין השבטים ליוסף כי גדול השלום. אך יש לציין

שגם שמשנים מעט בדיבור מפני השלום זה לא פשוט בכלל, שהרי לא תמיד יש דעת לאדם מהו המעט

שמותר לשנות בדיבור ואיך לשנות בדיבור מבלי לשקר, מה עוד שטבע האדם הוא לרוב להימשך אחרי

הדיבור. וראיתי שמובא (בספר דרך הטובה והישרה, חלק ב' אמת) בשם מדרש פנחס: שהיה מזכיר מה שכתב

בספר הרב דפולנאה בשם הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל: שאסור לשקר אפילו מפני דרכי שלום דומיא

(=דומה) דריבית, ועוד הביא (שם): בשם רבי זוסיא (ר' משולם זושא מאניפולי‏ אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק)

זצ"ל: מדבר שקר תרחק! פירוש: כשאתה אומר דיבור אחד של שקר מיד אתה מרחק את עצמך מה'

יתברך, עכ"ל. ועוד חזו עיניי בספר הנפלא "מעיין המועד - הגדה של פסח" (ע' קיד למטה) שמביא בשם

הספר "אגרא דכלה": הנה ידוע שהצדיקים שומרים פיהם מחסום, ובל יוציאו דבר שקר מפיהם, הגם

שיצטרכו לשנות בדיבורם לצורך גדול כגון במקום סכנה וכדומה, אמרו בלשון המובן לשני פנים בעת

הצורך לשם שמים. ובעניין אמירת יעקב: "אנכי עשיו בכורך" פירש רש"י: אנכי (היינו מעין הפסק),  ועשיו

הוא בכורך, ולא אמר שקר, עכ"ל, ע"ש. ולכן, לעניות דעתי, האחיזה של בני ישראל במצרים כנ"ל קיבלה

ביטוי בדברי השבטים כנ"ל מיד עם מות יעקב אביהם, אומנם שיקרו מפני השלום כנ"ל, אבל קרוב אלי

לומר שבדרגתם ומעלתם הרמה היה להם ללכת בדרכי אבותיהם הקדושים ולהתרחק מדבר שקר, כי

אפשר שעל ידי כך גרמו לעצמם להתרחק מה' יתברך.

נמצא, שמיד לאחר שיעקב אבינו ע"ה נאסף לעמו שוב נפגמה מידת האמת בארץ, בחינת התורה שהיא

אמת כנ"ל, ולכן נמנע טוב לבוא לעולם והחלה צרת השעבוד. כי כאשר מחזיקים במידת האמת, בחינת

(תהילים פה): 'אמת מארץ תצמח', היינו דוברים אמת אזי 'צדק משמים נשקף' היינו הקב"ה עושה צדקות

עם הבריות ומציל אותם מפורענות וטובה באה לעולם (תנחומא). אך כאשר יש חסרון במידת האמת חלילה,

בחינת (דניאל ח): 'ותשלך אמת ארצה', היינו משפילים את ערכה של האמת שהיא בחינת התורה לארץ,

אזי ניתן כוח לגויים להרע לנו. ואפשר שזאת הסיבה שהצליחו המצרים להעביד את ישראל, כמו שאמרו

חז"ל(סוטה יא): 'בפרך בפה - רך', היינו פיתו אותם בלשון רכה שאם יעזבו את התלמודי תורה ויצאו

לעבוד יקבלו שכר. ועל ידי כך בעצם התחיל צרת השעבוד כי כשאין אחיזה במידת האמת ממלא חסרה

גם הדעת והופכים להיות מקטני האמנה כי זה תלוי בזה. ועכשיו אפשר להבין את הדיוק בתוספת רש"י

היינו שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, רצה לומר אולי כי הייתה חסרה מידת האמת

בארץ כנ"ל שגרמה לשבטים והבאים אחריהם להתרחק מה' יתברך, ואף על פי שלמדו תורה בארץ

גושן ודאי שלא היו צריכים 'ויאחזו בהּ' כנ"ל, אלא היו חייבים מיד לעזוב אותה ולחזור לארץ ישראל ושם

ללמוד ולקיים את התורה והמצוות כדרכה של תורה, שזה עיקר עבודת השם יתברך(ועיין בהרחבה בכלי יקר

ד"ה וכן פירש)

וזה: 'מאֹד - ויחי יעקב' היינו חיבור הפרשה הקודמת עם פרשתנו ברצף ללא הפרש ט' אותיות הרומזות

על חסרון האמת כנ"ל. כי מאד אותיות אדם, רצה לרמוז שהאדם באשר הוא שם צריך מאוד להתעורר

בלבו ולחפש לחיות חיי אמת על ידי התקרבות לחכמים שהם צדיקי אמת בחינת יעקב אבינו ע"ה. ועל ידי

כך יזכה לשפע טוב בבחינת: 'ויחי יעקב', כמו שכתבנו למעלה. וזה אף על פי שהוא 'בארץ מצרים' כיוון

לרמוז בגלות, שהרי כל הגלויות מכונים בשם מִצרים על שם שהם מֲצֵרִים לישראל (בר"ר פט"ז). ולכן, שביקש

לגלות להם את הקץ, שנאמר (בראשית מט): "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"

נסתם ממנו ונסתלקה ממנו השכינה, כי בזה רצה לרמוז אולי על המחזוריות שבאות ט' כנ"ל, בבחינה מה

שהיה הוא שיהיה, כלומר חסרון האמת שיהיה באחרית הימים, כמו שכתוב (סוטה מט): 'בעקבות משיחא –

והאמת תהא נעדרת', היינו כל אחד יחזיק באמת שלו כמו שעיננו רואות בחוש ממש כיום.

על כן, העצה השלמה בעת אחרית הימים, ובפרט בדורנו שהגלות האחרונה מחשיכה את עיננו כחושך על

פני תהום, היא להחזיק חזק חזק במידת האמת, כי על ידי זאת אפשר לצאת מהחושך ולמצוא את אור ה'

יתברך שהוא כולו טוב, בבחינת התורה כנ"ל, ועל ידי זה זוכים לקרבת אלוקים לי טוב, כמו שכתוב (תהילים

קמה): "קרוב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". וראוי לסיים במה שראיתי בספר הנפלא 'אורחות

צדיקים' (שער האמת): ועתה שהאריך הגלות בעוונותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להיבדל מהבלי העולם

ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם, ושלא לשקר לא לישראל

ולא לגוי, ולא להטעותם בשום עניין, שנאמר (צפניה ג, יג): "ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית",

הרחמן ידריכנו באמיתו, ויביאנו לחדריו להגיע לאור העליון, אשר שם חביון עוזו וצבי תפארתו, עכת"ד.

אשא תפילה לפני מי שאמר והיה העולם שנזכה אנחנו וזרענו וזרע זרעינו ללכת בדרך הישר שהיא האמת

הצרופה כנ"ל, ונחזיק במידה זו כל ימי חיינו, וה' הטוב ישכין שלום ואחדות ביננו לעולמי עד, בבחינת (זכריה ח

, יט): 'וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ', ועל ידי זה נזכה לדעת שלם, והתקיים בנו הפסוק (ישעיה יא): "כי מלאה הארץ

דעה את ה'", כי רק כך נזכה לגאולה השלמה ברחמים גדולים, אכי"ר. 

                             תודה לא-ל עליון על השפע מהנֹעם העליון!

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

השקר - הוא רע, הוא הטומאה, ועל ידי זה מסיר השגחת השם יתברך מעליו; אבל על ידי אמת השגחת ה'

יתברך עליו בשלמות (סימן אמת ואמונה, אות כד).  

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                    ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה