השבוע נחשפנו למניפולציה המכוערת שמנסה החמאס בעזה להפעיל על משפחתו של חלל צה"ל אורון שאול הי"ד. ליבנו התפלץ מהאכזריות שבשליחת מסרים למשפחה שכולה, וזיוף מכתב שנכתב כביכול בידי הבן, כאילו לא דיי לה בכאב הנורא המלווה אותה מאז נפילת בנה.

אבל האמת היא שאין סיבה להיות מופתעים. החמאס הוא ארגון טרור רצחני, שאין בעולמו רגשות וערכים אנושיים. הוא יורה לעבר גני ילדים, ומשתמש בילדים כבמגן אנושי. הוא מעביר מחבלים וכלי נשק באמבולנסים, ומסתתר תחת מרכזים רפואיים. חיי אדם, גם של בני עמו, חשובים בעיניו כקליפת השום. זה האוייב שמולו אנו עומדים.

אנחנו במלחמה, אך בעוד לנו יש קווים אדומים, לצד השני אין. על כך אמרנו בימי החנוכה את תפילת 'ועל הניסים', שבה אנו מודים לקב"ה על שמסר "רשעים ביד צדיקים". ולכאורה מה הנס כאן, וכי לא צפוי שהצדיקים ינצחו את הרשעים? אלא שזה נס גדול, כי בעוד לצדיקים יש מגבלות על מה שמותר לעשות גם בעת מלחמה, ל'רשעים' אין מגבלות, והכול כשר בעיניהם.

לחמאס אין בעיה לשגר ילדים ונערים וסכינים בידיהם למשימות התאבדות, בתקווה לשפוך דם יהודים. במקום להזדעזע ממראה תלמידי בתי ספר, נושאי ילקוט על גבם, השולפים סכינים ודוקרים עוברי אורח תמימים, החמאס מאדיר אותם ומציג אותם כגיבורים.

אז עכשיו קיבלנו עוד פעולת טרור, המכוּונת נגד משפחות שכולות. גם פעולה זו נועדה לנעוץ סכין בלב, ולפצוע את נפשן של משפחות שבורות. אין שום הבדל בין מעשי הטרור האלה, החוצים כל קו אדום אנושי, ושאין מאחוריהם אלא רוע מזוקק.

למרבה הצער, בעבר השיג הטרור מקצת מטרותיו, וגרם להתחזקות הכוחות שהתפתו לניסיון 'לתת צ'אנס' לשלום, המושג על-ידי ויתורים וכניעה למחבלים. ואולם אחרי שהתבררה מהותו של ה'שלום' הזה, ועד כמה כל ויתור ונסיגה הרחיקו את השלום האמיתי וערערו את הביטחון – הציבור כבר יודע לעמוד איתן מול הטרור, וכל פיגוע מגביר את הנחישות לעמוד בשפתיים חשוקות נגדו.

הציבור, שכבר למד על בשרו את מחיר הדמים שנגרם בעקבות עסקת שליט, יֵדע להדוף את המניפולציה הילדותית של חמאס, המקווה להפוך את המשפחות השכולות לכלי משחק בניסיונו להשיג הישגים מול ממשלת ישראל. את כל הניסיונות האלה יש להדוף בבוז, וב בעת לחבק את המשפחות השכולות ולעודדן מול האכזרים הזורים מלח על פצעיהן. האהבה שלנו תנצח את האכזריות שלהם.

הספר המרהיב תהילים שלי , שיצא לאור לקראת ל"ג בעומר, הופיע עכשיו בארבע מהדורות ייחודיות, המותאמות לכל גוני הציבור: שתי מהדורות למגזר החרדי - מהדורה לבנים ומהדורה לבנות; מהדורה לילדים במגזר הדתי-לאומי; ומהדורה לציבור הכללי. ההבדלים העיקריים הם באופי האיורים, שנועדו לגרום לילדי כל מגזר לחוש הזדהות עם הדמויות. המזמורים עצמם מוגשים בדרך מאירת עיניים, לצד ביאור המילים הקשות. טל' 1700704120.

בתהילים אנו מבקשים מהקב"ה: "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף". במדרש תהילים מוסבר שבני ישראל מבקשים מהקב"ה שינהיג אותם כשם שיוסף הנהיג את אֶחיו במצרים, בשלושה היבטים:

א) "מה יוסף כנס משנות השובע לשנות הרעב, אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא". ב) "מה יוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם, שנאמר (בפרשתנו) 'לחם לפי הטף', אף אנו כלכל אותנו לפי מעשינו". ג) "מה יוסף גמלו אותו אחיו רעות והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנו אותך רעות, כביכול, שעברנו על מצוותיך; אתה גמול לנו טובות".

על-פי מפרשי התהילים, מזמור זה רומז לגלויות שיבואו על בני ישראל. תפילתם המשולשת של בני ישראל עוסקת אפוא בהיבטים שונים בגלות ובהתמודדות עמה. ההיבט הראשון הוא במהות הגלות עצמה.

הבקשה "כַּנֵס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא" מבהירה שהגלות איננה דבר שלילי בלבד, אלא יש בה נקודת אור ואף יתרון על ימות המשיח. במובן מסויים עדיפים חיי העולם הזה מחיי העולם הבא, כדברי חז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". יש מעלה מיוחדת ללימוד התורה וקיום המצוות בזמן הגלות, עד שמפני מעלה זו שנות הגלות נקראות 'שני השובע'.

הבקשה השנייה: "מה יוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם... אף אנו כלכל אותנו לפי מעשינו". אנו שואפים בכל עת להגיע ל'שני הרעב', לימות המשיח. אלא שכדי להגיע לימות המשיח על היהודי לעסוק בתורה ובמצוות כעת, בזמן הגלות.

על כך באה הבקשה שהקב"ה יכלכל אותנו לפי מעשינו, כלומר, שיהודי לא יצטרך לטרוח יותר מדיי כדי להשיג את פרנסתו, וכך יוכל לפנות די זמן ללימוד התורה ולקיום המצוות. אם לא יִטָרֵד בצרכיו הגשמיים, יתמקד היהודי בעבודתו הרוחנית וכך יחיש את בוא הגאולה.

הבקשה השלישית היא "מה יוסף גמלו אותו אחיו רעות והוא גמלם טובה". כאן מבקשים בני ישראל מהקב"ה סיוע רוחני בלימוד התורה ובקיום המצוות, כדברי חז"ל על ההתמודדות עם יצר הרע: "אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו". שכן גם לאחר שהקב"ה העניק ליהודי שפע בגשמיות, עדיין הכרחי שיסייע לו בעבודת ה'.

כדי לקבל עזרה זו מהקב"ה אנו מבקשים כי ינהג במידתו של יוסף, שפרנס כל אחד בלי להביט על מצבו. כאשר יהודי מאמץ התנהגות זו, נוהג עמו הקב"ה מידה כנגד מידה, ואף אם הוא 'עני' בדעת ובעל מדרגה רוחנית ירודה, בכל-זאת הוא זוכה לכל העזרה שביקש מהקב"ה.

"ועתה אל תעצבו" (בראשית מה,ה). אומר המדרש (בראשית רבה): "אין ועתה אלא תשובה". "ועתה", אם אתם חוזרים בתשובה ומתחרטים על שמכרתם אותי הנה – "אל תעצבו", כי לתשובה אמיתית אין מגיעים על-ידי עצבות אלא על-ידי שמחה ואהבה.

כאשר מתעוררים למעלה דינים על האדם, הוא נעשֶה עצוב; ואם הוא שמח, סימן שהתעוררו עליו למעלה חסדים. זהו שנאמר (תהילים יג,ו) "ואני בחסדך בטחתי יגל ליבי" – מכיוון שמוצא אני גילה בליבי, מבין אני שחסד ה' זרח עליי והנני בוטח בו.

רבי משה מקוברין ראה יהודי שהיה שרוי בצער רב. אמר רבי משה: איך מעמיס עליו יהודי חטא כזה להיות שרוי בצער, והלוא נאמר בגמרא (חגיגה טו,ב) "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי". אם כן, איך יכול אדם להכניס את השכינה בצער בשל ענייניו הפעוטים?!

הגמרא אומרת (סנהדרין קו): "אין תורתו של דואג האדומי אלא משפה ולחוץ". יש בזה רמז שהשרוי בדאגה אין תורתו בלב ונפש אלא מן השפה ולחוץ.

רבותינו הקדושים מזהירים מאוד על העצבות, לגרשה בכל תוקף, ולברוח ממידה מאוסה ורעה זו כבורח מן המוות, להיותה רעל הממית כל רגש טוב.

אדמו"ר הזקן אמר: עצבות ומרה שחורה דברים אסורים הן. מרירות – תרופה בדוקה ומנוסה היא להצלחה בלימוד ובעבודת ה'.

פתגם מקובל בשם זקני החסידים: עצבות היא ישות וטרֵפה; מרירות כשרה, אבל רק כאשר ממתיקים אותה בשמחה של עבודה.

הנפש הבהמית היא חכם להרע. כל מטרתה ללכוד את האדם במצודתה ולהעבירו על דעתו, כדי שלא ייתן דעתו וליבו להתעסק בתורה ובעבודה. זאת היא עושה בשתי דרכים, ושתיהן כאחת רעות: שמחה וסיפוק ממעמדו וממצבו הרוחני, ועצבות ממעמדו וממצבו הרוחני.

הצדיק רבי ברוך-מרדכי מקוידנוב סיפר כי אביו נהג להוכיחו קשות על נטייתו לשקוע בעצבות. שאלו הבן: "הרי אני לוקה בתכונות שליליות גרועות הרבה יותר, ומדוע אתה מוכיחני על העצבות דווקא?".

השיבו האב: "אני בטוח שעל הדברים האחרים תחזור בעצמך בתשובה, אבל על העצבות – ייתכן שלעולם לא תעשה תשובה".

כשסיפר זאת, אמר רבי ברוך-מרדכי: "זה מה שאמר יוסף לאחיו – 'ועתה אל תיעצבו' – מכל החטאים עליכם להיזהר במיוחד מפני העצבות"...

"עצבות פירושה: חייבים לי, חסר לי. האדם חושב כל הזמן על עצמו, ואין ליבו לשמים. מי אמר שחייבים לך ואתה אינך חייב?!" (רבי אהרון מקרלין)

ילדה קטנה, בת חמש, עומדת ליד חלון ביתה ומשקיפה לעבר הרחוב. לפתע לוכד את עיניה מראה מוזר: על המדרכה מתהלך אדם מבוגר, עטור זקן ארוך וצחור, ולראשו כובע פרווה רחב ונמוך.

הדמות החריגה מעוררת את סקרנותה. היא ממהרת לקרוא לאביה, מיכאי, וגוררת אותו לחלון שיביט אף הוא באיש המוזר. "אבא, מי האיש הזה, מאיזה עַם הוא?", היא שואלת אותו.

הימים שלהי שנות החמישים בבוקרסט, בירת רומניה, הנתונה לשלטון קומוניסטי חמור וקפדני. האב מקרב את פניו לעבר החלון, ועל פניו עולה הבעת תדהמה. במוחה הילדותי מבינה הילדה כי שאלתה מסעירה את נפשו של אביה.

רגעים ארוכים היא תולה באביה מבט מצפה. הוא עצמו מוסיף לבהות בחלון בעיניים מצועפות, שוקל את תשובתו. הוא מנסה להשקיט את ההתרגשות המתחוללת בקרבו. כמה זמן לא ראה יהודי עטור זקן ארוך וחובש שטריימל מתהלך ברחובות בוקרסט...

כשניתק מן החלון הבחין בבתו המצפה לתשובתו. "מחר אסביר לך", מלמל לבסוף, דוחה את סקרנותה של בתו ביממה.

בתוך ליבו תהה אם כבר הגיעה העת לחשוף את הילדה לעובדת היותה יהודייה. השלטון הקומוניסטי שולט ביד קשה במדינה ומכביד את עולו על היהודים. מוסדות יהודיים נסגרו, והרוח הקומוניסטית מנסה להכחיד כל סממן יהודי.

אמנם בערים הקטנות ובכפרים המרוחקים הדיקטטורה רופפת קמעה, ואפשר לקיים חיים יהודיים בסיסיים, אך לא בבוקרסט. כאן בעלת הבית היא המשטרה החשאית – הסֵקוּרִיטָטֶה מטילת האימה, מקבילתו הרומנית של הקג"ב הרוסי. כמהנדס בעל מוניטין ידע מיכאי כי עליו להיזהר שבעתיים. אם ייחשד בחוסר אהדה למשטר, יאבד את פרנסתו, יירדף וימיט אסון על משפחתו.

למחרת מחליט מיכאי לעשות מעשה. הוא לוקח את שרה הקטנה לטיול ברחובות בוקרסט. הצעידה מובילה אל בית העלמין היהודי בעיר. השניים משוטטים בין המצבות העתיקות, עד שמיכאי עוצר סמוך לקבריהם של ברוך ושרה לורֶר.

"כאן קבורים סבא וסבתא שלך", אומר מיכאי לבתו בקול שקט. הוא נושם עמוקות ולוחש: "הם היו יהודים... וגם האדם המוזר בעל הזקן, שראית אתמול, אף הוא יהודי. יהודי דתי. הכובע שעל ראשו הוא שטריימל, כובע פרווה מסורתי של החסידים. כן, שרה, גם את יהודייה, ועלייך לזכור זאת תמיד!".

הילדה מהנהנת בהבנה, אף שאינה מצליחה לרדת לסוף דעתו של אביה. היא מבולבלת למדיי. מעולם לא אמר לה שהיא יהודייה, וכעת הוא מזהיר אותה שלא לשכוח זאת לעולם... מיכאי מוציא מכיסו שרשרת עם תליון מגן דוד ועונד אותה על צווארה. כעת, אל מול המצבות הדוממות, הוא מלמד אותה, בפעם הראשונה, לומר "שמע ישראל".

השנים חלפו. שרה גדלה, עלתה ארצה, ומעולם לא שכחה את הרגעים שבהם התוודעה ליהדותה, וכיצד אביה, מיכאל-בנימין הרשקוביץ, גילה לה שהיא בת לעם היהודי. היא זכרה גם את היהודי ששטריימל לראשו, צועד בגאון ברחובות בוקרסט ומתעלם בשוויון נפש מגוב האריות הקומוניסטי.

את הסיפור הזה סיפרה לילדיה. בנהּ, מיכאל-בנימין, הקרוי על שם אביה, תמיד תהה מיהו אותו יהודי, אך אימו לא הייתה יכולה להשיב על כך. היא שיערה שזה היה תייר שנקלע לעיר, או יהודי ששהה בבוקרסט בדרכו לארץ ישראל.

לפני כשנה חלק הבן את הסיפור עם חברו, ר' אברהם-מרדכי וינשטוק, וזה פרסמו בשבועון 'המבשר'. לפני כחודש ימים, לאחר שהתפלל תפילת ערבית בבית כנסת בבית שמש, ניגש אל וינשטוק אברך צעיר.

"זוכר אתה שפרסמת לפני כשנה סיפור על יהודי חובש שטריימל ברחובות בוקרסט, וילדה שהביטה בו מן החלון?", שאל אותו. וינשטוק אישר. "נראֶה לי שהאיש הזה היה סבי", אמר האברך.

הוא סיפר כי סבו היה רבי מרדכי פרנקל, האדמו"ר מבוטושטאן. באותן שנים התגורר בבוקרסט, עד עלייתו ארצה בשנת תש"ך. בהיותו ברומניה בלט בעקשנותו להתהלך ברחובות ושטריימל לראשו. הכובע שהסגיר את מוצאו הביא עליו הצקות שונות. הוא נקנס, הוקנט ונרדף, אך לרגע לא חשב להסירו מראשו. כשביקשו מקורביו להניאו מכך, השיב: "מי יודע? אולי יראה אותי יהודי מן החלון ונשמתו תתעורר?".

הרב מיכאל-בנימין אוישי, בנה של שרה, משמש כיום אחד משליחי חב"ד בז'פרוז'ה שבאוקראינה. בשבתות הוא צועד כברת דרך ממושכת מביתו לעבר בית הכנסת, ומקפיד להתעטף בטלית בביתו דווקא, ולצעוד כך לבית הכנסת. מראהו החריג מעורר מבטים רבים מצד העוברים ושבים, אולם הוא מתעלם מכך. הוא עושה זאת כדי שבנו יראה את אביו כפי שילדים יהודים במקומות אחרים רואים את אביהם.

(תודה לשולח הסיפור, הרב מיכאל אוישי)

בתורת החסידות מבואר, שבמשיח צדקנו עצמו תהיה התכללות של משיח בן-יוסף. על זה נאמר (יחזקאל לז) שהקב"ה יחבר את "עץ יוסף" ו"עץ יהודה" ויעשה אותם "לעץ אחד", כאשר "דוד עבדי נשיא להם לעולם".

בשש השנים האחרונות עוסק הרב מנחם-מענדל סממה בטיפול בקברי אחים באוקראינה, בפולין, ברוסיה ובלטווייה. "בפעם הראשונה כשחזרתי הביתה אחרי קבורת עצמות יהודים שהיו פזורות סביב קבר האחים, הדבר הראשון שעשיתי הוא לחבק את ילדיי", הוא אומר. "בעבודה הזאת אתה לומד לייקר את החיים".

הרב סממה (39), בנו של שליח חב"ד בעיר סטרסבור שבצרפת, הרב אהרון סממה , משמש רב בית כנסת בעיר. בשנים האחרונות התגלגל, בנסיבות מפתיעות, לעיסוק יוצא דופן: סיוע באיתור קברי אחים וטיפול בהם על-פי ההלכה.

"הכול התחיל מפגישה עם כומר מקומי, פטריק דהבוא שמו", הוא מספר. "הפגישה זומנה בעקבות דברים שצוטטו בשמו נגדנו. בשיחה התברר שדבריו הוצאו מהקשרם, ולהפך, גיליתי שהכומר הקים ארגון שאוסף עדויות מקשישים ופועל לאיתור קברי אחים של נרצחים בתקופת השואה. את הארגון הקים בעקבות מסע שערך בשאיפה לחקור את חיי אביו, שנכלא בימי השואה במחנה ריכוז מיוחד למורדים באוקראינה. הוא נפגש עם עֵד למתחולל במחנה, והסיפורים זעזעו אותו כל-כך, עד שהחליט לפעול לשימור העדויות".

בהמשך השיחה הציע הכומר לרב סממה לשמש רב הארגון ולטפל בממצאים הקשורים לנרצחים יהודים. "מובן שנעניתי", אומר הרב סממה. "בכל פעם שהצוות שלו מאתר קבר אחים יהודי, מזעיקים אותי. יש מקרים שאנחנו מסתפקים בהנחת מצבה על הקבר, ויש מקרים שמצריכים איסוף עצמות וקבורה".

הרב סממה חוזר אל הפעם הראשונה שעשה את מלאכת הקודש: "חזרתי הביתה ואמרתי לרעייתי שאינני מסוגל לשמוע עדויות זוועתיות כל-כך על יהודים שעונו ונרצחו באין מושיע, ואחר-כך לראות את קברי האחים העצומים. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי: זו ההיסטוריה שלנו. האנשים האלה הם קדושי עליון. אם לא אעשה זאת, מי כן?".

העבודה עם המתים מולידה גם פעילות עם החיים. "פעם אחת פגשתי יהודי, ניצול יחיד ששרד מאימי השואה בכפר קטן בדרום אוקראינה. הוא דיבר קצת יידיש ושיתף אותי בזיכרונותיו. לבסוף ניאות להניח תפילין, אחרי שלא עשה זאת מאז השואה", הוא מספר.

לא מכבר ליווה מסע לאיתור קברי אחים במעבה יער בפולין, בעזרת קשיש פולני מקומי שהיה עד ראייה. "על אף השנים שחלפו, האיש הוביל אותנו בדיוק למקום", הוא מספר בהתרגשות. "היו שם שני קברים, אחד מהם נשאר פתוח. עמדתי מלמעלה, מביט בזעזוע בעומקו של הקבר העצום. התחושה הייתה נוראה. ניסיתי לחשוב מה עבר ליהודים בראש באותם רגעים מצמררים. למה הקבר נשאר פתוח, אין לי תשובה. ייתכן שהנאצים רצו לקבור שם עוד יהודים".

בעקבות הפעילות הזאת השתנו חייו. "פעם אחת נשאלתי מה השתנה בחיי. השבתי: ברכת 'מחיה המתים' השתנתה אצלי. כיום, כשאני אומר ברכה זו, אני חושב על אותם קדושים שמקום קבורתם לא נודע".

כשאישה מאחרת לבית הכנסת חשוב לדעת באילו חלקים מהתפילה היא חייבת. מצד הדין, על-פי שולחן ערוך אדמו"ר הזקן (פוסקים אחרים מקילים יותר), אישה פטורה מאמירת קרבנות ופסוקי דזמרה, וחוץ מברכות השחר וברכות התורה ופרשת התמיד ("צו את בני ישראל"), היא חייבת (מכל תפילת שחרית) רק בקריאת שמע, בברכת 'אמת ויציב' ובתפילת העמידה. ונהוג לומר גם 'עלינו'. כל השאר אינו אלא 'רשות' או הנהגה טובה.