"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי  א-להים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי א-להים בְּאֶרֶץ עָנְיִי"

(בראשית מא, נא-נב)

יוסף קורא לבנו הבכור מנשה על כך שהקב"ה שיכח ממנו את בית אביו (כִּי נַשַּׁנִי)! יוסף שמח בשכחת בית יעקב?!

הזיכרון והשכחה שניהם סלקטיביים. יש מחשבה שאומרת שהזיכרון הוא דבר חשוב, וצריך לזכור הכול. נכון שזיכרון הוא ערך חיובי, אבל גם השכחה היא חיובית. יש דברים שצריך לשכוח, ויש דברים שצריך לזכור.

אם יוסף היה נושא את הטראומה שאחיו בוגדים בו ומשליכים אותו לבור, הוא לא יכול היה לשאת אישה, ללדת ילדים ולהמשיך את חייו. אם יוסף יזכור את החוויות הללו - הוא יהיה משותק. אלמלא השכחה לא יכול היה לבוא הפריון, ולכן הוא קודם קרא לבנו הראשון מנשה – על השכחה, ואז הוא קרא לבנו השני אפרים – על הפריון (כִּי הִפְרַנִי).

מה המפתח לדעת מה לזכור ומה לשכוח? התורה ציוותה לזכור את מעשה מרים, ולמה? מסבירים הרמב"ם והרמב"ן: כדי שניזהר אנחנו בלשון הרע. למה מזכירים את עמלק? כדי לזכור את איבתו. לכל זיכרון ישנה מטרה.

זיכרון הוא לא דבר משמעותי אם הוא רק זיכרון העבר סתם. הוא נהיה משמעותי כאשר הוא משפיע על הפעילות שלי בהווה ובעתיד.

זה לא נכון שאדם צריך לזכור תמיד את כישלונותיו. איזה אדם היה יכול להמשיך לפעול, אם הוא היה זוכר כל דבר שהוא עשה בנערותו? מטעויות צריך לצאת ולהתקדם קדימה, לא לשאת אותם על הגב. כל הדרך של התשובה היא להתחיל דרך חדשה. אדם עובר כל מיני בעיות בחיים, סכסוכים וכדו', והוא יוצא מהם. הוא לא יכול לקחת איתו כל החיים את החוויות הקשות של הילדות. אדם צריך לדעת שיש שכחה בעולם. אדם צריך להפוך את הצרות שלו למנוף לחיים חדשים, ולא לשיתוק.

אדם צריך לדעת שיש בו גם את הכוח של מנשה (שיכחה) וגם את הכוח של אפרים (פריון). צריך להשתמש בהם מתוך שמחה, חיות ורעננות. דבר זה הוא קריטי לחייו של האדם. הוא לא נותן לכישלון להשאיר אותו במקום, אלא הוא מתקדם קדימה.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" www.ybm.org.il