'ת"ר: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין- ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך' (שבת כא,ב). בהלכה מופיע שלוש דרגות במצות נר חנוכה, אולם בפועל נוהגים כל בנ"י כדרגה של מהדרין מן המהדרין, עד שבשו"ע לא מופיע אפילו שאר הדרגות. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר ('לזמן הזה'- 'מהדרין מן המהדרין') שזה מטעם שבחנוכה מתגלה עניין ההידור, שהרי יכלו להדליק את המנורה בשמן טמא כיון שטומאה הותרה בציבור, כך שהנס הוא להידור וזה מסמל את קדושת נשמת ישראל, שקשור בחנוכה, ראה שם בהרחבה. והנה מקור ההידור מצוה (בכלל) הוא 'דתניא: "זה א-לי ואנוהו" התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין' (שבת קלג,ב). אולם ממשיכה הברייתא שיש עוד לימוד מפס' זה: 'אבא שאול אומר: "ואנוהו" הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום' והם קשורים כמו שמביא מרן הגר"ח דרוקמן שליט"א שדבקות בה' בשלמות זה הליכה בדרכי ה' (דומה לו) בהידור מצוה ובשמחה, בשלמות. אולם לכאורה מניין ש"ואנוהו" שפרושו: 'הוי דומה לו ולשון אנוהו אני והוא אעשה עצמו כמותו לדבק בדרכיו' (רש"י) זה בחנון ורחום?- ניראה שלמדו ש"ואנוהו" בא על "זה א-לי" ומה המיוחד ב"א-לי"?- אולי דרשו כמרמז על "א-ל רחום וחנון" (שמות לד,ו) שבי"ג מידות הרחמים, ומובא ברש"י בתשובת הקב"ה למשה, על בקשתו לראותו :"ויאמר אני אעביר וגו'" - הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור ואתה צפון במערה. "וקראתי בשם ה' לפניך" - ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן וע"י שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים' (רש"י. שמות לג,יט) הרי שי"ג מידות הרחמים הם גילוי ה' למשה, שיראה כבודו, וזהו כמו בים סוף שהיה גילוי ה' '… וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר "זה אלי ואנוהו" (סוטה יא,ב) מימלא קשורים, ולכן הנאמר בי"ג המידות (י"ג המידות הם רחמים, וגם נאמר צמוד "א-ל רחום וחנון") מגלה על "ואנוהו" במה לידמות. ניראה שעניין גילוי ה' נעשה ע"י ה'התנאה לפניו במצוות' שהתורה באה לגלות את רצון ה' בעולם, לתקן את העולם לה' , שיהיה גילוי ה' בשכינתו בארץ. לכן ההידור במצוה גורם לגילוי ה' שדבוק ברחום וחנון, שהם מידותיו, הם גילויו בעולם. עניין זה של הידור וגילוי ה' ברחמיו בא לידי ביטוי בחנוכה, שהרי היוונים רצו לנתק אותנו מהתורה, גזרו על קיום מצוותיה, ניראה שזהו גם שיון נימשלה לחושך (ב"ר ב,ד) מעבר ל'שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה' וכו', שחושך מדמה את הקושי שעשו לנו, יש גם עניין של אור תורה ומצוות, "נר מצוה ותורה אור” (משלי ו,כג), שהיונים רצו שלא יהיה אור זה בעולם, שבמובנו העמוק, לא רצו שיהיה גילוי ה' בעולם שבא לידי ביטוי בתורה ומצוות (בעשייתם, וגם בהבאתם תיקון שלם שהכל יהיה בעולם כרצון ה') וזהו האור של תורה ומצוות, שמאירים את ה' בעולם, מגלים את ה' הניסתר בעולם. את זה רצו היוונים להחשיך, ולכן המנורה המאירה שמסמלת את השכינה בישראל ('עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל' [מנחות פו,ב]), ובכלל המצאות שכינה בעולם, היא ההיפך מהיוונים, ולכן בא לידי ביטוי בנס המנורה. נס המנורה היה בהידורה (כמו שהביא מרן הגרח"ד שליט"א) משום שכל העניין עם יון היה על גילוי ה' בעולם, וגילוי ה' בא במיוחד בהידור שאז מתדבקים בה' בחוזק ממשי בעולם, שההידור נעשה מתוך רצון לידבק חזק יותר ברצון ה' ובגילויו בעולם. ההידור קשור מכח הגילוי ה' הגדול שבו, לגילוי רחמי ה' הגדולים בעולם. ההידור הגדול ביותר הוא מסירות נפש על רצון ה' ומימלא הוא מביא לניסים גדולים, כמו שאמר אביי על 'ראשונים דאתרחיש להו ניסא' שסיבתו 'הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם' (ברכות כ,א). מימלא החשמונאים שמסרו נפשם כדי להאיר את אור גילוי ה' בעולם, זכו בעקבות זאת לנס הנצחון, לכן גם הגילוי במנורה שכנגדו היה בצורה של הידור מצוה, ללמד על שורשו. לכן גם בנ"י התחברו למהותו של חנוכה, והידרו לנהוג כמהדרין ביותר בנרות (ואף חנוכה היה מתבטל כמגילת תענית אלמלי שהתפרסם שלכן הוא כעין תורה [ר"ה יח,ב. רש"י] שזהו כמו הידור שנעשה מהודר יותר מאמיתיותו דרבנן, ובכך נישאר להלכה, ולכן עצם חנוכה אצלנו חל מכח הידור). יה"ר שניזכה מכח חנוכה להדר במצות ולראות ישועות גדולות וניסים גדולים.