ידוע בניין- האב "שלי" שכל "אשר" שבחומש לשון אושר הוא. לפיכך מתפרש הציווי העיקרי והתמידי בפרשיה הראשונה של ק"ש "אשר אנכי מצווך היום על לבבך" כ'פשוטו' - אנו מצווים להיות מאושרים (ושמחים) והשמחה כדברי רבינו היא בלב, ו'לבבך' כולל את היצר החפץ בעונג-עצמי ("יצר-הרע") כלומר זה שיש לנו יצה"ר  לא מהווה הצדקה לאי היותנו מאושרים ושמחים ב"כל חלקנו". כמובן שזה תקף גם למצב הבטחוני שאינו הצדקה להיות לא מאושרים (בלשון המעטה), או למצב הכלכלי (של המדינה או היחיד). או כל מצב "לא נעים" אחר - בריאות, שלום בית, מצב-רוח-דכאוני וכל-כיוצא-בזה. אלא ש"היום" ותמיד ה' מצווה אותנו להיות מאושרים, ולחוש את האושר הזה בלב. בכולו. גם כשעדין אינו "חלל בקרבי" (כזה היה ליבו של דוד המלך ע"ה שבעבודתו ה'עצמית' טיהר את לבבו לגמרי מה'רע שלו').