עמיתי אנשי החינוך,

בתאריך י"ז בכסלו, תשעה בדצמבר 2014, נציין לראשונה את יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה. הממשלה בחרה בתאריך י"ז בכסלו לציון יום זה שכן זהו התאריך העברי שבו החליטו האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת מדינת ישראל (כ"ט בנובמבר 1947). הבחירה במועד זה מסמלת את הזיקה בין נסיבות פציעתם של הנפגעים לתקומת ישראל ולצורך בשמירה עליה.

ממשלת ישראל החליטה לקיים את יום ההוקרה כביטוי לחובה הציבורית והמוסרית שלנו כחברה לפצועים ולנפגעים אשר נושאים בגופם ובנפשם את המחיר הציבורי של כולנו.

למעלה ממאה אלף אזרחים נמנים על אוכלוסיית פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. בשגרת חייהם, הם מתמודדים עם מגוון רב של מוגבלויות ושל אתגרים – פיזיים ונפשיים.

במהלך היום, ייערכו שני אירועים ממלכתיים: אירוע הוקרה במעמד נשיא המדינה, וציון יום ההוקרה בכנסת.

במערכת החינוך יצוין היום בפעילויות חינוך והסברה בבתי הספר, בתנועות הנוער וברשויות המקומיות. כמו כן, יתקיימו מפגשים עם פצועי צה"ל ועם נפגעי פעולות איבה ברמה ארצית ומחוזית.

הפעילות שבגיליון זה מזמנת לבני הנוער מפגש עם סיפורים אישיים ועם דרכי התמודדות של פצועים עם פציעתם.

יש להדגיש את חשיבות המשימה המוטלת עלינו – אנשי חינוך, מנהלי בתי ספר, מורים, מחנכים ומדריכים – לעודד את בני הנוער, במערכת החינוך כולה, לפעול למען הפצועים ונפגעי פעולות האיבה. יום ההוקרה מאפשר לנו לדון במחויבות שלנו כחברה כלפי ציבור הפצועים ונפגעי פעולות האיבה, לגלות רגישות לכאבם ולסייע להם בתחושת סולידריות, אחריות והכרת תודה.

בברכה,

דני רוזנר

מנהל מינהל חברה ונוער

מטרות

• לעורר מודעות למאבק האישי ולהתמודדות היומיומית של פצועי צה"ל ושל נפגעי פעולות איבה.
• לחזק את ההוקרה הציבורית כלפי פצועי צה"ל ונפגעי פעולות איבה ואת ההכרה בתרומתם לחברה ולמדינה.
• לפתח בקרב הנוער מוכנות ומחויבות לסייע לאוכלוסיית הפצועים ולתמוך בהם במגוון דרכים.

אוכלוסיית יעד: חטיבת ביניים וחטיבה עליונה.

משך הפעילות: 45 דקות.

עזרים

-          סיפורים אישיים (נספח 1).

-          סרטונים וסיפורים אישיים ממקורות נוספים (נספח 2).

מהלך הפעילות

שלב א' - במליאה

המנחה יפתח ויסביר בקצרה כי הממשלה קבעה יום הוקרה שנתי לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות איבה. יום זה יחול מידי שנה בשנה בי"ז בכסלו (תאריכו העברי של כ"ט בנובמבר).

המנחה ישאל: מדוע לדעתכם נקבע יום כזה בלוח השנה, ויאפשר הבעת מגוון דעות בנושא.

המנחה יערוך  סבב בין המשתתפים ויבקש מהם לספר על פצועים שהם מכירים או ששמעו עליהם, ולהתייחס לנקודות אלו:

מתי ואיך נפצע, מה מצבו היום, מה ההתרשמות של המספר מסיפורו האישי של הפצוע ומהתמודדותו עם הפציעה ועם תוצאותיה.

רצוי לבקש מהמשתתפים להכין את הסיפורים מראש (באמצעות שיחה עם בני משפחה או מכרים או באמצעות חיפוש ברשת).

הצעה להקרנת סרטון לפתיחה:

הפצוע הקשה ביותר ממבצע עופרת יצוקה מדבר למצלמה

המהדורה המרכזית, חדשות 2, 6.9.2012, 20:54

אהרון קרוב נפצע מרסיסים שחדרו לכל חלקי גופו והוגדר כפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה. בסרטון הוא מספר על תהליך השיקום שעבר, שהוגדר כנס רפואי, מעביר מסר של אמונה ושל תקווה, מודה לכל מי שעזר לו ומעודד פצועים אחרים.

שאלות לאחר הצפייה בסרטון:

1.      מה הרשים אתכם ביותר בסיפור?

2.       לדעתכם, אילו תכונות נדרשו מאהרון קרוב כדי לחזור לתפקוד יומיומי?

3.      במה הסיפור של אהרון קרוב יכול להשפיע עליכם אישית?

המנחה יסכם את ההתרשמויות של המשתתפים וידגיש את הנחישות, את יכולת ההתגברות ואת הרצון להמשך חיים משמעותיים של גיבור הסרט. נציין שלא כל הפצועים הצליחו להשתקם ושתהליך ההחלמה והשיקום קשה וכרוך במאבק יומיומי לא-פשוט.

שלב ב' - קבוצתי

המשתתפים יתחלקו לזוגות. כל זוג יקבל קטע עדות של לוחם פצוע או של נפגע פעילות איבה (נספח 1), יקרא אותו וישיב על השאלה מהו המסר של הפצוע.

שלב ג' - במליאה

דיווח הזוגות: כל זוג יגיד במילה אחת, בביטוי אחד, את המסר המרכזי של הפצוע שאת סיפורו קרא.

המנחה ירשום את כלל המסרים על הלוח. לדוגמה: אופטימיות, כוח רצון, הכרה במגבלות, הכרה באפשרויות, תרומה לאחרים, אמונה בתרומה למדינה, כבוד, זכרם של אהובים, סיפוק ותחושת שליחות, ניתוק מהסביבה, אמונה בדרך, לא רוצים להרגיש חלשים, חשים שאין הערכה והתחשבות.

שאלות לדיון

1. התבוננו ברשימה שעל הלוח. האם יש משהו ברשימה שהפתיע אתכם לשמוע מהפצועים?
2. בראשית הפעולה שאלנו מדוע לדעתכם נקבע יום זה. האם כעת, לאחר קריאת עדויות הפצועים ולאחר עיון ברשימה שעל הלוח, עולות בדעתכם תשובות נוספות?
3. איזה ערך מסיפורי ההתמודדות של פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה הייתם רוצים לאמץ?
4. מטרת חוק יום ההוקרה היא לעורר מודעות למצבם של הפצועים ולמקומם בחברה. אילו ערכים מבטא החוק, האם ערכים אלו באים לידי ביטוי בסיפורים האישיים של הפצועים? פרטו.
5. יום ההוקרה חל סמוך לחג החנוכה, האם בעיניכם יש קשר בין יום זה לחג החנוכה? (מסירות נפש, גבורה, מלחמה על עצמאות ישראל, יציאה מחושך לאור)
6. פצוע מלחמה נושא את צלקות המלחמה בגופו ובנשמתו. מה הכוונה "בגופו ובנשמתו"? מהי, לדעתכם, החובה של מדינת ישראל והאחריות שלנו כאזרחים כלפי הנפגעים?
7. כיצד אתם יכולים לסייע לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה?

לסיכום, המנחה ידגיש כמה נקודות: 1. את תרומתם של הנפגעים למאבק של עם ישראל על ארצו ולעמידתו האיתנה בה, ולכן ההוקרה שלנו לפועלם; 2. את הכוחות ואת הערכים שביכולתנו ללמוד מהפצועים – סיפורם מספק דרכים להתמודדות במצבים שונים; 3. את אחריותנו לסייע להם ולהקל את התמודדותם.

הערה למנחה: מומלץ לערוך סבב רפלקטיבי מסכם:

·         מה אתם מרגישים בעקבות הפעילות?

·         האם סיפורי הפצועים והנפגעים השפיעו על יחסכם כלפיהם? פרטו.

מומלץ לדון עם בני הנוער בדרכים מעשיות לסיוע לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה, כגון: מפגשים בבית הלוחם, פרסום סיפורם האישי, ליווי קבוע (כחלק מתכנית התפתחות אישית ומעורבות חברתית), שיתופם באירועים בבית הספר ובקהילה ועוד.

אפשר להראות למשתתפים כתבה המסקרת מיזם לתערוכת צילומים של נכי צה"ל המשקפת את האחווה ביניהם ואת ההתמודדות האישית שהם נדרשים לה: למען החברים: נכי צה"ל מצטלמים.

נספח 1: סיפורים אישיים

קטע א': שמואל כרמלי

קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורו של הפצוע.

שמואל כרמלי נפצע קשה בעמוד השדרה ובשתי רגליו במלחמת יום הכיפורים, בדרכו לחווה הסינית. הוא נפצע מירי מטנק של כוחותינו שצוותו לא שמע על הגעת תגבורת וחשב שמדובר בטנק אויב. הוא נותח בעמוד השדרה בבית החולים "איכילוב", ולאחר מכן הועבר לאגף שיקום בבית החולים "תל-השומר". כיום הוא דוקטור לכימיה.

הכאבים היו בצורת פולסים, זרמים חשמליים, שבאו בגלים והיו קשים מנשוא. דבר פשוט כמו לעלות מדרגה הפך למבצע בלתי-אפשרי... אין לך ביטחון ביכולת שלך, ואם לא מלמדים אותך להשתמש בעגלה, אינך יכול לבצע אפילו את הפעולות הטכניות הפשוטות ביותר ואתה חייב לבקש עזרה. לעתים הדבר גורם לייאוש. כל משימה פשוטה הופכת קריטית, ואם לא מצליחים לעמוד בה – נעצרים. יש צורך בכוח רצון עז ובהחלטה נחושה שאתה עובר את השלב הזה וממשיך בשיקום.

הגורמים שדחפו אותי לחזור וללכת היו האמונה המלאה... כי אני עוד אלך, והתמיכה הרבה שקיבלתי ממחלקת השיקום. הם נתנו לי את הכוח להשקיע מאמצים פיזיים ונפשיים עד שהגעתי למצב שבו אני יכול היום ללכת בעזרת הקביים ולא להיות תלוי בעגלה. ככל שכוח הרצון שלך חזק יותר ותהיה אופטימי לגבי התוצאות – תגיע להצלחה מרבית בשיקום.

מתוך: חשאי, יהודה, שיקום למופת, מאבקם של נכי צה"ל לחיים חדשים, משרד הביטחון, אגף השיקום וההוצאה לאור, 1992, עמ' 269-262.

קטע ב': מעוזיה סגל

קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורו של הפצוע.

מעוזיה סגל, שפציעתו הוגדרה כמעל למאה אחוזי נכות, נפצע במלחמת יום הכיפורים מפגז סורי שחדר לבסיס שבו שהה ברמת הגולן. הרופא שהוזעק אליו סירב להטיסו לבית חולים כי לא האמין שיש לו סיכוי להישאר בחיים. למזלו, התעקשו חבריו על פינויו, והוא פונה לבית החולים בצפת. במקום להמשיך בקריירה צבאית או בלימודים במכון "ווינגייט" כמתוכנן, החליט ללמוד עבודה סוציאלית, והחל לעבוד בשיקום נוער מקצוות החברה.

זה בוודאי ישמע מוזר, ואני לא רוצה שתחשבו שאני שמח שנפצעתי, אבל אני יודע שיש לי הרבה רווחים משניים מהעובדה שזה קרה לי. התבגרתי. שיניתי כיוון בחיים, והיום אני ממש מרוצה בכל הרמות.

כשהתחבושות הוסרו מעיניו: "אני מסתכל ורואה שיד שמאל נגמרת לא בדיוק במקום שהיא צריכה. 'הלכה היד?' שאלתי, והוא (הרופא) השיב: 'כן'. 'ומה עם השרירים שלה?', 'אין,' השיב בקצרה. 'ומה עם הרגליים?'". אביו נכנס לחדר, נעמד מולו, הביט לעיניו ואמר: "מעוזיה, תראה, על היד אתה כבר יודע, היד השנייה בסדר. בקשר לרגליים, אז ככה. ברגל אחת יש לך קטיעה מעט מעל לברך, וברגל השנייה זה לא נורא כל כך כי הקטיעה היא מעל הקרסול"...

"איברים, הם בסך הכול כלי שרת של המוח והלב, ולכל כלי שרת יש תחליף. היום אני מבין את זה. אם לשים את הדברים בפרופורציה, אין לי כל כך הרבה קשיים, פרט אולי לטיפוס על סולם, או על מדרגות לראש מגדל אייפל... החכמה היא לפתח את הפוטנציאל ולהכיר במגבלות. אם אני לא יכול לשחות בים, אני שוחה בברכה. ואם אני לא מגויס לשירות פעיל במילואים – אני מתנדב ומשרת במילואים במדור הדרכה במחלקת נפגעים כעובד סוציאלי. לא תכננתי את השינוי שקרה בחיי אבל אני מרוצה ממה שעשיתי."

מתוך: חשאי, יהודה, שיקום למופת, מאבקם של נכי צה"ל לחיים חדשים, משרד הביטחון, אגף השיקום וההוצאה לאור, 1992, עמ' 307-300.

קטע ג': שרי בן-ארויה

קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורה של הפצועה.

בעשרים ושבעה במרס 2002, אירע פיגוע טרור קשה ביותר, בעיצומו של ליל הסדר, במלון "פארק" בנתניה. מחבל מתאבד נכנס לחדר האוכל של המלון ופוצץ עצמו. שלושים בני אדם נהרגו, מאה ושישים נפצעו. בעקבות פיגוע זה יצא צה"ל למבצע "חומת מגן". בפיגוע נפצעה קשה שרי בן-ארויה, אז קצינת מודיעין צעירה. רסיס מהמטען חדר לעינה וגרם לנזק מוחי שהותיר אותה עיוורת בעין אחת ומשותקת למחצה. בפיגוע גם נהרג אביה של שרי.

"אני משותקת בצד ימין ולא יכולה לעבוד, אבל חיה מיום ליום", מספרת שרי, שגרה כיום בדירה בעיר הולדתה נתניה. "אני לומדת, מטפלת בכלבה ועושה פעילות גופנית".

"השיקום שלי בבית לווינשטיין נמשך שנתיים", היא מתארת. "בהתחלה לא יכולתי לדבר או ללכת. תמכו בי מאוד לאורך התקופה הזו, גם המשפחה וגם הצבא. הייתי בקשר עם ענף נפגעים, ומפקד חיל האוויר, דן חלוץ, היה מגיע לבקר אותי". התמיכה שזכתה לה הובילה את שרי לבקש, בסיום השיקום, לחזור לשירות בחיל כקצינת נפגעים, ולהתנדב במקום שעזר לה. "כשנפצעתי נשארה לי עוד שנה לשירות, והיה לי חשוב לסיים את מה שהתחלתי", היא מסבירה. "הרגשתי שיש לי מה לתרום מהניסיון שלי לענף נפגעים, ורציתי לעשות בשביל אחרים מה שהם עשו בשבילי".

למרות הנכות, הצליחה שרי לחזור לחיל האוויר והתנדבה כקצינת נפגעים במשך שנה. לאחר מכן, המשיכה להתנדב ועבדה עם ילדים בעלי תסמונת דאון. עד היום, היא בקשר עם הענף שתמך בה לאורך כל הדרך.

"הפיגוע מלווה אותי כל יום", אתר חיל האוויר, יומן אירועים, 3.4.2012

קטע ד': מתן ברמן

קראו וחשבו מהם המסרים בסיפורו של הפצוע.

הוא נפצע קשה בפעילות צה"ל ורגלו נקטעה וסבל מהלם קרב. הוא היה בתרדמת, עבר אירוע מוחי, וביום שישי הוא יגשים חלום ויתחרה באליפות ישראל בטיפוס קירות. סיפורו המדהים של מתן ברמן, שמעניק משמעות חדשה למושג ספורטאי

בשנת 2002 הוא נפצע בצורה קשה בעזה ממטען שהתפוצץ, ארבעה חודשים לפני שחרורו מצה"ל. באותה תקרית נהרגו שלושה לוחמים, בעוד ברמן, אז חייל ביחידה מובחרת, נפגע מההדף וסבל מתסמונות של הלם קרב ומקריסה של מערכת העצבים ברגל.

במשך שבע שנים ניסו הרופאים להציל את רגלו, אבל בנובמבר 2008 היא נקטעה עקב התפתחות של זיהום ונמק. לדבריו, דווקא לאחר הקטיעה הוא חזר לחיות מחדש. "כבר בהתחלה רציתי לקטוע את הרגל," נזכר ברמן. "רמת הכאבים והסבל לא אפשרו לי אורח חיים נורמלי ואפילו לא אורח חיים לא-נורמלי. אלה כאבים לא-אנושיים שלא מאפשרים לך בכלל לתפקד… בגלל  הלם הקרב לא היה לי ממש רצון לחיות, כתוצאה מרגשות האשם שהתווספו לפציעה, יחד עם סיוטים, התקפי חרדה ופחד להיות במקומות הומי אדם.

"אי־אפשר לצאת מזה ולא יצאתי מזה עדיין. אני לומד לחיות לצד הפציעה ולא נותן להלם הקרב לחיות במקומי. עם זאת, אני עדיין בתהליך ארוך שכולל אשפוזים וטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, אבל אני בטח לא אותו בן אדם שהייתי לפני קטיעת הרגל, במובן החיובי.

"כמה שזה נשמע רע, הקטיעה עשתה לי רק טוב. קמתי מכיסא הגלגלים, כבר לא כואב לי. אני עצמאי, עומד על שתי רגליים ורואה אנשים בגובה העיניים. אחרי הקטיעה אפשר לומר שהתחלתי לחיות, אבל בדיעבד אני שמח שזה לקח שבע שנים, כי זה אפשר לי ללמוד מי אני, למה אני מסוגל ומאילו חומרים אני עשוי."

לפני הפציעה עסק ברמן בשחייה ובטריאתלון, ולאחר הקטיעה ניסה לשוב למושאי אהבתו הספורטיביים, במידת האפשר. הוא חזר לרכוב על אופניים, עסק בסקי מים וסקי שלג, ואף רקד תקופה ארוכה ריקודים סלוניים בכיסאות גלגלים. "התחלתי לצאת מהבית, לחיות, חזרתי להיות בן אדם וכנראה שנולדתי להיות ספורטאי", הוא אומר בהתרגשות.

לטיפוס הקירות הגיע ברמן די במקרה, כאשר במסגרת טיול עם חבריו לבית הלוחם בתל־אביב, ארגון שאליו השתייך מאז הפציעה, פגשו במדריכת טיפוס קירות.

"בהתחלה לא האמנתי שאהיה מסוגל לעשות את זה ולא ידעתי לאן זה ייקח אותי", משחזר ברמן. "עכשיו יוצא לנו לטפס גם על מצוקים בשטח, ולא מזמן גם חזרנו משבוע טיפוס בצרפת... אצלי זה כבר הפך לחיידק ואפילו לסוג של שיקום. מושך אותי מאוד לטפס, כי בגלל הפוסט-טראומה שלי אני מדמה את הטיפוס למסלול שלי בחיים כיום. יש דרך לא-קלה עד שאתה מגיע לקצה ואתה צריך לדעת בדיוק איפה לשים את עצמך, מתי לעצור ולנוח, ובעצם לחשוב על כל צעד לפני. עליך לפתור את הבעיות שלך בעצמך. מאז הפציעה חסר לי המון אדרנלין שהיה לי בצבא וכנראה שמצאתי בזה את האקסטרים והקיצוניות שחיפשתי. שמע, כשאתה בגובה של 80 מטר בחו"ל ורואה את הנוף והשחפים מתחתיך, אתה מרגיש על גג העולם". 

-          אתה בכלל מתייחס לעצמך כאל נכה?

-          לא נכה, מאותגר פיזית, כי אני עושה דברים שגם אנשים עם שתי רגליים לא עושים.

-          מה השאיפות שלך מעבר לפן הספורטיבי?

-          להקים משפחה. לא אוכל להיות בריא במאה אחוז, אבל אשאף להיות הכי נורמלי שאפשר וכמובן, שלם עם עצמי.

"כמה שזה נשמע רע, הקטיעה עשתה לי רק טוב. קמתי מכיסא הגלגלים, כבר לא כואב לי. אני עצמאי, עומד על שתי רגליים ורואה אנשים בגובה העיניים. התחלתי לחיות".

 להמשך הפעילות לחץ כאן

בוקר, אור. "טיפוס מיוחד: סיפורו המדהים של נתן ברמן", Ynet ספורט, 8.12.2011