פרשת השבוע וישלח
וישלח
"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (לב,ד)
בשביל מה שלחם? כדי
להסיר קנאתו ואיבתו בדברים רכים כעניין שנאמר: "מענה רך ישיב חימה"
(משלי טו). הוא שאמרו חכמים: מחנפין לרשע מפני דרכי שלום (מדרש הבאור כת"י).
לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (לב,כט).
יעקב אבינו עבר הכל,
מה לא עבר עליו מהרגע שהוא נאלץ לברוח מבית אבא, דרך כל השנים שנאלץ לבלות במחיצתו
של גדול הנוכלים והרמאים, לבן, ועד המפגש הכל כך מאיים שפותח את הפרשה, כשמהצד
האחד של המתרס יעקב אבינו עם ארבע אמהות קדושות ואחד עשר שבטי יה והרבה צאן ובקר,
ומהצד השני מתקרבים אליו ארבע מאות לוחמים ובראשם עשו, זועם ומבקש נקמה.
המשימה של יעקב נראית
כמעט בלתי אפשרית. הסיכוי שלו לצאת בשלום מן המפגש המאיים הזה שואף לאפס. ומה קורה
בפועל? איך מסתיים כל המהלך הזה? "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו
וישקהו ויבכו" (לג, ד). איך קרה המהפך הזה? מה עשה יעקב אבינו? הוא הבין שלבד
הוא לא יכול, שבדרך הטבע אין לו סכוי ולכן הוא מרים ראשו למעלה ומבקש עזרתו של
בורא עולם. בשפלות ובענווה. "קטונתי מכל החסדים", כל כך הרבה חסדים עשית
עמדי רבונו של עולם, שאני חושש שמא "קטונתי", שמא נתמעטו זכויותי והרשע
יוכל לי. ובלשון פשוטה וכנה הוא מבקש מבורא עולם "הצילני נא מיד אחי מיד עשו
כי ירא אנוכי אותו" (לב, יב). ככה מדברים עם השם. דיבורים פשוטים, אמיתיים,
מהלב.
יעקב אבינו חי עם
אמונה. הוא מאמין שה' יקיים את מה שהבטיח לו "שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה
עמך" (לב, י), גם אם הוא לא רואה עדיין את האור בקצה המנהרה.
אמונה זה להזכיר
לעצמי בכל מצב, בכל נסיון שיש לי בחיים שהשם הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין
לו שום סכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא
חשבת עליו, כמו שהוא קרע את ים סוף ועם ישראל עבר בתוך הים ביבשה, כך הוא יכול
לעשות לך בבריאות, בפרנסה, בזיווג, בכל דבר. תזרוק את השכל. תתחזק באמונה. אני לא
מבין כלום, אני לא יודע כלום, השם הוא כל יכול והוא יושיע אותי. איך? אני לא יודע,
אני רק מתפלל. אבל לא מתפלל כי לימדו אותי שצריך להתפלל. לא. אני מתפלל מתוך אמונה
שמה שיש לי זה רק תפילה, ששום דבר בעולם לא יכול לעזור לי.
אדם צריך להתפלל על
כל דבר ודבר. כל דבר צריך לבקש מבורא עולם. אפילו הדבר הקטן ביותר. אין דבר כזה
שיש משהו שלא צריך להתפלל עליו. כל דבר מקבלים מבורא עולם. כל דבר תבקש ממנו. אין
לך כתובת אחרת.
תגיד תודה. הרבה
תודה. יש כל כך הרבה סיבות להגיד תודה לה'. יש ניסים קטנים ויש ניסים גדולים. כל
הזמן חסדים, חסדים, חסדים. מי שזוכה לראות אותם לא מפסיק להגיד תודה. תודה אבא,
אתה כל כך טוב אלי. יעקב אבינו, בתוך כל הצרות הוא רואה. "כי במקלי עברתי את
הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (לב,יא). אני זוכר איך הגעתי לפה ואני רואה
השם מה עשית ממני. ואנחנו? עסוקים בדרך כלל במה שעדיין חסר לנו ושוכחים את המשפט
הגדול הזה שצריך להגיד אותו כמה שיותר פעמים ביום: "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה
נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".
בתוך כל הצרות
והקשיים שהוא עובר, שומר יעקב אבינו על שמחה. כי הוא לא לבד. כי יש לו את ה'. ה'
אוהב אותך, ה' משגיח עליך, ה' מוליך אותך. תחפור, תחפור, תחפור בתוך הנשמה שלך,
תמצא את היהלום שקוראים לו שמחה, תבין שאי אפשר להכיר את ה' אלא דרך הצרות והיסורים.
מפה ה' רוצה שנמצא את השמחה שלנו, את החביור שלנו אליו.
"[מורנו הרב:
"רק כשאדם נמצא בצרות, בייסורים, ברדיפות, אז הוא יכול לראות באמת שאין עולם,
יש רק את ה'. אדם עובר ייסורים הוא רואה פתאום שאין לו אף עוזר בעולם, אף סומך
בעולם. בד"כ אדם חושב שמכבדים אותו, אוהבים אותו, פתאום הוא רואה "ואין
לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי" (תהילים קמב), "ואביט ואין עוזר
ואשתומם ואין סומך" (ישעיה סג), פתאום הוא רואה שאין אף אחד! רק ה' איתו! רק
ה' לא עזב אותו.
כל העבודה של האדם זה
לעלות למעלה מהזמן, לדעת שאין עוד מלבדו, זה עולם עובר כהרף עין וחוץ מתורה תפילה
ומעשים טובים אין מה לעשות פה בעולם. אדם יכול להגיע לכזו מדרגה של אמונה, שהוא
כבר לא רואה כלום! הוא כבר לא רואה רע! הוא רואה רק נשמות זכות וטהורות מרחפות סביבו,
הוא רואה את כל העולם זך וטהור. גם אם מעליבים אותו הוא בכלל לא מרגיש שמעליבים
אותו. בטח לא הבנתי טוב. הוא כבר לא שומע שום עלבונות, הוא רואה את ה' כל רגע מול
העיניים"] (עד כאן מורנו הרב).
אין תענוג נפלא
ומושלם יותר בחיי האדם, מאשר התענוג האינסופי, הנצחי, של אדם שדבק ביוצרו. זה כזה
דבר נפלא, זה כזה דבר עצום לדבוק בה', זה מה שהנשמה רוצה. אדם לא צריך כלום, מה
הוא צריך, הוא לא צריך שום דבר. יש לו את ה', יש לו את הכל. בפגישת יעקב ועשו,
מבקש יעקב לתת דורון לאחיו, לפייס אותו. עשו מסרב: "יש לי רב אחי, יהי לך אשר
לך". ומה משיב לו יעקב? "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל". לא חסר לי
כלום ואני שמח בחלקי. יעקב אבינו זכה לתענוג הנפלא והמושלם בחיי האדם, תענוג של
אדם שמתקשר ומתחבר לבוראו בקשר של אהבה ויראה. זה חייב להיות אהבה ויראה. רק אז זה
שלם. אם זה רק אהבה או רק יראה, זה לא יכול להחזיק מעמד.
כל הענין שלי בחיים
זה לשמור על הקשר. לשמור על החיבור. זה בלבד ימלא את הנפש שלי, זה בלבד ישמח אותי.
כל שמחה מסוג אחר זה רק אם היא מקושרת לחיבור שיש לי עם ה', אם לא, זה אולי שמחה
של רגע, יש איזה תענוג, אך בסוף זה מתקלקל, זה לא מצליח למלא את הנפש שלי לאורך
זמן.
מתי אדם נופל מהשמחה?
כשהוא עובר עבירה. ואז הוא צריך להזכיר לעצמו שהעבירות לא שייכות לנשמה שלו, הנשמה
תמיד צדיקה, תמיד טהורה, תמיד קדושה. כל מה שאדם נופל לחטאים, זה מחמת שהוא לא
מספיק שמח, ולכן אסור ליפול בדעתו משום דבר בעולם, משום חטא שבעולם, אם נכשלת
באיזה עבירה, תעשה תשובה. תראה איזה יצר הרע קיבלת, תראה עם איזה יצר הרע אתה
מתמודד כל יום, ואתה במצב הקשה הזה עוד מתגבר ועושה מצוות?! אז ראוי שתשמח. המלאך
שנאבק עם יעקב, מלאך שהיה שרו של עשו, ניסה להפיל את יעקב לעצבות אך יעקב נלחם,
החזיק בו, לא נתן לו ללכת עד שברך אותו. ואיזו ברכה ביקש יעקב? להיות שמח.
"לא יעקב "יאמר עוד שמך כי אם ישראל" . מה זה ישראל? זה שיר א-ל.
כל הזמן לשיר. כל הזמן לשמוח. להיאבק על השמחה כי אי אפשר בלעדיה. קשה לך? אתה
בתוך צרה? תתבונן, תמצא את ההרחבה שה' עושה לך בתוך הצרה, את האור בתוך החושך, את
הטוב בתוך הרע. יעקב מכין מתנות לאחיו, עדרים של צאן ובקר, והוא מבקש לעשות רווחים
בין העדרים "ורווח תשימו בין עדר לעדר" (לב,יז) תנסה למצוא את הרווח, את
הנחמה שבתוך הצרה. "לפעמים נתבלבל דעת האדם בשעת יסורים וצער, רחמנא ליצלן,
ונדמה לו כאילו כל העולם נפל עליו וכאילו חס ושלום כל הצרות נתקבצו ובאו עליו יחד,
חס ושלום, בלי הרחבה כלל, ועל ידי זה נתעקם ליבו מהשם יתברך ואינו יכול לצעוק אליו
יתברך באמת, ואזי על ידי זה נתרבים עליו הצרות באמת, רחמנא לילצן, כי כל הנמשך אחר
צערו, הצער נמשך אחריו, על כן צריכים ליזהר מאד ליתן רווח בדעתו, למצוא
הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן, ולהביא תודה
והודאה על זה בכל עת, כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה, בחינת "בצר
הרחבת לי" שזה בחינת "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר" הנאמר ביעקב
אבינו" (ליקו"ה כלאי בהמה ד,ח).
תשמח בקצה שאתה עושה
כשקשה לך לעשות הרבה. ה' אוהב את הקצת הזה, את ה"כחוט השערה" שאתה עושה.
כשמתקרב עשו ואנשיו למחנה יעקב, נאמר שיעקב חצה את העם אשר אתו ואת הצאן וכו' לשני
מחנות. למה? "והיה המחנה הנשאר לפליטה". אם לא יצליח להציל את הכל,
לפחות יציל חלק. כשאי אפשר לעשות הכל, נעשה מה שאפשר, נחטוף משהו, לא נוותר חלילה
על הכל. ונשמח עם המשהו הזה.
השמחה זו העבודה
הפנימית הכי חשובה שלנו. אדם אין לו רשות
ללכת ברחוב עם פרצוף חמוץ. זה כמו שהוא עושה בור ברשות הרבים, מסכן בני אדם. בחוץ,
כשאני בין אנשים, אני חייב לעשות הכל כדי לחייך, להאיר פנים. איזה עצבות אדם יכול
להכניס בליבו של השני כשרואים אותו עם פרצוף חמוץ ברחוב. לשמח אנשים זה הדבר הכי
גבוה. כי זה הכי מקרב אותם אל ה'.
מתי אדם מגשים את
רצון ה'? כשכל מה שהוא עושה, זה כדי שגם אחרים יחזרו בתשובה. לא מספיק שאני
התפללתי והיתה לי חוייה נפלאה, והייתי בדבקות והיה נפלא. צריך להשתמש באור הזה
שקיבלתי מהתפילה ושאני מקבל מעבודת ה', כדי לקרב אחרים. הדבר הכי גדול הוא שהאדם
יהיה מרכבה לשכינה, שהוא יגלה את האלוקות בעולם. שיראו אותו יגידו, זה בן תורה.
יראו אותה יגידו, זאת אשת חיל. אשה כשרה. והדבר שהכי משפיע על בני אדם זה כשהם
רואים אנשים עובדים את השם בשמחה. רואים אנשים שמחים. כי כולם רוצים שמחה.
זה סוד הגאולה. כל
העניין של עם ישראל זה שהם ערבים זה לזה. כמו אותו סיפור מפורסם שאומרים
מהרשב"י, שבא בן אדם אחד וישב בספינה והתחיל לקדוח בספינה, אז באו ואמרו לו
מה אתה עושה, עוד מעט הספינה תטבע, מה אתה קודח בספינה, אז הוא אמר, אני קודח חור
תחתי, מה אתם רוצים. אל תתערבו לי, זה המקום שלי. זאת המציאות של עם ישראל. עם
ישראל בתוך ספינה אחת. אם אחד עושה משהו לא טוב, כולנו צריכים לרעוד. צריך להתחיל
לדבר בלשון רבים. לבקש על כל עם ישראל. לשכוח קצת מעצמך. אם אדם כל הזמן מבקש על
עצמו, אז כמו שכתוב בזוהר הקדוש שהוא כמו החיות האלה שעושות הב הב הב, תן לי תן לי
תן לי.
יוצאים מהקטנות מוחין,
מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים, יוצאים למשהו
יותר גדול. מתייחסים לכולם, ונותנים להם חיוכים ואהבה, ומקרבים אותם, מתפללים
עליהם, חושבים עליהם, אנחנו לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, אנחנו יוצאים מהנקודה
של האנוכיות וההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר, והכל כדי להגדיל כבוד השם
בעולם.
כמו בסיפור הבא:
מדוע הסובארו מחייכת?
הסובארו סטיישן המיושנת של האברך החשוב והמתמיד ר' אריה דרורי, הינה
הסמל המסחרי שלו, כמו של עוד הרבה אברכים, שמסתפקים בחתיכת פח אמינה זו, המהווה
ד"ש חם ודי מוצלח מיפאן. למרות צורתה המזדקנת, כתמי החלודה שנמתחו על הפח,
הטמבון השקוע והבגאז' העקום., היתה זו סוסתו הנאמנה, שיותר מעשר שנים לא מאכזבת.
וכבר הכבירו שבחים דורשי רשומות ממחוזות המוסכים וחשמלאי הרכב, שכנראה
הקב"ה בירך את הסובארו מסיבות הכמוסות עמו, ולכן היא זכתה בתואר מכוניתו
הצמודה והאמינה של אברך בן ימינו. נו,נו, אמרו, אמרו. האמת ניתנת להיאמר, שהסובארו
של ר' אריה דרורי באמת לא עשתה צרות. "היא תמיד מחייכת" היתה רעייתו
מתלוצצת על הטראנטה. כן , כן, חוץ משמן, מים, וטיפול חד שנתי לפני תשעה באב, טרם
היציאה לנופש "בין הזמנים", היא לא דרשה הרבה. הגשמים שטפו אותה, והקיץ
ייבש אותה, אבל מעולם לא שמעו אותה מתלוננת. מיכל בן 4 ליטר דלק שכן כבוד בבאגאז'
למקרה של תקיעה בלי בנזין, וגם תקיעות מן הסוג הנ"ל היו ספורות ממש. ועכשיו,
אם תרצו או לא, כל עוד אתם צועדים על נתיבי סיפורנו, נלמד אתכם פרק מיוחד במינו,
כיצד סובארו ענתיקה מסוגלת להיות שליחה שמיימית ל... למה? אתם שואלים, סבלנות.
צהרי ערב שבת קודש, משפחת דרורי הצעירה על טפיה ועולליה מעמיסה את
עצמה על תיקיה ומזוודותיה, ומצטופפת לה על ספסלי המכונית שתמיד מחייכת, ופניהם
דרומה, לשבת קסומה ונעימה בעיירה הדרומית, אצל סבא וסבתא דרורי. על פי התכנון
המקורי, מדובר בלא יותר משעה וחצי נסיעה, ועוד נותרות שעתיים להכנות. כמו תמיד ר'
אריה בודק שמן, מים, שופך קצת מים על השמשה הקדמית ומנענע וישרים. מניעים, יוצאים
מן העיר, תפילת הדרך, השמים בהירים והילדים שרים, מה צריך יותר מזה? לא צריך יותר
מזה. אבל מי שאמר והיה העולם, הוא גם מי שעושה חדשות, ובעל מלחמות, ורוקם תאונות
דרכים. תאונה פה, תאונה קטנה שם, פקק גדול פה, פקקון קטן שם, הזמן נמרח כמו אבוקדו
רך והשעון רץ ואוטוטו שבת. ר' אריה מביט בשעונו, עוד 20 דקות הדלקת נרות,
"וואוו נורא מאוחר" באופק מפהקת לה העיירה הדרומית ורומזת בעיניה היפות
"נו, תזדרזו עוד מעט שבת". ר' אריה היישיר מבט למחוונים, הוופה, המנורה
אדומה מהבהבת. אין דלק. "אתדלק עכשיו או במוצאי שבת?" התייעץ עם רעייתו
"אין זמן אריה, קודם כל שבת. אפילו הסובארו מחייכת מן השאלה התמימה
שלך". נו טוב, חמש דקות לפני ההדלקה נחתו הדרורים היקרים, התחבקו עם סבא
וסבתא ומהר מאד נעו לכיוון בית הכנסת.
איך היתה השבת? כמו תמיד נפלאה משביעה ומרגשת, ואיך אצלכם? ולכל שבת
יש מוצאי שבת. מיד אחרי ההבדלה לאחר חיבוקי פרידה, העמיסו הדרורים את עצמם על
הסובארו ופניהם צפונה, על רקע שירי מוצאי שבת קודש "לכבוד חמדת לבבי אליהו
הנביא", העולים מן הטייפ.
אחרי חמישה ק"מ הסובארו החלה לקרטע. "אוי, אוי, שכחתי
לתדלק" קיטר ר' אריה. הקירטוע הלא אופייני נמשך עוד כמה מאות מטרים עד לעצירה
מוחלטת. הסובארו כבר לא מחייכת. הוא ניגש
לבגאז'. מיכל הדלק מפלסטיק – איך לא, היה ריק. לשמחתו של האברך היקר, אורותיה של
תחנת דלק הבהבו בחשיכה, ממרחק של 200-300 מ'. הוא אחז את המיכל, נפרד מהמשפחה והחל
לצעוד. ר' אריה נכנס לתחנה והנה שלט ענק ומואר מקדם פניו "אצלנו פתוחים 24
שעות, שבעה ימים בשבוע!". קינאת פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן החלה לפעפע
בקירבו "כאן רומסים את השבת בריש גלי, אני לא אתדלק כאן!!!" החליט. הוא
צעד לעבר הכביש הראשי והחל לאותת לנהגים לעצור לו. חמישה ק"מ צפונה ישנה תחנה
נוספת. אחרי 10 דקות עצרה לידו מכונית לבנה מפוארת, הנהג, צעיר חילוני עם שיער
ארוך ועגיל באוזן שאל: "כן אדוני, לאן?". "לתחנת הדלק הקרובה.
נתקעתי בלי דלק". "תדלק כאן, למה לך לנסוע לשם, תדלק כאן" התפלא
הצעיר. "כאן לא אתדלק, ואל תשאל למה, כי לא תבין". "היכנס חביבי
אקפיץ אותך לשם, ועכשיו תסביר לי מה ההיגיון שלך"... הסתקרן. ר' אירה נכנס,
התיישב, אחז במיכל הפלסטיק וכשכולו נסער אמר "תגיד לי בחורצ'יק מה שמך ושם
אביך?". "שמי רן שומרוני, ושם אבא שלי, יעקב". "אז ככה, שמי
אריה. תאר לעצמך שנתקעת בלי דלק, ואתה צועד כמוני לתחנה הקרובה והנה במרכז התחנה
שלט ענק מואר ועליו כתוב "חייבים לחסל את יעקב שומרוני ולהרוס לו את החיים"
או לחילופין , "כאן בזים ושונאים ומתעבים את יעקב שומרוני" נו, מה אתה
אומר, היית מתדלק פה?". "הייתי מעלה אותה באש"... הפטיר הצעיר
"אז מה אתה רוצה להגיד לי שיש שם שלט נגד אבא שלך?". "בפרוש
כך" חתן דרורי, "תחנת דלק – שמודיעה פומבית על רמיסת השבת שהיא בבת עינו
של אבינו שבשמים, של אבא שלי, בוראי ויוצרי – ראויה להחרמה. אצל יהודי שומר מצוות
השבת היא מקור הברכה והאור, השמחה והשפע. ופגיעה בה, היא פגיעה באבא שציוה על
שמירתה וכבודה, ומי שיראת שמים נוגעת בלבבו, לא פוגע באבא". הצעיר החריש דקה
ארוכה. "הבנתי ר' אריה. אתה מוצא חן בעיני בגישה שלך. אשמח שנשמור על
קשר". המכונית נעצרה מול תחנת הדלק הבאה. ר' ארה מילא את המיכל, הנהג הצעיר
עשה סיבוב פרסה והחזיר את אברכנו לסובאריתו. השניים נפרדו בידידות, לא לפני
שהחליפו מספרי טלפון, במשך חצי שנה שוחחו ביניהם מפעם לפעם, עד שהקשר משום מה
נותק.
פרק ב'
אחרי שש שנות ניתוק, בשעת לילה מצלצל הטלפון בבית הדרורים, "הלו
ר' אריה מה שלומך?". ברוך השם, מי הדובר החביב?". "שכחת ידיד...
השבת היא בבת עינו של אבא שלנו בשמים". "הו, רן, מה שלומך? ממש מרגש
לשמוע את קולך. איך מתקדמים?". "שמע ר' אריה יקירי, אני אומנם עדיין לא
צדיק גדול, אבל הורי שהתגוררו בקנדה היו אנשים מסורתיים, אמא נפטרה לפני חמש שנים
ואבא הלך לעולמו לפני חודש. אין לי מושג איך נפלה על אבא רוח קדושה וטהרה, ובצואה
שהותיר לי, אני כיורש יחיד, הוא כתב: "על רן להעביר 10% מערך הירושה בכסף,
לאברך ירא שמים, המטופל בילדים והשוקד על לימוד תורה". נכנסתי להלם, מה לי
ולאברכים? מאיפה אמצא אברך ירא שמים מטופל בילדים ושוקד על התורה... חשבתי לנסוע
לבני ברק ולהתחיל לחקור... ולבדוק... פתאום תוך כדי הרהורים מרצדת בעיני התמונה של
מוצאי שבת ההיא, בשעת לילה די מאוחרת. אברך נתקע עם סובארו, עומד מול תחנת דלק
מחללת שבת... מי רואה אותו? מי יכול לדעת שיתדלק כאן? התינוקות באוטו, אשתו לחוצה,
מי בכלל עוקב אחריו? רק בורא עולם בלבד... מציץ מן החרכים...והוא ר' אריה מכריע,
חד וחלק. כבודה של השבת, כבודו של בורא עולם מעל לכל... ואז אני מגיע ושומע ממך את
השתלשלות הדברים. נו, אז תגיד לי ר' אריה, ההתנהלות שלך איננה מעידה על יראת שמים?
ההתנהגות שלך תפורה בדיוק לצואה של אבא שלי!!!". ר' אריה נבוך "נו, נו,
כל יהודי נוהג כמוני, לא המצאתי כאן משהו חדש". יומים אחר כך הם נפגשו. דירה חדשה
בת 4 חדרים בעיר חרדית היתה תנובת המפגש הלילי.
אחרי חנוכת הבית ירדו רן ור' אריה במדרגות. "אני לא מאמין, אתה
עדיין סוחב את הסובארו?! תחליף אותה, קיבלת כסף גדול מתנה מהשמים!" השתאה רן.
"אשתי לא מעוניינת במכונית אחרת בעד שום הון שבעולם... היא אומרת שהסובארו
הזו היא מבורכת ותמיד מחייכת", סיכם ר אריה דרורי, והיישיר מבט חד בפח החלוד
של מכסה המנוע, שבאמת חשף חיוך חביב במירווח שבין המיכסה החלוד לרדיאטור.
מאחורי הסיפור
מעבר לחיוך המבטיח מן הסובארו האופיינית, גיבורת סיפורנו, דומני שמפעם
לפעם עלינו להתחזק ולעורר את נושא חיזוק עסקים שומרי שבת. באשר לי, בעקבות הסיפור
הנ"ל שהגיע לאוזני מאברך חשוב המצוי בסוד הדברים עשיתי חשבון נפש נוקב, ולא
אכנס לכל תחנת דלק. והיה זה שכרי.
תפילה
רבונו של עולם
כשאני בתוך הנסיון, בתוך הצרה ח"ו, בתוך ה"תיקון",
כשמה שאני רואה מול העיניים זה רק חושך, תעזור לי אז לזכור שאתה איתי ושאתה תושיע
אותי, כמו שהיה עד עכשיו. כי לוקח לי זמן עד שאני מתחבר אליך מחדש, עד שאני יכול
להוציא מהפה את המשפט – גם זה מאת ה' וגם זה לטובה. ועוד קצת זמן עד שאני מרגיש את
המשפטים האלה בתוך הלב וחוזר לשמחה שלי.
אני כל כך מקנא באנשים עם אמונה חזקה שמה שלא קורה להם הם מייד אומרת
הכל מאת ה', הכל מהמלך, הם לא נשברים, נראה שהם יודעים לקבל הכל בקלות ואפילו
להגיד תודה. זכה אותי כל פעם שקורה משהו כזה ח"ו, שאני מיד אתחבר אליך, שאני
מייד אזכור שאין צרה שבה אני לבד, שבכל מה שקורה לי אתה תמיד איתי. שאני אזכור
לפרוש ידיים לצדדים, להרים ראש למעלה, לנשום עמוק ולהגיד בקול רם: יש ה' בשמים, אז
מה אני דואג.
רבונו של עולם
תעזור לי להתחזק באמת הזאת, שההשתדלות הכי חזקה צריכה להיות התפילה.
כי בדרך כלל, כשקורה איזה שיבוש בתוכניות שלי, כשמתעוררת איזה בעיה, כשמשהו לא
הולך כמו שרצינו, אני שוכח לרגע את התפילה. אני קודם כל מזדרז לפעול, לעשות דברים,
להרים טלפונים, לפגוש בני אדם שאני מאמין שהם יכולים לעזור לי, לבקש מהם, להתחנן
אליהם, ללחוץ עליהם, לנדנד להם, ועוד כל מיני דברים שהם בעצם כוחי ועוצם ידי...
וכשדברים מסתדרים אני כל כך מרוצה מעצמי, כל כך בטוח שאפשר ללמוד ממני. וגם אם אני
מרים את הראש ומתפלל אליך כשעוד אין פתרון לבעיה, זה לא מתוך הרגשה שבעצם רק אתה
יכול להושיע אותי. תעזור לי אבא לפנות דבר ראשון אליך. להרבות בתפילה מעומק הלב.
לזכור שה הדבר הכי חשוב, זה לא איזה 'תוספת' לכל מה שעשיתי קודם. וכשהדברים
מסתדרים תשמור עלי מהגאווה אבא, תעזור לי לזכור שזה הכל ממך. המחשבה והרצון והכוח
לעשות, זה הכל אתה נתת לי, לזכור שבלעדיך שום דבר לא יכול לקרות, ששום דבר לא יכול
להצליח.
רבונו של עולם
יש רגעים שאני באמת מרגיש שיש לי הכל. שלא חסר לי כלום. אלה הרגעים
שאני בדביקות, שאני מחובק איתך. אז באמת אין מאושר ממני. אך רוב הזמן אין לי את זה
אבא. חסר לי ממון וחסר לי כוח וחסר לי זמן וחסרים לי עוד כל מיני דברים. ואם אני
רואה מישהו שיש לו יותר ממני, שהוא קיבל משהו יותר טוב ממה שאני קיבלתי, למרות
שלפי דעתי מגיע לי יותר מאשר לו, אז אני קצת מקנא, קצת נופל ברוחי ואם הוא הצליח
איפה שאני עדיין לא הצלחתי, אז קשה לי לשמוח בשמחתו.
תעזור לי אבא שאני אזכה בתענוג הזה של בני אדם ששמחים עם כל מה שיש
להם, והם בכלל לא מסתכלים לצדדים. תעזור לי אף פעם לא להרגיש מקופח, אף פעם לא
להרגיש שמגיע לי ולא קיבלתי, אף פעם לא להתלונן, אף פעם לא להיות ממורמר, תמיד
לשמוח בחלקי ולהיות מרוצה מאיך שאתה אבא מנהיג אותי בכל העניינים.
הרב
מנחם אזולאי
