ח חשון
שבת ה'תש"ד

שיעורים:
חומש: לך לך, שביעי עם פירש"י.
תהלים: מד-מח.
תניא: ומ"ש... -288- מסטרא דרע.

'מצוה' לשון צוותא וחיבור, והעושה מצוה מתחבר עם העצמות ב"ה, שהוא המצווה את הציווי הוא. וזהו "שכר מצוה מצוה", דזה מה שנתחבר עם עצמות אוא"ס מצווה הציווי, זהו שכרו. ויובן במשל גשמי: איש פשוט ביותר יש לו ביטול פנימי אל החכמה ומעלת חכם, בביטול דהעדר תפיסת מקום לגמרי וכן גם בהרגש ההחכם הרי איש הפשוט אינו נכנס אצלו בגדר אנושי כלל - ואין זה דמבטלו ודוחה אותו, ח"ו, דזהו מידה רעה - ונחשב בעיניו שאין הלו קשר של יחס עמו כלל. והיה כאשר החכם יצווה לאיש הפשוט לעשות איזה דבר בשבילו, הנה בציווי זה נולד מציאותו של האיש הפשוט, הן לעצמו - שמרגיש מציאותו אשר ההוא יכול לקיים מצות החכם ולו ציווה החכם לעשות דבר, והן בעיני החכם נחשב למציאות אשר אליו ידבר ויצווה, ולבד זאת הרי ציווי זה מאחד החכם הרם ונעלה עם ההאיש הפשוט ביותר, והנמשל המובן.
ומובן ג"כ אשר ביחס להנ"ל, אין הבדל כלל במה יהיה הציווי, אם דבר גדול ונעלה או קטן ופשוט.