פרשת השבוע לך לך
לך
לך
ר' לוי אומר: נסיון ראשון כנסיון אחרון.
נסיון ראשון: "לך לך מארצך" (יב, א) נסיון אחרון: "לך לך אל ארץ
המוריה" (כב, ב). מדרש תנחומא).
עמוד
האמת
לך לך זה לך אליך, אל עצמך, אל הנשמה שלך.
תרגיש מה היא רוצה, מה היא צריכה, מה היא
מרגישה. הגוף זה לא אתה. הגוף זה רק לבוש חיצוני שעוטף את הנשמה. האני האמיתי שלך
זה רק הנשמה.
והנשמה רוצה את השם. זאת האמת. אני לא רוצה
כלום, לא רוצה כבוד, לא רוצה תאוות, לא רוצה לרצות אף אחד, אני רוצה את שאהבה
נפשי, רוצה את השם.
האושר והשמחה שלי לא תלויים בשום גורם
חיצוני כמו כבוד, ממון, או תענוגות עולם הזה. האושר והשמחה שלי נמצאים בתוך הלב.
לך לך זו קריאה כזו גדולה ונוראה שנאמרת
לכל אחד מאתנו. כל אדם ואדם מרגיש שה' אומר לו את המשפטים האלה. כשם שהקב"ה
קרא לך לך לאברהם, שהוא אבי האומה, כך הוא קורא לכל בניו אחריו, בכל הדורות. בואו
אלי, תתקרבו אלי, תחפשו אותי, אל תתנו לשום דבר לבלבל אתכם. כי אם יהיה לכם אותי,
יהיה לכם הכל. לא יחסר לכם כלום.
תהיה עצמך, תמצא את הנשמה שלך, שיודעת טוב
מאד מה היא רוצה, מה היא צריכה, מהו מקור העונג שלה.
כמו אברהם אבינו היוצא מאור כשדים והולך אל
עצמו, אל נשמתו, הוא יודע לאן נפשו כמהה, הוא לא מתבלבל מהדעות והרעיונות והסברות
של בני דורו, עכשיו הגיע הזמן לתת מקום לקול שלו, לקול ליבו ההומה והמתגעגע.
בעניינים של בין אדם לקונו אתה לא חייב לאף
אחד שום דבר. אתה לא מחוייב לאף אחד, רק לאמת. מאברהם אבינו ירשנו את אומץ הלב
להיות במיעוט. הוא לא מתחשב באופנה של זמנו, לא מתרגש מזה שרוב בני דורו עבדו אז
עבודה זרה. אם שיטת הרוב אינה אמת, הוא עובד את ה' לבדו. אחד היה אברהם. המבחן
האישי שלך כלפי ה' הוא מעל הכל...
איך מוצאים את נקודת האמת הזאת? איך מגלים
אותה?
החיים זה מסע. מסע אל אבא. מסע של חיפושים
אחרי אותה נקודה פנימית בתוך הלב שלנו. יש הרבה מכשולים בדרך, הרבה מבואות אפלים
שאין שם אור, רק חושך, לא יודעים איך להמשיך. מניעות והסתרות הן חלק בלתי נפרד
מהמסע הזה. יש את עורלת הלב. מה זה עורלה? זה אטימות, לא מרגישים את ה', לא
מרגישים את האור האלוקי, מרגישים את התאוות. כל דקה יש לנו אטימות, כל דקה עצבות
אוטמת אותנו, עצלות אוטמת אותנו, הבלבולים אוטמים אותנו.
צריך להילחם. איך? ע"י תפילות. אין
סוף תפילות. כל יום ויום. אם התפללתי היום, התקדמתי, אפילו שאני לא רואה. אין
תפילה שהולכת לאבוד. כל תפילה מצטרפת לקודמותיה עד שתקבל.
רבינו שולח אותנו אל היערות, כי שם אפשר
להקשיב טוב יותר לקול הנשמה שמחפשת ומבקשת את האמת.
מי שהוא יהודי אמיתי, אם הוא רואה אמת, הוא
מייד חוטף אותה. כי אנחנו רוצים לחיות חיים של אמת. "שלח אורך ואמיתך המה
ינחוני". האור של האמת, שהוא ינחה אותנו. בשביל זה צריך להשליך מנגד את כל
הדברים שמפריעים לנו ומבלבלים אותנו, את הישות, את האגו, את הכבוד, כל הדברים
החיצוניים האלה שהופכים אותנו להיות כעסנים, לא מרוצים, מקפידים, מקופחים. כשזוכים
לנטרל את כל הדברים האלה ולזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה זוכים לחיות חיים של אמת.
וכשאדם מחובר לאמת הוא שמח. אור ה' מאיר בו.
עמוד
הענווה וההכנעה.
הקב"ה אומר לאברהם, תעזוב את כל מה
שעשית בחרן ותלך. נכון, הגעת לכאלה מדרגות עצומות אבל עכשיו אני רוצה שתזרוק את
השכל אפילו שעם השכל העצום והנפלא שלך הצלחת לעשות כל כך הרבה נפשות לה'. עכשיו
תעזוב את הכל ותלך לאן שאני שולח אותך. זו מדרגה יותר גבוהה. למה ה' מדבר אל אברהם
בלשון ציווי? לך לך!? "כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו
ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו שם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכן הוצרך
לומר לו שיעזוב הכל למען אהבתו של הקב"ה. (הרמב"ן).
["יש לנו בחיים כל מיני מטרות, וכל
מיני יעדים, יש לנו תוכנית כזאת ותוכנית כזאת, עם המשפחה, עם הבן/בת זוג, עם
הילדים, עם הדירה, עם הרהיטים, עם הפרנסה, כל מיני יעדים ואנחנו מתחילים לרוץ מפה
לשם והולכים לפה ולשם בשביל היעד הזה ובשביל היעד הזה, כאן אין יעדים. היעד זה
בעצם ההליכה אחרי. אתה תלך אחרי. אל הארץ אשר אראך. כלומר כל הזמן אתה צריך להסתכל
עלי ולראות איך אני מסמן לך. איך אני
מאותת לך. רגע ימינה, רגע שמאלה, רגע ישר, רגע להמתין, רגע לעשות ככה ורגע לעשות
ככה. כל תנועה שאתה עושה אתה בעצם מסתכל עלי, דבוק בי, חבוק בי, ואני מוביל אותך
לאורך כל הדרך. אתה הולך לארץ ישראל, לארץ הקודש, ששם תוכל לגדול ולפתח את הקשר
שלך עם האלוקות, ולהוריד את האור האלוקי הזה לכל העולם, לכל האנושות, אך האור האלוקי
הזה הוא בעצמו, כל כולו, כל הוויתו של האור האלוקי הזה זה הביטול המוחלט וההליכה
אחרי בכל תנועה ובכל צעד ובכל פסיעה"] (באור פני מלך). כל כך הרבה דברים צריכים
לעשות, צריכים זה וצריכים זה וצריכים זה אבל בעצם כל הדברים כולם זה בעצם לשכוח
מעצמנו, לשכוח מהרצונות שלנו, הרצונות שלנו צריכים להיות אלה של הרצון האלוקי,
לבדוק אותם כל הזמן אם הם מתאימים לרצון האלוקי, לרצון של ה'.
ה' רוצה הכנעה. ה' רוצה שנגיע להבנה שהכל
זה הוא ואין בלתו כלום. ה' אני יודע שהכל זה איך שאתה רוצה, לא איך שאני. כל דקה
אדם צריך להגיד לעצמו, יש מנהיג לבירה. עכשיו זה מה שקורה לי? יש מנהיג לבירה. זה
מה שלימד אותנו אברהם אבינו. בכל מה שעבר עליו, הוא לא התבלבל, הוא לא אמר עשו לי,
זרקו אותי, כל דקה הוא ניסה להתחבר ל – יש מנהיג לבירה.
עמוד
האמונה
ילד בן שלוש מסתובב בעולם, מתפעל מן הבריאה
המופלאה וחוזר ושואל "מי ברא כל אלה" וככל שהוא מרבה לחפש, ככל שגובר
רצונו להכיר את בורא העולם, פותח בפניו הבורא יתברך שערים ואור האמונה מתחיל להאיר
פני תבל.
הוא היה מסתובב בחוצות וקורא בקול גדול שיש
בורא לעולם, יש רק בורא עולם אחד והוא השם יתברך. בעיני האנשים הוא נראה כמשוגע,
ילדים וגדולים היו רצים אחריו ברחובות ומשליכים עליו אבנים והוא לא השגיח על כלום,
רק צעק: ה' הוא האלוקים.
ואיזה נסיונות שהוא עבר. 10 נסיונות קשים
ובזכות האמונה שלו, ובזכות שאהב מאד את הקב"ה היה לו הכוח לעמוד בכולם,
הקב"ה אומר לו "לך לך" והוא
לא מתעכב אפילו שעה אחת. לא חושב איך אני יכול ללכת כשלא אומרים לי לאן, וגם לא
מגלים לי כמה זמן יקח המסע הזה, ובכלל זה לא כל כך קל לעזוב ארץ מולדת. והוא מייד
הולך, אפילו שבגיל שלו, הוא היה בן שבעים וחמש שנה כשיצא מחרן, זה כבר לא כל כך קל
לנדוד.
הוא מגיע לארץ ישראל ומייד נעשה שם רעב. אז
הקב"ה אומר לו טוב, עכשיו תלך למצרים, וזה עוד נסיון, כי היה יכול להרהר אחרי
ה' ח"ו, למה שלח אותו לארץ שיש שם רעב, והרי ה' הבטיח לו ברכה, והוא לא
מהרהר, ולא שואל שום שאלה, קם והולך. בשעת נסיון אומר רבינו הקדוש אין לאדם דעת
שלימה, כל הנסיונות שעוברים על הבן אדם זה בחסרון דעת, כי אם היתה לו דעת היה יודע
שה' מנסה אותו והכל עוד יתהפך לטובה אז איזה נסיון זה? זה בכלל לא נסיון. ויש את
סיפור העקידה, שהלך לשחוט את בנו יחידו שנולד לו אחרי עשרות שנים של תפילות, ואיך
לקחו את שרה אימנו לבית פרעה שזה דבר איום ונורא ובזכות שהתפללו והתחננו עבר הכל
בשלום.
זה אברהם אבינו, שהיתה לו אמונה שלמה בבורא
עולם וידע שכל אחד עובר את הנסיונות שהוא צריך לעבור בעולם הזה כדי להתקרב אל ה'
ולהשלים את התיקון שלו.
כל היסורים ועוגמת הנפש שאדם סובל, זה הכל
מחוסר אמונה, הוא לא מספיק מאמין ולא מספיק זוכר שה' מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית
מופלאה ומדוייקת וכל דבר שנעשה עמו, הכל רק ממנו יתברך. אם אדם זוכר את זה, אם הוא
מתחיל את היום עם זה, כל היום שלו יהיה אחר, שום דבר לא יפיל אותו, כמו שאומר
רבינו הקדוש "דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו
דעת ויודע שהכל בהשגחה מה' יתברך, אין לו שום יסורים ואינו מרגיש שום צער (תורה
ר"נ).
ומוסיף רבי נתן "רק לידע ולהאמין כי
צדיק ה' וישר משפטיו וכל מה שעובר עליו הכל לטובתו, ואם קשה לו לקבל היסורים
והדחקות, יצעק ויתפלל להשם יתברך שיושיעהו ויעזרהו כי אין שום עצה ותחבולה כי אם
לצעוק ולהתחנן לפני השם יתברך ולבכות לפניו כתינוק הבוכה לפני אביו, שימלא
מחסורו" (ליקו"ה ראש השנה ו, יא).
עמוד
ההפצה והחסד
הוא היה רץ בכל מקום והיו רצים אחריו,
והיות והיה בקי בכל הסברות של דרכי עבודה זרה שלהם היה מוכיחם ומראה להם שהכל טעות
וגילה להם את האמונה הקדושה האמיתית. ונמשכו אחריו הרבה בני נעורים, ורצו אחריו,
וחלקם נשארו אצלו ונדבקו בו.
לך זה 50, לך לך זה כבר 100, וזה מה שנתן
אברהם אבינו בעבודה של הקירוב רחוקים שהוא עשה, הוא נתן את כל ה 100% שלו.
ומתוך ההפצה האדירה שהוא עשה נולד עם
ישראל, נולדה אומה שהיא יודעת את ה'.
אברהם אבינו הוא גם עמוד החסד. יש חסד יותר
גדול מלקרב בני אדם לאביהם שבשמים? יש זכות יותר גדולה מזכותו של אדם שמפיץ את
האמונה בעולם? הרי מה הקב"ה רוצה? שעוד יהודים ועוד יהודים יכירו אותו, שכל
בני העולם יכירו אותו. רק ככה נקרב את הגאולה, אם נלמד מאבינו הראשון איזה מסירות
נפש צריך לעשות כדי לקרב עוד אדם ועד אדם לאמונה הקדושה. כל אחד בדרכו. כל אחד עם
מה שה' זיכה אותו. אין מי שפטור ממלאכת הקודש הזו, כי אין דבר גדול מלקרב נפשות
ישראל לאביהם שבשמים.
נשמה של כל יהודי כוספת אל ה' והתפקיד שלנו
הוא לעזור לכל יהודי להתחבר לנקודה הזו שנמצאת בתוכו. לפתוח נתיב לאותה נקודה,
ללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית הזאת, לעשות כל מה שביכולתנו כדי לעורר
את ליבו של עוד יהודי ועוד יהודי, בדיוק כמו שעשה אברהם אבינו בדורו.
כל החיים שלנו זה מסע של קירוב לבבות. נשמה של כל יהודי מחכה ומצפה
לניצוץ שידליק אותה. פוגשים יהודים שנראים רחוקים אך האמונה יוקדת בליבם. צריך
לפנות אליהם בענווה, להאיר להם פנים, להקדיש להם זמן. אף אחד לא פטור מהשליחות
הזאת. כל אחד יכול לעשות משהו. רבנו הקדוש אמר שעיקר כבוד השם יתברך שהרחוקים
ביותר מתקרבים. כל בעל תשובה, כל גר שמתגייר מקדשים שם שמים ברבים. זה מה שעמד
לנגד עיניו של אברהם אבינו כשהתרוצץ וקרא בקול גדול שיש בורא לעולם, יש רק בורא
עולם אחד והוא השם יתברך. בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להכיר אותו, להתקרב
אליו, הרי מצד חיוב הכרת הטוב על התקרבותך אתה צריך לקרב ולעזור גם לאחרים. לעזור
להם להתחבר עם ה', עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם. לעזור להם לעזוב את הכל
ולהתחיל דרך חדשה, חיים חדשים, כמו בסיפור הבא:
לא יוצלחית
זה התרחש לפני 24 שנים. ניתן היה למשש את
החשמל באוויר. בלובי המלון המרופט, למול גלי הים טרופי הדעת, אשר לא מפסיקים את
תאוצת חלום כיבוש היבשה, ישבו להם הממתינים לתחילת הסמינר. רענן ואורנה גביש מתל
אביב, רועי ואיילה רימון, ושושי יפתח
עדיין רווקה. אט אט עשרות זוגות צעירים אקדמאים פוקדים המלון, על מנת לתהות
על קנקנה של היהדות מזוית העין החרדית מחד, אך הפתוחה והמבינה מאידך. הם ידעו
כולם, שהפצצה הרוחנית מתקתקת, הם אף שמעו על נפגעי הפצצה הזו, וסקרנות רבה פרצה
מתוכם, ועלתה על גדותיה, על מנת לוודא אם אכן מסתתר סוד גדול, אי שם עמוק עמוק
בעולם החרדי. "אינני סבור שמישהו יצליח לשכנע אותי לשנות את אורח חיי מן הקצה
אל הקצה כפי שזה קרה לכמה מחברי", הצהיר רענן גביש סטאז'ר עריכת דין במשרד
חשוב. "יש הפתעות בחיים, ודומני שהצהרות משמעיות אינן חכמות. גם אני לא רואה
את עצמי מחר חרדי, אבל לא אתפלא אם נובס כאן מבחינה אינטלקטואלית ויתכן שנעשה קצת
חשבון נפש" איזן את הדברים רועי רימון כלכלן מתחיל בסניף בנק מרכזי
בת"א. אחרי שיח נשים סתמי למדי, הצטרפו גם הנשים לשיחה. "יש לי סימפטיה
לחרדים" הודיעה איילה רימון, רואת חשבון מתחילה: "הם אנשים סימפטיים אבל
אני לא רואה את עצמי בעוד עשרים שנה נכנסת עם בת חרדית לחופה בבני ברק, זה נשמע לי
הזוי למדי. אני אסתפק בהאזנה לדברי החכמים שישמיעו כאן, ותו לא". "נו
טוב כולכם כאן צדיקים, אני הגעתי לכאן שלא מרצוני" עדכנה אורנה גביש מורה
מקצועית בתיכון יוקרתי: "אילמלא בעלי לחץ עלי לבוא ולשמוע מקרוב, הייתי נשארת
בבית, או ממשיכה ללמד כרגיל ולא לוקחת חפשה. אין לי שום ענין אישי בנעשה
כאן". שושי יפתח בת ה – 30 פערה זוג עינים תמהות "שתהיו בריאים, אתם
אנשים משכילים עם תארים, עם ג'ובים חשובים, כל הכבוד. אני אשה פשוטה, באמת אין לי
מושג איך הכניסו אותי לסמינר של אקדמאים חוכמולוגים. מאז שאני ילדה אני
שלומייזלית, לא יוצלחית. נכשלת במבחנים,
מאחרת לאוטובוסים, שוכחת פגישות, לא מרוכזת. בקיצור עד היום לא הצלחתי בשום כלום.
חתן? מי יקח אשה כמוני, שבקושי יודעת לקרוא, בקושי לכתוב, נו מילא, מאז שאני קטנה
אני מכנה את עצמי, "שושי יפתח טיפוס לא יוצלח". הארבעה חייכו ביבושת עם
קורטוב של רחמים. הלא יוצלחית, סגנון דיבורה, לבושה ומעמדה, לא השתלבו היטב עם
המעמד וההצלחות של שני הזוגות רימון את גביש. "אבל מה, אני אוהבת דתיים
ודת" הדגישה שושי הלא יוצלחית "אולי שם סוף סוף אצליח, מי יודע".
פרצי צחוק קטנים הבליחו להן ברקע. העממיות היתה אומנם חביבה וכובשת, אך בואו נסכים
ביננו, שפער מנטלי ואינטלקטואלי ענק, נמתח בין הרווקה הפשוטה לשני הזוגות האקדמאים
שבוא להריח יהדות ממרום הצלחתם הצפויה ומעמדם הכלכלי המצוין. מה נאמר ומה נגיד,
שושי יפתח המבדחת, הפכה במהלך הסמינר לדמות מרכזית, שמיקדה סביבה צחוק וחיוכים,
הומור ללא סוף, ואולי אפילו לעג לא מועט. שאלותיה התמימות, המבולבלות, עוררו פרצי
צחוק מביכים בקהל. לכולם היה ברור שהרווקה הנאיבית הזו נחתה כאן בלי כוונה, וצריך
לסחוב עמה שבוע לא קל, אז סוחבים.
הסמינר הסתיים. הזוג רימון והזוג נפרדו בידידות,
איחלו זה לזה הרבה הצלחה בהמשך הדרך. אף אחד מהם לא הכריז על עצמו כחוזר בתשובה
בעליל, אם כי אצל הרימונים היו איתותי קבלת עול מלכות שמים, בתדר נמוך אומנם, אך
גם זה משהו. אצל הגבישים נרשמה הבעת פנים נבוכה משהו, אבל שום הצהרה לא נשמעה
בסביבתם. מספר חודשים אחר כך עוד נשמרו כמה קשרי טלפון בין הזוגות, עד שהמציאות
תבעה כליל את העלמותם בתוך הסער הגדול של החיים. שושי יפתח טיפוס לא יוצלח נפרדה
מהגבישים והרימונים בהצהרה ברורה "זהו, אני דתייה". יפה מאד. ולמען הסדר
הטוב נציין כאן, ששושי הפכה בשני הבתים לסוג של בדיחה משעשעת. היתה זו דמות עליה
גדלו ילדיהם, אלא שברבות השנים הגבישים והרימונים עשו תשובה לעילא, כך שהם ידעו
ללקט מדמותה העממית את החן והתום, שיהודי עובד אלוקים כה זקוק לו. אך מה עלה
בגורלה על שושי? האם נישאה והקימה בית? האם עשתה תשובה שלמה כפי שהצהירה, או שחזרה
אל סדר חייה הגלמודיים? הגברות גביש את רימון, מפעם לפעם כל אחת במקומה, שאלו את
עצמן את השאלה החידתית הזו, אך לא היה להן זמן לברר, ולא היכן לברר, וגם לא חשק
לברר.
פרק ב
הוא למעשה המונולוג של גב' גביש, כפי
שרשמתי מפיה לא מכבר. "מה אספר לך, יש לנו בן בכור, מרדכי שמו, חמד של בן
ישיבה, ירא שמים, מאיר פנים, שלא מכבר יצא לשידוכין. העניינים התגלגלו יפה מאד.
הבחורה שפגש ענתה על שאיפותיו, וכן ההיפך, כך שפחות משבועיים ימים נסגר וורט בשעה
טובה ונקבע תאריך הארוסין. השמחה הרקיעה שחקים. 24 שעות לפני האירוסין, אחרי
שאורחינו כבר הוזמנו, וקנינו מתנות, השדכן היה על קו הטלפון וקולו היה סדוק:
"צר לי, אין לי שום הסבר, הצד של הכלה חוזר בו. אני מבקש סליחה".
"התרסקנו, זו מילה פשוטה. שבירת שידוך, אתה יודע, זה סוג של אות קלון ועוד
אצל בן בכור שעיני כל נשואות אליו. אף אחד לא נדרש לתת לנו הסברים ברורים, הערפל
בבית היה אפלולי וכבד מנשוא, וניתן היה לממש אותו. הבן נשבר, בקושי אחז ראש
בלימודים. מבטי חבריו חרצו בו תלמים של כאב. אוי, אוי, אוי. שבירת שידוך, אומנם לא
מהצד שלנו, תמיד מעוררת תהיות וחקירות מביכות. חודש אחר כך החתן הדחוי הודיע, שהוא
מקבל על עצמו לקרוא "פרק שירה"
40 יום ברציפות בכותל. סגולה טובה כמובן, אך לא על חשבון הסדרים. אם לא יועיל
בוודאי לא יזיק. "חודש לאחר מכן בשעת לילה, מצלצל הטלפון בביתנו: "שלום
מדברת גב' ברגמן יש לי הצעת שידוך לבנכם. מעוניינים לשמוע?". "בהחלט גב'
ברגמן, אך אני חייבת להקדים ולומר לך שנשבר השידוך של בננו, אומנם לא מצידנו, אבל
למען הגילוי הנאות אני מניחה את הדברים על השולחן". "כן אני יודעת גביש,
יש לי כלה מתאימה". "היא לא תסכים להכיר חתן שבור שדוך". "אל
תדאגי גב' גביש, גם אצל הכלה נשבר השידוך, ולא הם ששברו, ולכן כל אחד במקרה שלנו
מגיע עם הגיבנת הקטנה הזו, ונקווה שיעלה יפה" כך ברגמן. "כך נמשכה לה
השיחה הנעימה, והמנחמת יחסית. העברתי להם מספרי טלפון ופרטים, ושאלתי מי זו הנערה.
"שמה רבקה רימון, בוגרת סמינר "מעמקים"... וכיום מורה מצליחה...
קחי בבקשה מספרי טלפון לברר על המיועדת" השיבה השדכנית. רימון, רימון, רימון,
השם צילצל לי בראש. "רימון זה לא שם של חרדית מבית, נכון גב' ברגמן?".
"נכון גברת גביש, אבל דומני שגם גביש זה לא שם חרדי מבית, תקני אותי אם אני
טועה". "נכון". והנה המעגל נסגר. הזוגות רימון את גביש נפגשים שוב.
מן ההיכרות שבלובי המלון, עד לחופה וקידושין של צאצאיהם. רבקה עם בן גילה, מרדכי
רימון. מזל טוב. כן, ביום הארבעים לקריאת "פרק שירה" נערכו הארוסין.
הסגולה הוכיחה את עצמה. תודה להשם. התזמורת מנגנת, בני הישיבה רוקדים "כיצד
מרקדין". "הייתי מאד רוצה להכיר את השדכנית גברת ברגמן" אמרה גביש
לרימון. "יש לה זכויות רבות בהקמת הבית הזה. אך חוץ משיחה קצרה בטלפון, לא
תהיתי עדיין על קנקנה. "היא בהחלט הפתיעה אותי עם ההצעה הזאת. ובכלל, מנין לה
המידע המדויק והנקודתי, על שבירת השידוך של שני הצדדים..." תמהה רימון. שתי
דקות אחר כך נכנסה פנימה השדכנית שושנה ברגמן. "וואווו אני לא מאמינה"
השתאתה רימון. "אם אינני טועה זוהי שושי יפתח, טיפוס לא יוצלח" נדהמה
גביש, "הזאת ברגמן?". "מזל טוב, מזל טוב" התחבקה עמן שושי,
ובשניים שלושה משפטים סיכמה את מסכת חייה. "חזרתי בתשובה, נישאתי לחוזר
בתשובה שהוא תלמיד חכם עצום, ובזכותו גם אני השכלתי והתקדמתי. המומחיות שלי לשדך
בני זוג, דווקא עם גיבנת קטנה וכבר שידכתי עשרות זוגות שכאלה.... אגב, אחרי
שנפרדנו בלובי בית המלון לפני 24 שנים, ליבי אמר לי, שבעתיד עוד ניפגש... למרות
שאני לא אקדמאית. אגב, כששוחחתי עמכן בעניין השידוך העדפתי לא לזהות את עצמי. למה?
כי אתן מכירות אותי לא בדיוק בזווית שמחמיאה לי, נכון?".
אחרי חצות כשהתפזרה החגיגה, צעדו האמהות
המחותנות המאושרת גביש את רימון זו לצד זו עם מבט רציני בעינים ומילמלו "לא
יאומן, הלא יוצלחית הזו, היא כל כך מוצלחת."
תפילה
רבונו
של עולם
תעזור לי להיות איש אמת. לא לעשות הצגות.
לא לנסות להרשים. לא להיות מפורסם של שקר שזה מי שמנסה תמיד להראות שהוא קצת יותר
ממה שהוא באמת. לא להגזים. לא לנפח. לא להתבייש להגיד אני לא יודע, תשאל אולי
מישהו שמבין יותר.
להתפעל מאחרים שעושים דברים דומים למה שאני
עושה אבל יותר מוצלחים. ולא להתבייש לגשת ולהגיד להם את זה, להגיד להם מילה טובה.
לשתוק אם אין לי מה להגיד אפילו שזה בתוך סבב של אנשים שיושבים סביב שולחן וכל אחד
מתבקש להגיד את דעתו. שיחשבו עלי מה שיחשבו. לא לעשות דברים שאני לא אוהב לעשות,
שאני ממש סובל מהם אך הם מביאים כבוד לי או לבני משפחתי.
רבונו של עולם אל תתן לי לשכוח כי כל מה
שאני מצליח לעשות זה כי אתה נותן לי את הרצון, ואת הכוח, ואת התבונה, שום דבר זה
לא אני ולכן גם אין לי מה להתפאר כי אפשר להתפאר במה שמישהו אחר עושה?
רבונו של עולם, תעזור לי להיות איש אמת.
רבונו
של עולם
אני יודע מה אני רוצה, אני יודע מה טוב לי,
אני יודע מה באמת עושה אותי מאושר, אני יודע שכשאני מגיע לשדה בחצות לילה, אני רק
עושה צעד אחד, עוד לא מגיע ממש לעצים, ואני כבר לא יכול להסיט את המבט ממך, מן
השמים. אז איך זה שהיצר הרע כל כך מבלבל אותי? איך זה שאני שוכח? איך זה שאני חושב
על האוכל בערך כמו שאני חושב עליך אבא, לפעמים אפילו יותר?! איך זה שהראש מתרומם
אוטומאטית ושוכחים את שמירת העיניים? איך זה שהגוף מנצח את הנשמה? רבונו של עולם,
תעזור לי שכל השבוע יהיה כמו שבת, במיוחד כמו ליל שבת, שאז מרגישים שעולים ממש טפח
מעל הקרקע והכל כל כך טהור, כל כך קדוש, כל כך שמח, כל כך מחובר אליך. תן לי כוח
להמשיך להתפלל על הקדושה במלוא המרץ, במלוא ההתלהבות, כי אין כוחנו אלא בפינו.
רבונו
של עולם
זכה אותי להסתכל בעיניים טובות על כל
יהודי. גם על מי שהוא נראה הכי רחוק ממך. לזכור שכל יהודי בסתר לבו רוצה את
הקדושה, רוצה את האמונה, רוצה את הקשר איתך אבא. גם אם זה נראה בדיוק ההפך.
אל תתן לסממנים החיצוניים להרחיק אותי
ממנו. גם אם הוא נראה הכי רחוק שבעולם, אל תתן לי לשכוח שגם לו יש את הנקודה היהודית
בפנים, רק שהיא יותר נסתרת. תן לי רצון ואומץ לעשות משהו כדי לקרב גם אותו, לפחות
להתפלל עליו. תעזור לי לא לשכוח שכולנו יהודים, כולנו בנים לאב אחד, ושברגע אחד
הכל יכול להתהפך ומי שנראה הכי רחוק והכי עויין והכי בז לכל ריח של יהדות ודת,
יכול להפוך לאוהב השם הכי גדול.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
