בס"ד                                                ערש"ק                                                   ג'  במר חשוון  התשע"ו

                       ליקוטי אור - בפרשה - נח

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת האלקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ "(ו, ט)

ביארנו בפרשה הקודמת בעניין בחירה החופשית שיש לאדם וחשיבות חקיקת האמת והאמונה בתוך לבנו

כי על ידי כך זוכים לזָכות ולטהרת הלב שכן משם נמשכים כל הפעולות של הגוף. ודע, שברגע שאדם לא

יחזק את לבו ביסוד זה ע"י מחשבות טובות, מיד ייכנסו מחשבות זרות בלבו והתוצאות יהיו בהתאם, כי

על פי תוקף המחשבות שיצייר בלבו כך יימשכו איברי הגוף עד לביצוע המעשה, ובזה פוגם בגופו ובכל

העולם כולו. ונראה להסביר אולי כי זה הגורם שהביא להידרדרות במעשיהם של בני האדם במשך עשר

דורות היינו מהאדם הראשון ועד לדורו של נֹח, היינו שהיצר השקיעם חזק מאוד בתאוות הגוף והמידות

הרעות, ובפרט בתאוות הניאוף שהיא הקשה ביותר, שכן שורשהּ על ידי הרהורים רעים שמהם נמשכים

כל התאוות והמידות הרעות, רחמנא ליצלן.

וזה שנאמר(שם, ה): "רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע" וגו', 'לִבו' דייקא ולא מוחו כי

אף על פי שהמחשבה באה מהמוח, אולם אם לא ייתן לה תוקף היינו יפתחה בלבו על ידי רגשותיו היא לא

תשיג את יעדה. לפיכך, המעשה לבסוף ייגזר בהתאם לחישוק של המחשבה בלבו, וכאשר נותנים תוקף

למחשבות הרעות אזי המעשים יהיו בהתאם. ומכיוון שמחשבות לב האדם היו רק רע, כאמור לעיל, הגיע

לשפל שכבר לא היה ניתן לסובלו עד כדי סכנה לקיום העולם כי השחיתו את הארץ על ידי גילוי עריות

ועבודה זרה (סהנדרין נז:), ולא נחתם דינם אלא על ידי הגזל (שם קח:) , שנאמר (בראשית ו, יג): "קץ כל בשר

בא לפני", וכמו ושדרשו חז"ל (תנחומא פ"ו, יב): בעוון זימה אנדרלמוסיה באה לעולם וספה הטובים והרעים,

ה' יצילנו.

אך מכל בני האדם אשר הלכו בדרך הקלוקלת כאמור, היה איש צדיק ותמים בדורותיו ששמו נֹח, אשר

'מצא חן בעיני ה', ולכן נבחר להמשיך את זרע האדם על פני האדמה, על ידי עשיית תיבה אשר תגן בעדו

ובעד משפחתו מפני מי המבול שיימחו את העולם. והנה מובא במדרש (בר"ר ל, ז): שנוח בנה את התיבה

במשך ק"ך(=120) שנה ואנשי דורו אמרו לו: למה כך? וענה להם: כך אמר אדון עולם שיביא מי מבול על 

העולם והם לא האמינו לו ואף ביזו אותו. ומכוון שלא עלה בידם לעשות תשובה במשך זמן כה רב ואף לא

בעת שהתחיל המבול שהרי ה' יתברך ברחמיו הרבים הוריד תחילה גשם שמא יחזרו בתשובה, ומשלא

בחרו לעשות תשובה נבקעו מעיינות תהומות רבה ונפתחו ארובות השמים והגשם נעשה למי מבול רותחין

ששטפו ומיחו את העולם, כי על הכול ה' הטוב מאריך אפו חוץ מן הזנות. וזה בחינת: מידה כנגד מידה,

כמו שדרשו חז"ל (בר"ר, פל"א): כי היו שטופים בזימה וגזל נימוחו מן העולם. שכן, זה כלל גדול בהנהגת

ה' את עולמו היינו תוצאות חייו של האדם הם כפרי מעלליו.

ויש להבין, מהו אותו 'חן' שהיה בנח שבזכותו ניצל ואף הציל את משפחתו, וכן למה כפל הכתוב את שמו

'אלה תולדות נח נח' שהלא היה מספיק פעם אחת. ובשביל להבין זאת, נקדים את המובא במדרש (תנחומא

ג): יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבחר בישראל משבעים אומות וכו', ונתן לנו את התורה

בכתב רישומו ברמז צפונות וסתומות, ופירושם בתורה שבעל פה, וגילה אותם לישראל וכו' ותורה שבעל

פה הרבה ותורה שבכתב מעט וכו', ע"ש. ולכאורה, לא ברור מה הטעם שבחר המדרש למקם את דברים

אלו בהרחבה רבה דווקא בפרשתנו, שהרי ידוע שטרם ניתנה לנו התורה הקדושה. אומנם האדם הראשון

השיג בידיעתו את התורה כולה, כידוע. אך היה מצווה רק בשש מצוות ורק לאחר המבול נוספה עוד מצווה

אחת והיא איסור אכילת אבר מן החי. והם נקראים שבע מצווות בני נוח שעליהם היו מצווים לפני קבלת

התורה שעיקרם הם: איסור עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם גם היסוד של עשרת הדברות

שכן איסורים חמורים אלו הם בגדר ייהרג ובל יעבור.

ועל פי האמור, נראה לומר אולי בסייעתא דשמיא שמדרש זה בה לרמוז שבני האדם בדור המבול לא בחרו

לעסוק בתכלית שלשמה הם נבראו, שכן תכלית בריאת האדם היא לעסוק בתורה ולקיים את המצוות, וכן

מובא במדרש רבה (בר"ר לב, ה): אמר רבי שמעון בן יוחאי: הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך

ארבעים יום וארבעים לילה(-הזמן שהיה המבול). אומנם טרם ניתנה התורה ועדיין לא היו מצווים ללמוד

תורה, ואף על פי כן היה להם ללמוד ולעסוק בתורה שבכתב שאותה למדו אז כתורה שבעל פה, וזה הטעם

שדייקא כאן בפרשתנו מוקמו הדברים בהרחבה בגין ב' התורות שניתנו לישראל כמו שכתבנו למעלה. אך

לא זו אף גם זו, היינו לא מספיק שלא למדו תורה אלא גם עברו על רוב ועיקר מצוות בני נוח, כמו שדרשו

חז"ל (בר"ר לא, ו): 'כי מלאה הארץ חמס' - זה עבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים. 

לעומתם, נֹח בחר לעלות ולהתעלות בעבודת ה' ועמל בתורה עד כדי השגת ב' התורות היינו: התורה שבכתב

והתורה שבע"פ, שהרי אי אפשר להבין את התורה שבכתב שנקראת צופן ללא התורה שבעל פה שהיא קוד

הצופן להבין את פירושהּ (ובע"ה נרחיב בדבר בפ' בהר, ויקרא), ועל ידי זאת השיג בדעתו את כל תרי"ג המצוות אף

על פי שלא היה מצווה. ואם תקשה לשאול: ומנין שלמד תורה? שהלא טרם קיבלנו את התורה! אלא שכתוב

בפרשתנו (בראשית ז, ב): "מכל הבהמה הטהורה תקח לך" וגו' (היינו להכניסם לתיבה), ויש לשאול מהיכן ידע

להבדיל בין הבהמה הטהורה לבין אשר איננה טהורה! אלא שידע זאת רק על ידי עמלו בתורה, כפי שפירש

רש"י ז"ל: 'למדנו שלמד נח תורה' (עירובין יח:), וכן כמובא במדרש(בר"ר פכ"ו), ע"ש.

ובזכות אותה יגיעה של עמלו בתורה התחזקה אמונתו בקדוש ברוך הוא ובתורתו הקדושה, בבחינת: 'יגעת

מצאת תאמין', ובזאת נח מצא חן בעיני ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (עירובין נד): התורה מעלה חן על לומדיה,

שנאמר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (משלי ה:). וזה העניין רמוז גם בשמו כי 'נח' אותיות 'חן'. וזה שנאמר: 'אלה

תולדות נח נח' רמז לכך שהתולדות שלו הם המצוות והמעשים הטובים שעשה, היינו השגת התורה בשלמותּ

כנ"ל, לעומת אנשי דורו שלא רק שלא הלכו בדרכו אלא אפילו ז' מצוות בני נוח לא קיימו, כמוסבר לעיל. וזה

שחזר וכפל 'נח נח' רמז לכך ש'נח' האחד כנגד התורה שבכתב, ו'נח' השני כנגד התורה שבע"פ, שהם בבחינת

חן חן על לומדיה כנ"ל. ובזכות שלמד תורה הגיע להיות איש צדיק ותמים בדורותיו והיה דבוק בה' יתברך,

והיא היא שעמדה לו ולמשפחתו כתריס בפני הפורענות ובזכות זאת ניצלו ממי המבול, כמו שאמרו חז"ל

(סוטה כא): התורה מגנה ומצלה.

לפיכך, אפשר אולי גם להסביר את החילוק בין רז"ל: יש שדורשים אותו(-נח) לשבח ויש דורשים אותו לגנאי.

שכן אפשר להבין את השבח שהרי ניצל בזכות תורתו כנ"ל, אבל גנאי למה? אלא שאפשר לומר שאם היה  

מפיצהּ ברבים, בכך היה מזכה את בני דורו ואולי היו שבים מחטאם, וממילא היה לו קל יותר לבקש עליהם

זכות ולהתפלל עליהם שיינצלו מהמבול. וזה שנאמר: 'את האלוקים התהלך נֹח' היינו התבודד בעמלו עם ה'

יתברך יותר מאשר עם בני דורו. נמצא, כי בני האדם ותיקונם תלויים בצדיקי הדור, ובעיקר בצדיק יסוד

עולם כי הוא שומר את ברית הקודש בתכלית, ולכן ממנו מושתת העולם כי כולם כלולים בו, כידוע. וזה

שדרשו חז"ל (בר"ר ל, א): שנוח היה צדיק יסוד עולם, היינו היה באפשרותו לתקן את בני דורו ולהחזירם

למוטב כנ"ל, אך מכיוון שלא עלה בידו יש שדורשים אותו לגנאי.   

וזה שצווה הקדוש ברוך הוא את נח לעשות דייקא תיבה ולא משהו אחר בשביל להינצל מהמבול שכן הרבה

דרכים למקום להביא רווח והצלה למי שהמלך חפץ ביקרו. כי התיבה רומזת על התורה הקדושה, כי תיבה

פירושה גם מילה, וזה שדרשו חז"ל (בר"ר לא, ח): כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך העולם נברא בלשון

הקודש - שהלשון הזה נופל על לשון הזה, רצה לרמוז שלשון תיבה היינו מילה שמורכבת מאותיות הקודש

נופלת על לשון תיבה ממש שעשה נח, היינו בזכות שהגה ועמל בתורה שכולה מילים של לשון הקודש מצא

חן בעיני ה' כאמור. ולכן על ידי התיבה הציל את עצמו ומשפחתו ואת העולם כולו, שהרי ממנו וזרעו אחריו

הופצו בני האדם לאחר המבול. מה שהביא לבסוף לקבלת התורה וציווי הלימוד בה יומם ולילה, כמו

שכתוב (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", ועל ידי זה נברא העולם כבתחילה, היינו בלשון הקודש שהיא

כולה מורכבת מתיבות קודש. שכן ידוע, שרק בזכות שהאדם הוגה במילים שבתורה יומם ולילה יש זכות

וקיום לעולם.  

וזה שכתוב (בראשית ו ): "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ" וגו' , 'עשה לך' דייקא היינו

בלשון נסתר שזה בחינת הנשמה, רצה לרמוז אולי שכל אחד ואחד צריך לעשות לעצמו 'תיבת נח' ע"י עמלו

בתורה כנ"ל. וזה שנרמז במילה 'תבת' שהיא ראשי תיבות: ב' ת"ת, היינו ב' תורות – תורה שבכתב ותורה

שבע"פ שהם חד כנ"ל. וזה: 'עצי גפר' רמז לתורה שניתנה לאדם והיא שנותנת חיים בעולם הזה ובבא, כמו

שכתוב (משלי ג): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ". וזה: 'קינים' אל תקרא קִינִים אלא קִניָינִים, רצה לרמוז

שצריך להשתדל להשיג את ב' התורות הללו ברמת קניין תורה שלא יאבד. ובזאת התורה שהיא בבחינת

תיבה כנ"ל, היא שתכפר ותגן עליו מכל מיני פורענויות שלא יהיו, מבית ומחוץ. ודע, שזה קניין התורה

שהוא בחינת תיבה כנ"ל, מטהר את האדם מכל תאוות הגוף והמידות הרעות שמביאות נגעים לגופו, כמו

שדרשו חז"ל (בר"ר לא, ט): מה הקן(בבחינת קניין) הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך, היינו גם

אם אדם בחר לסטות מהדרך הישר עד שלא תמו חטאים מן הארץ בחינת דור המבול, הוא חייב לדעת

שאבינו מלכנו רוצה שישוב ויעשה תשובה. וזאת על ידי שיכנוס עצמו בעמל התורה כי האור שבה מחזירו

למוטב ומטהר אותו מכל נגעי לבו הרעים. ובזאת ימצא חן בעיני אלוקים ואדם, וזכות התורה תכפר ותגן

בעדו ובעד ביתו מכל מני פורענויות מבית ומחוץ.

אבל באמת יש לומר שלא כל אחד יכול לעמול בתורה ולהשיג את ב' הקניינים כנ"ל בשלמות כי הדבר קשה

מאוד. ובפרט בדורונו שנקרא דור 'עקבתא דמשיחא' בו המתירנות פרצה גבולות וקיימת סכנה גדולה מאוד

מאוד לבוא לידי הרהורים רעים שהם שורש כל התאוות והמידות הרעות כנ"ל, כי בהתגבר החומר על הרוח

תחסר הדעת, ואפשר לפעמים עד כדי מחלת שיגעון, רחמן ליצלן. שהרי זה הגורם לאדם שלא יידע להבחין

בין טוב ורע כי הכול תלוי בדעת, כמו שדרשו חז"ל (מד"ר קהלת): "דעת קנית - מה חסרת, דעת חסרת - מה

קנית", וזהו חסרון הדעת הוא בחינת גלות הדעת שבנפש האדם, כי אין לנפש מנוח בגוף האדם ללא דעת

התורה.  

ואפשר אולי לומר שמעשה 'תיבת נח' בא לרמוז ולתת עצה ולקח לדורות ובפרט בדורנו, כדת מה לעשות בעת

הגלות החשוכה הזאת, ואיך יינצלו מהמבול שישטוף את הדור האחרון כדי שלא יהיה כדור המבול שהיה

פרוץ בעריות. ונקדים את דברי הזוהר הקדוש (פ' נשא קכ"ד): 'ובגין דא יפקון מן גלותא ברחמי', היינו בזכות

לימוד וגריסת ספר הזוהר ייצאו מהגלות ברחמים היינו מגלות הכלל של ישראל שתלויה בגלות הפרט של כל

אחד מישראל שהיא בחינת גלות הדעת כנ"ל. כי על ידי לימוד וגריסת הזוהר ואפילו רק שמיעת שיעורים על

ידי צדיקי אמת בתורת הנסתר( היינו בזוהר הקדוש ובספרי הקבלה המבארים אותו כמו עץ חיים ושער הכוונות), מטהרים

ומזככים את נפש האדם מאותם התאוות והמידות הרעות לאין שיעור, ובכך האדם מעורר בעצמו יראה

ואהבה לבורא יתברך, ובמשך הזמן קונה לעצמו דעת שתאיר ותרחיב דעתו בתורה הקדושה.

ובשביל להמחיש זאת, אספר מעשה שסיפר הרב המקובל בניהו שמואלי שליט"א ראש ישיבת המקובלים

"נהר השלום" בירושלים ששמע מפי מו"ר הגאון הגדול המקובל האלוקי מרדכי שרעבי זצק"ל, שסיפר כך:

כאשר למדנו באחד ממוצאי שבתות בלימוד הספר הקדוש "ראשית חכמה", שראה לרבי יצחק כהן זצ"ל

בחלום, שכידוע רבי יצחק היה אחד מהחכמים בשכונתנו, והיה חסיד וצדיק ירא שמים וגריס באורייתא

תדירא, ובנו שהכרנו היה ג"כ תלמיד חכם גדול למד בישיבת "פורת יוסף". רבי יצחק בסוף ימיו היה בא

ללמוד אצל מורינו ורבינו והיה יושב בשיעורים של עץ חיים ושער הכוונות, אבל מכיוון שלא עסק בתורה

הח"ן (חכמת נסתר), ורק עתה בעת זקנותו בא, היה רק שומע, והיה אומר עוד קצת ואני אתחיל להבין, וכך

ישב שנתיים וחצי, ואחר כך נפטר לחיי העולם הבא. ובא בחלום למו"ר, והרב שאל אותו בחלום, רבי יצחק

מה המצב למעלה, ואמר לו כבוד הרב, דע לך שכל מה שזכיתי ללמוד כל ימי חיי ולסגל תורה ומצוות ומעשים

טובים, לא עזר לי בשמים כמו השנתיים וחצי שישבתי לשמוע תורת הסוד בלי להבין, אין לתאר ולשער מעלת

הלימוד הזה כאן בעולם העליון, וזה מה שעזר לי יותר מכל מה שעשיתי כל ימי חיי. ואח"כ שאל אותו הרב

מתי תבוא הגאולה, ואמר לו קרוב ולא קרוב, כלומר אם ילמדו זוה"ק וסודות התורה הגאולה קרובה מאוד

ותהיה ברחמים.

ועוד סיפר, שהגאון הגדול מו"ר חכם בן ציון אבא שאול זצק"ל שהיה נותן עצה לתלמידיו: לגרוס בכל יום

ויום כמה דפים בזוהר הקדוש כדי שיבינו טוב לימוד הגפ"ת (גמרא פירושי רש"י ותוספות) וכן היה שנפתח לבם

בתורה. ואפילו ילדים בתלמוד תורה שהתקשו בלימודם, ראו ממש ישועות על ידי שגרסו בזוהר הקדוש ואף

על פי שלא הבינו. וכן מובא בהקדמת הספר "עצי עדן"(פירוש על המשניות) של האדמו"ר מקומרנא: על כן בניי

ואחיי, תרגילו עצמכם ללמוד בדברי הזוהר והתיקונים בשקידה, ומי שלא ראה אור הזוהר מתוקים מדבש,

לא ראה מאורות מימיו ולא טעם טעם התורה, ועוד שהוא מטהר הנפש ומזככה, אפילו אמירה בעלמא מן

השפתיים סגולה ותיקון הנפש מאוד, ובפרט ספר התיקונים שהם תיקוני הנפש ממש מכל פגם וסיג וחולאת,

עכ"ל. ורבו המעלות בדבר, ותן לחכם ויחכם עוד ויוסף לקח.

זה שכתוב: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה - וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ", רצה לרמוז אולי שיש לעשות פתח על מנת להאיר את

התיבה, היינו את התורה כנ"ל, וזה על ידי הזוהר הקדוש כי צוהר הוא לשון אור זוהר ומבהיק. לפיכך, אל

תקרא 'צֹהַר' אלא 'זֹהָר', רמז לזוהר הקדוש שכתב התנא האלוקי רשב"י, היינו שכל הלומד וגורס בו ואפילו

רק שומע שיעור בתורת הנסתר כנ"ל, מתעורר בנפשו ובלבו רצון לעבוד את בוראו מתוך יראה ואהבה עד

שהוא זוהר כזוהר הרקיע ומאיר בחשכה כצהרים. וזה בחינת לשון נופל על לשון כנ"ל, וכן בהתחלף האות

צ' באות ז' שהם מאותה קבוצת אותיות שיניות זסצר"ש (ע' בזה גם בעץ יוסף בר"ר לא, ב). ועל ידי כך כשיבוא

לעמול ב'תבת נח' היינו בב' התורות שהם חד כנ"ל יאירו לו אותיות התורה ולימודו יהיה יותר בנקל.   

וכן דרשו חז"ל ב' פירושים למילה 'צֹּהר' יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם (רש"י שם).

ונראה לומר שהטעם לשני הפירושים יובן על פי המדרש (שוחר טוב תהלים יט): כשהיה משה בהר ארבעים יום

וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על ידי זה כשהיה לומד תורה שבכתב היה יודע שהוא

יום, וכשלמד תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה. היינו החילוק בן החלון לבן האבן טובה שמאירה בלילה

הוא שדרך החלון נכנס אור יום משמים, וזה בחינת: התורה שבכתב שניתנה לנו משמים ונלמדת ביום בו יש

אור השמש, ואילו אבן טובה שמאירה בלילה היא בחינת: התורה שבע"פ שקשה כאבן, כמו שדרשו חז"ל

(תנחומא ג): לא כתב הקב"ה בתורה: למען הדברים האלה וכו' אלא ע"פ הדברים, וזו היא תורה שבע"פ, שהיא

קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחושך וכו', ע"ש. ולכן היא גם נלמדת בלילה כנ"ל כי כל ההוגה

בה בלילה רואה אור גדול.

נמצא, שמעשה 'תיבת נח' רומז על התורה הקדושה, אך לא רק זאת אלא גם על הזוהר הקדוש שהם בחינת

אור כנ"ל, וכמו שכתוב: 'ותורה אור' (משלי ו:). וזה האור נמצא 'בצִדהּ' רצה לרמוז כי 'לא בשמים היא' אלא

כאן אצלנו, כמו שאמרו חז"ל (יומא ב): 'תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול'. ה' יתברך

הטוב לכל, יזכנו לעסוק בתורתו הקדושה וגם לגרוס ולשמוע שיעורי תורה בזוהר הקדוש, בבחינת (קהלת ז):

בזה וגם מזה אל תנח את ידך, כי כך ודאי שייפתח לבנו ללימוד התורה באמת כדי להשיג קניין תורה שלא

יאבד כנ"ל, ועל ידי זה נזכך את נפשנו ונינצל ונישמר ממי המבול של הרהורים רעים שמהם נמשכים כל

תאוות הגוף והמידות רעות, ועל ידי זה נזכה גם לדעת שלם בתורה, ובכך ממילא גם נצא מהגלות של כלל

ישראל ברחמים גדולים, אכי"ר.

          פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

מי שמשבר תאווה זו של ניאוף, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות, ועל כן הוא התיקון הכללי. וכל אחד ואחד,

לפי ריחוקו מהתאווה הזאת, כן הוא קרוב להתגלות התורה, וכן להפך חס ושלום. על כן קודם שיזכה אדם

להתגלות התורה, הוא צריך לבוא בניסיון בצרוף בתוך התאווה הנ"ל, שהוא עיקר הניסיון והצרוף כנ"ל,

וכשיעמוד בניסיון וישבר הקליפה שקדמה לפרי, יזכה לפרי, שהיינו להתגלות התורה וכנ"ל(סימן ברית, אות

מ).

                                                           "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה