ת"ר: ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח"כ נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". וב"ה אומרים: ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים, שנאמר "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". אמר להם ב"ה לב"ש: לדבריכם אדם בונה עלייה ואח"כ בונה בית, שנאמר (עמוס ט, ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה"? אמר להם ב"ש לב"ה: לדבריכם אדם עושה שרפרף ואח"כ עושה כסא, שנאמר (ישעיהו סו, א) "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". וחכ"א: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר (ישעיהו מח, יג) "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו". ואידך מאי יחדו? דלא משתלפי מהדדי. קשו קראי אהדדי, אמר ר"ל: כשנבראו ברא שמים ואח"כ ברא הארץ וכשנטה נטה הארץ ואחר כך נטה שמים' (חגיגה יב,א). סוכות מגיע אחרי יוה"כ, מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה') שביוה"כ עניינו כמו אש, כהקטרת הקטרת בקה"ק ביוה"כ, שעניינו הוא עליה לשמים, להיות כמלאכים, כמו אש שעולה כלפי מעלה. אחריו בא סוכות שהוא מים, כמצוות ניסוך המים, שעניינו הוא החלת התורה בעוה"ז, כמים שיורדים לעולם. שני הדברים הם תורה, מצד אחד "הלא כה דברי כאש נאם ה'” ומצד שני נימשלה למים "הוי כל צמא לכו למים". שאת העליה של האש למעלה (ביוה"כ) אנו מושכים למטה לעולם (כמים) לרומם את כל העולם. ניראה שיוה"כ הוא עניין של סור מרע (אי הנאות) וסוכות הוא עשה טוב (עשיית סוכה ולקיחת ארבעת המינים), כך אש היא שורפת- מבטלת, כאי עשיה, ומים הם משקים ושותים כעשיה. כך ניראה שחלקו, שלב"ש הדגש שלהם הוא דין (שלכן מחמירים) והוא עניין אש (כעניין כילוי מהדין) ולב"ה הוא רחמים (שמקלים) וזהו עניין מים שבא ברחמים גדולים, ישר מיד ה' ברחמיו (שאנו מצד עצמנו לא ראויים לכך שה' יתן לנו במיוחד). כך חלקו בנרות חנוכה, מוסיף או יורד, כסור מרע או עשה טוב, וניראה שזהו קצת רמז לדברי הראשונים והחסידות שיש קשר לדין עד חנוכה, שיש בו גם עניין זה כימי הדין מר"ה עד סוכות (הו"ר). והנה הביא מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שיש שתי דעות במקובלים כיצד ניברא העולם בחלוקתו בדין ורחמים. לשיטה אחת, המאמרות הם הדין, והרחמים הם שהתווספו כדי שיברא העולם בפועל מהמאמרות. לשיטה שניה, העולם הטבעי הקבוע הוא הדין, והגשמים שהתווספו וצימחו את העולם, שיצא ויתפתח הוא הרחמים (שהגשם מרחמי ה', מידו). מימלא ניראה שב"ש שאומרים קודם שמים, זהו סור מרע, להתעלות כמלאכים שבשמים, שזהו כח עשי"ת, ולכן מדמים לכסא ושרפרף, ששניהם לישיבה, שזה אי עשיה (ובפרט השרפרף הוא לשים עליו את הרגלים, כרמז למעלת האדם שיכול ליפול ולכן צריך לתפוס אותו שלא יפול), ושניהם פועלים יחד לישיבה נוחה, כמו חלק המאמרות וחלק העולם בפועל ע"י צרוף הרחמים ששניהם יחד יצרו את העולם, ולכן מביאים ראיה מהפס' בפרק א' שהוא חלק המאמרות (דין לפני הרחמים). ולשיטת ב"ה קודם הארץ, כיון שהעולם הטבעי ניברא קודם ואח"כ התווסף חלק הרחמים שבמים, שזה המייצג את השמים, רחמי ה' שמשפיע לטובת העולם, ולכן כעליה שמעל הבית, שבבית פועלים כעשיה, ויש חלק הבית וחלק העליה כחלק הטבעי וחלק שמיד ה', והעליה למעלה כנתינת הגשם מלמעלה. ובזה מובן העמדתו של ר"ל, בבריאה עצמה זה נעשה ע"י המאמרות ואח"כ הרחמים שמוציא לפועל, ולכן בבריאה השמים קדמו, כב"ש. אבל כשנטה, כשברא בפועל, קודם הארץ הצד הקבוע הטבעי ואח"כ התווסף הצד המגדל ע"י המים-רחמי שמים. אולי בזה גם יובן המשך הגמ': 'מאי שמים? א"ר יוסי בר חנינא: ששם מים. במתניתא תנא: אש ומים, מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע' מה ההבדל בין הדעות האלו?- אלא שריב"ח מסביר מהו שמים לשיטת ב"ה, שזהו המים, החלק הצמיחתי בעולם שהתווסף לעולם הטבעי, כמו שאמרנו. במתניתא מסבירים מהו שמים לשיטת ב"ש, שזהו ששיתף בשמים, במאמרות שהם אש (שהמאמרות הם דבר ה', ולכן כפס' “כה דברי כאש") את הרחמים שמסומל במים ובכך בערבובם ברא את העולם. אולי זהו מחלוקתם: 'בית שמאי אומרים: מחשבה בלילה ומעשה ביום. ובית הלל אומרים: מחשבה ומעשה ביום' (ב"ר יב,יד) שב"ש מחשיבים את המאמרות למחשבה, שניבראו בלי רחמים, ולכן לילה, ואח"כ התווסף רחמים, וזהו ביום (שמסמל רחמים) וכך ניברא העולם. לב"ה זה המחשבה ביום, כיון שמתייחסים לבריאה בפועל (כשנטה) וכדי שיווצר הטבע צריך קצת רחמים, ולכן גם הוא ביום, ומשתכלל ברחמים גדולים (גשם) ביום. (אולי ב"ש מתייחסים לקצת רחמים, כיון שעיקרם דין, ולכן מתייחסים לבריאה שבלי קצת רחמים אין כלום. וב"ה מתייחסים לרחמים גדולים כמדתם ברחמים, ולכן זהו הגשם שהוא רחמים גדולים, שה' נותן לנו בעצמו). וזהו שמייסם שם 'אר"ש בן יוחאי: תמיהה אני, איך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריית שמים וארץ? אלא, מחשבה בין ביום בין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה' שרשב"י אומר ששניהם צודקים, שיש חלק של דין במאמרות ויש חלק של דין בטבע (כשיטת שני שיטות המקובלים) ולכן מחשבה זה בין בלילה ובין ביום. והמעשה הסופי הוא בדמדומים, שבזה אומר שהמעשה ביום (כשיטת ב"ה וב"ש), אלא שמוסיף בפועל ניברא כשהוא קצת אור וקצת חושך, שזהו העולם שפעמים שולט הדין ובאים צרות לעולם, ופעמים שולט הרחמים ויש הצלה וטובה בעולם. תלוי איזה חלק גובר בעולם, שכיון ששניהם שייכים בעולם אז אם פועלים כראוי מתחברים לרחמים, ואם ח"ו לא אז לא. ב"ה שתהיה שנה טובה לכולם.