"וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך" (בראשית א,ד) 'אמר ר' אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר "וירא אלקים את האור כי טוב", ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג, י) "אמרו צדיק כי טוב"' (יומא לח,א) אמנם לומד ר"י שבישעיה נאמר "צדיק" משמע יחיד, אולם מניין שבבריאה זה כך?- בפשטות הנביא הסביר מה התורה אומרת. אפשר שלמד ש"האור" זה המאורות, כמחלוקת: 'ואור ביום ראשון איברי? והכתיב "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים" וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי”? כדר' אלעזר, דא"ר אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן, שנאמר (איוב לח, טו) "וימנע מרשעים אורם". ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר "וירא אלקים את האור כי טוב" ואין טוב אלא צדיק שנאמר "אמרו צדיק כי טוב", כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר (משלי יג, ט) "אור צדיקים ישמח". כתנאי: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דברי רבי יעקב, וחכ"א הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי' (חגיגה יב,א). הרי שכאן למדו על צדיקים (רבים) ולא אחד, מהפס' “אור צדיקים"?- ניראה שחכמים ור' יעקב חלקו על מה להסמיך את הפס', אבל בעצם שניהם רמוזים בפס'. מצד אחד זהו המאורות ומצד שני זהו האור הגנוז. אלא שאם זה המאורות, למה נאמר שראה "את האור" הרי אלו שני מאורות, היה צ"ל 'את האורות'?- אלא שבבריאה האור הגנוז והמאורות היו יחד, ולכן כוללם ב"האור" כל שעושה אור לסוגיו, כשהאור הגנוז הוא היסוד, שהמאורות כעין תחתיו, מושפעים ממנו (כעין שהירח מושפע מהשמש), ולכן המאורות הם חלקיק מהאור הגדול הגנוז. מימלא אותו דבר כיון שהאור מגיע מהקדושה, לכן לומדים לצדיקים שמאירים בקדושתם את העולם. קידוש העולם נעשה ע"י הצדיקים שבכל הדורות, ועיקר האור הגנוז הוא לעתיד אבל יש לו השפעה קטנה גם לימנו, שזהו רוה"ק שאצל הצדיקים, שרואים בעיני רוחם. והנה אמנם הצדיקים הם יחסית רבים, אולם יש צדיקים שהם גדולי הדור, ובראש צדיק שהוא הראש, ועל אותו צדיק נאמר שהעולם היה ראוי ליבראות בשבילו, כי הוא המעמיד של כל הצדיקים תחתיו (כשיודעים וגם כשלא יודעים) מעין ראש הסנהדרין (במעלתו). לכן מצד אחד למדו על צדיקים ומצד שני למדו על צדיק, כיון ששני הדברים נכונים, כמו שהאור הגנוז והמאורות שניהם נכונים. וניראה שזה מרומז שבפס' בישעיה למדו גם 'אמר אביי: אוי לרשע אוי לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו. שנאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"'(סוכה נו,ב) שהצדיק משפיע על הסובבו בעולם. וכן נרמז שמיד בהמשך ביומא נאמר: 'אמר ר' אלעזר: כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר :ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך"', הרי שיש קשר בין הצדיק עצמו לאנשים הקשורים בו, וזה בא לידי ביטוי בגלות, שהגלות היא כחושך, שזהו עונשו של המתרחק בכוונה מהקדושה, שמתרחק מקדושת האור. ניראה שזהו לימוד חשוב, שכאשר צדיקים מאוחדים יש מעלה שלמה בכולם, אולם כאשר מזלזלים אחד בשני ח"ו, הנתק גורם לריחוק מהקדושה (וגורם לטעות בהלכה, מעבר לגאוה ניסתרת שמעוות את הדעת), זהו שהמאורות ניבראו יחד עם האור הגנוז, כשכולם יחד זהו "האור" השלם. אבל כשניפרדים זה מוריד מאוד עד כדי כמעט חושך גמור, שכך גם "..להאיר על הארץ ויהי כן, ויעש אלקים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (א,טו-טז) שהמאורות נבראו כששניהם גדולים, כשהם באחדותם. אבל כאשר הגאוה השתלטה, שהירח טען שהוא צריך להיות החשוב, אז ירד כחו למאור קטן, שהשפעתו "להאיר על הארץ" נמוכה עד ככלום (בתחילת החודש): 'רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים" וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן", אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך' וכו' (חולין ס,ב). לכן עלינו להמעיט עצמנו כלפי גדולי בדור, ובפרט לצדיק של הדור, וע"י הקטנתנו ומיעוט עצמנו אנו כטפלים אליו, ובכך קשורים למעלתו באחדותינו עימו. ניראה שבהתחלה ניברא האור ואח"כ הובדל בין האור והחושך, כדי לומר שבעצם גם החושך תפקידו למען האור, שיצה"ר תפקידו שהאדם יתחזק ולא חטא ובכך יגדל הקדושה, לכן בהתחלה היו מעורבבים,וה' ראה אז את "האור כי טוב" אע"פ שהיה מעורב עם החושך, ורק אח"כ ה' הפרידם, כיון שאצלנו יצה"ר מחטיאנו במעשינו, ולכן ראוי להפריד בניהם, כיון שלא תמיד החושך עוזר לאור אצלנו. ועלינו ליתחזק לידבק בצדיקים, להיות דבוקים בקדושה, ולקיים בכך: '"ולדבקה בו" וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא”, ואומר "כורסיה שביבים דנור יגלגלוהי נור דליק". אלא הדבק בחכמים ובתלמידים ומעלה אני עליך כאלו עלית למרום ונטלתם' (ספרי. דברים יא,כב). ואולי זה רמוז בנאמר (שם) קודם: '"ללכת בכל דרכיו" אלו דרכי הקב"ה..ואומר: "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט" וכי היאך אפשר לו לאדם להיקרא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון - אף אתה הוי רחום וחנון, ועשה מתנת חנם לכל. מה הקב"ה נקרא צדיק, שנ' "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" אף אתה הוי צדיק. הקב"ה נקרא חסיד, שנאמ' וחסיד בכל מעשיו - אף אתה הוי חסיד; לכך נאמר כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו"' וכו'. הרי שדבקות בה' זה ע"י הורדה מעצמיותך, להיות רחום וחנון לכל, ונותן מתנות חינם, שזה מעלתו של העניו, שלא מתגאה על אחרים. ומיד אח"כ מובא שידבק בת"ח, שזהו העניין להפחית עצמך ולידבק בצדיק, ואף בין הצדיקים זה כך עד למעלתו של הצדיק שבדור.