ראש השנה הוא יום שמחה או זעקה? מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא (ב'מועדי ישראל') שבזמן הגאונים נחלקו בזה הגאונים: שיטת רב שר שלום גאון ורב צמח גאון היתה שראוי לצום בימים אלו של ר"ה. לעומתם שיטת רב האי גאון ורב סעדיה גאון היתה שאין לצום בר"ה. רב נטוראי גאון עשה בניהם פשרה ופסק שיום ראשון שהוא מדאורייתא אין לצום, וביום שני שהוא מדרבנן מותר לצום. רס"ג הביא ראיה מהתורה שנאמר "מקרא קודש" וכן "ליום חגנו" שהוא חג ולכן יש בו דין שמחה, מנביאים מנחמיה "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים .. כי קדוש היום לאדנינו" וגו' (נחמיה ח,י), ומחז"ל מהיר' שאומר '.. אבל ישראל אינו כן, לובשים לבנים .. ואוכלים ושותים שמחים בר"ה'. עוד הביא את שיטת הראבי"ה שמביא ראיה משמואל "ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות" (א,כה,לח) ולמדו בגמ' (ר"ה יח,א) שהם עשי"ת, ונאמר "כי על יו"ט באנו" (פס' ח) ופרש"י שבאו לאכול בר"ה. ומוסיף מרן הגאון שבנחמיה כניראה למדו האנשים שיום תרועה זהו יום בכי ולכן בכו, ואמרו להם שהכוונה לתקיעת שופר (כמו ההלכה שלומדים מזה לדין שופר) ולא לצום. והוסיף שבזמנם היה עוד סיבה לחגוג כיון שהמזבח נחנך בר"ה. והנה באמת איך סברו ראשוני הגאונים לצום בר"ה נגד הראיות האלו?- אפשר שלמדו שכיון שנקרא היום "יום תרועה, שהוא יום בכי, אז אע"פ שלומדים שזה לשופר, בכ"ז מגלה התורה שיש עניין גם של אפשרות לצום, שהוא בעצם עניינו של יום, כמו בשופר, ולכן אע"פ שנקרא חג בכ"ז אפשר לצום. ובפרט שגם יוה"כ נקרא מקרא קודש (ויקרא כג,כז) ובכ"ז יש בו צום, כך שעצם היותו מקרא קודש לא מחייב לאכול בשל ההקשר הזה של הדין (כמו ביוה"כ). וגם שנקרא "יום חגנו" אפשר שזה שאפשר לאכול ולא חובה, ועוד שהוא "בכסה ליום חגנו" שאפשר שמכסה את החגיגיות. ומהראיה מנחמיה, אפשר שטעמם היה שכיון שנחנך המזבח אז בגללו ראוי לשמוח ולא לצום, אבל משנחרב ראוי (לשיטתם) לצום. עוד אפשר, שעניין השמחה היא דווקא בא"י (כמו שמובא בכמה מקומות) ולכן בהיותם בגלות בבל צמו, וכשעלו עם עזרא אמר להם שכיון שעכשיו מתחברים לא"י אז ראוי להיות ר"ה מתוך שמחה בשל א"י, ומימלא גאוני בבל הראשונים שהיו בחו"ל צמו, ואף בא"י כיון שהיו מועטים נחשב עיקר המשקל לחו"ל ולכן צמו. עוד אפשר, שבדוד נרמז על שמחה בר"ה, שזה בשל עניין מלכות, ואף בנחמיה כיון שהקימו שלטון יהודי בא"י, זה מעין מלוכה קטנה, ולכן ראוי לשמוח בר"ה במלכותו של ה'. אבל בזמן הגאונים לא היה שלטון יהודי בא"י, ולכן ראו עניין לצום כמלכות ה' חסרה בעולם. עוד אפשר, שעולי בבל היו מתאבלים (פס' ט) ועצובים (י), וזה לא טוב, שיש עניין של שמחה בר"ה כאמונה בדין טוב מהקב"ה (כמו שמביאים מהיר') ולכן גם כשצמים זה צריך להיות מתוך שמחה בה', וכיון שכל העניין גרם להם להתעצב, זה לא ראוי לר"ה ולכן עדיף שיאכלו וישתו וישמחו, מאשר יהיו שרואיים בעצם ובכי בר"ה. עוד אפשר, שתלוי איך ה' מולך בעולם, שבזמן שיש צרות לישראל אז מלכותו של ה' מתגלה דרך היראה והעונש, ולכן ראוי להמליך את ה' בצום כמעלת היראה. לעומת זאת, אם יש טוב בעולם (או סתם בלי רעה) אז ראוי להמליך את ה' בצורת של שמחה מאהבה. וניראה שאפשר שאמנם חלקו בניהם בסברא, אבל בשורש מקור דעתם (שלא הביאו), חלקו מה מקור כחו של ר"ה, הגאונים הראשונים אולי למדו כשיטת הר"ן, שר"ה הוא מטעם שה' רצה לזכות את ישראל, ולכן הצמיד זאת ליוה"כ שבו יש סליחה ומחילה. מימלא ר"ה דומה ליוה"כ ולכן ראוי לצום בו כעין יוה"כ, ורק כשיש עניין מיוחד לשמוח (כחנוכת המזבח או כשנות התחלת המלכות בישראל) אז צריך לשמוח, או שהפס' אומרים שאין חובה לצום, אבל ראוי. לעומת זאת הגאונים שסברו לשמוח, סברו כשיטת ר"ת שר"ה הוא עניין עצמאי של יום בריאת העולם (שאף לשיטת ר"י יש עניין בריאת העולם בתשרי, בחלק המחשבה) ולכן יש בו עניין לשמוח על בריאת העולם שה' ברא כדי שיתקנו את העולם, להמליכו בעולם, ולכן יש עניין לשמוח במלכות ה' שמתגלה בר"ה. ושיטת רב נטוראי גאון שמחלק בין היום הראשון לשני ע"פ דאורייתא או דרבנן, בדאורייתא קשור עם בריאת העולם, שה' הסתכל בתורה וברא את העולם, ומימלא זהו כשיטת ר"ת ולכן יש לשמוח. לעומת זאת, ביום השני שזה גזרה מדרבנן, זה קשור עם תשובתם של ישראל ביוה"כ, שצמו (מגזרה לעצמם) בזמן הבאת הלוחות השניים, ולכן זהו כעניינו של הר"ן, שקשור ר"ה ביוה"כ.