שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרכ"ז סעיף ד'

פירס סדין תחת הסכך לנוי, אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג, כשרה, ואם הוא רחוק ד' טפחים מן הגג, פסולה, ואם אינו לנוי, אע"פ שהוא בתוך ארבעה טפחים, פסולה. הג"ה ויש ליזהר שלא לתלות שום נוי סוכה רק בפחות מד' לסוכה (מהרי"ל).

ניתוח הדעות והפרטים

א) אם רחב ארבעה טפחים - ומופלג מהסכך ארבעה

בין אם תלה לשם נוי, וכ"ש אם לא תלה לשם נוי, קונה שם לעצמו ואסור לישב תחתיו[1].

ב) אם רחב ארבעה טפחים - אך לא מופלג מהסכך ארבעה

אם תלה לשם נוי, בטל לסכך וכשר[2], ואם לא תלו לשם נוי, קונה שם לעצמו ואסור לישב תחתיו[3].

ג) אם אינו רחב ארבעה טפחים - ומופלג מהסכך ארבעה

אם תלה לשם נוי, למרן בטל לסוכה וכשר, ולרמ"א מותר מעיקר הדין, אך נאסר מחמת גזירה[4].

ודעת הרמ"א היא לכתחילה - אך אינה לעיכובא, ואכן "בדיעבד" סוכה זו כשרה לכולי עלמא[5].

גם בני עדות המזרח טוב שיחושו לפסק הרמ"א הזה[6].

אם תלה שלא לשם נוי, למרן כשר ויושב תחתיו[7], ולחיי אדם ולמ"ב, עד ג' טפחים מותר לישב תחתיו, ויותר מג' טפחים אסור לישב תחתיו[8].

ד) אם לא רחב ארבעה טפחים – ולא מופלג מהסכך ארבעה

אם תלה לשם נוי, לכו"ע מותר לשבת תחתיו. ואם תלה שלא לשם נוי, לחיי אדם ולמ"ב[9], ברחב עד שלושה טפחים – כשר ויושבים תחתיו, וביותר מכך – אין יושבים תחתיו.

כל החילוקים הנ"ל נאמרו על סדין ונוי אשר צילתן מרובה מחמתן. אך אם חמתן מרובה מצילתן, יש דיעות הסוברות "שבכל גווני" לשבת תחתם[10].

גדר "נוי" סוכה, זו סוגיה בפני עצמה, ועיין סימן תרכ"ז ביאור הלכה ד"ה ואם אינו[11].

עד כאן סיכום עיקרי הדעות.

כעת נכנס בס"ד ללב הסוגיה.

א) יש לחקור:

מה שאומרים שכל "נוי" שתלוי בתוך ארבעה טפחים מהסכך - בטל לסכך, האם צריך "שכולו" יהא בתוך ארבעה טפחים - או שמא מספיק "שראשו" יהא בתוך ארבעה טפחים?

ב) נראה לפשוט:

מלשון מרן משמע שצריך "שהכל" יהא בתוך ארבעה טפחים. שהרי זו לשון מרן[12]: פירס סדין תחת הסכך לנוי, אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג, כשרה. ולכאורה משמע "שכולו" צריך להיות בתוך הסכך.

ג) אלא שאם נעיין במקורות, נגיע למבוי סתום, וכדלהלןן:

מקור הדין של מרן הוא מהגמרא[13] וזו לשונה: אתמר, נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה, רב נחמן אמר כשרה, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה.

ומפשטות הלשון נראה שהנידון הוא על "תחילת הנוי" אם הוא מפולג מהסכך, ולא דנים כאן על מה שמשתלשל אחר כך. וכן הר"ן על המקום[14] ביאר בזו הלשון: דכיון שרחוקים ארבעה טפחים מן הסכך, חשיבי באנפי נפשייהו ולא בטלו לגבי סיכוך. ופשטות לשון זו מורה שמדובר על "תחילת הנוי" שמתחיל מתחת לארבעה טפחים.

הרי"ף[15] והרא"ש[16] הביאו את הגמרא בלשונה - ולא נכנסו לחילוק דידן.

וכן הרמב"ם נצמד ללשון הגמרא, וגם הוא לא נכנס לחילוק הזה, וזו לשון הרמב"ם[17]: היו נויי הסוכה מופלגין מגגה ארבעה טפחים או יתר, פסולה. שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך אלא תחת הנויים. ושוב פעם, הרי לשון הרמב"ם צמודה ללשון הגמרא, וגם כאן ההבנה נשארת כמו שהבננו בגמרא, שהכוונה "לתחילת הנוי".

אם כן, יוצא לנו מכל הנ"ל "שהפשטות" היא "ראש הנוי", ולא איכפת לן ממה שלמטה ממנו.

ד) נחדד ונכריח את דברינו:

הגמרא[18] פוסקת בזו הלשון: אתמר, נויי סוכה אין ממעטין בסוכה!

חד וחלק. הגמרא לא הגבילה את אורך הנוי, ולא איכפת לה שהוא יותר מד', אלא היא מודיעה "שְׁנוֹי" אינו ממעט "מגובה" הסוכה. והמעיין שם בתוס' על המקום[19] רואה שלגבי "אורך" נוי סוכה, מתייחסים אליו "כמאן דליתא", בין לסוכת כ' אמה ובין לסוכת עשרה טפחים, ואין שום הגבלה באורך הנוי. ואכן על מימרא זו אין מחלוקת אמוראים.

ומיד לאחר מכן מביאה הגמרא את הממרא של "נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה". וכאן פתאום יש מחלוקת אמוראים.

וכעת בואו חשבון: אם באמת בממרא השניה (של נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה) מדובר על נוי שצמוד לסכך ורק "זנבו" יורד יותר מארבעה טפחים, ועל זה נחלקו האמוראים, הרי שזה בעצם סותר את המימרא הקודמת (ששם נאמר "נויי סוכה אין ממעטין בסוכה"), ושם לא הזכרנו שיעורים והגבלות. והפלא הוא שהרי"ף פסק את שתי הממרות הללו, וברור שאין סתירה בהם. וכיצד זה יתכן?

מוכרחים לומר: שבממרא הראשונה (ששם נאמר "נויי סוכה אין ממעטין בסוכה"). שם מחדשים "שזנב הנוי" אינו פוסל, ובכל אורך שיהא, וכדברי התוס' שם[20] שלא שייך "דירה סרוחה" בנוי סוכה, ובאמת לא מגבילה הגמרא את האורך. אך במימרא השניה  (של נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה), שם הנידון הוא על "ראש הנוי" היכן מתחיל. ולזה יש שיעור, והוא שחייב "להתחיל" תוך ארבעה טפחים, כדי שיהא בטל לסכך.  

וכפי שראינו לעיל, מה שנבאר בגמרא, זה בעצם גם מה שנבאר ברי"ף וברא"ש וברמב"ם, שהרי כולם נצמדו ללשון הגמ' - ולא הוסיפו מדילהון ביאור.

ה) נחזור לדברי מרן הנ"ל, ונתעמק בלשונו שוב:

פירס סדין תחת הסכך לנוי, אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג, כשרה.

ויש לברר: האם מרן מדבר על "ראש הסדין", או "כולו"? נכון "שבמושכל ראשון - ההיגיון" אומר "כל הסדין". אך בשופי ניתן לבאר גם שמדבר על "ראש הסדין"[21].

ובפרט שמרן חוזר על אותה מטבע גם בסימן תרכ"ט סעיף י"ט, וזו לשונו שם: אבל אם לא פרס אלא לנאותה, כשרה. והוא שיהא בתוך ארבעה לסכך. והמשנה ברורה שם[22] כתב בזו הלשון: דאם היה מרוחק יותר, לא בטיל לגבי הסכך בכל גווני. שוב פעם דנים על "מרחק" הסדין מהסכך, שזה בעצם "ראשו", ולא על "זנבו וסופו" של הסדין. כן נראה שלמד המ"ב בדעת מרן.

ו) וראיתי מאורות:

בספר חזו"ע[23], הביא שהרב יעקב קמניצקי אכן כתב[24] שמודדים את הארבעה טפחים עד הסכך "מהקצה העליון" של הנוי, ולא איכפת לנו שגופו ארוך ויורד הרבה מעבר לכך.

[אומנם בחזו"ע הרב עובדיה לא למד כך מלכתחילה, אך הביא שם את דעתו של הגר"י קמניצקי בלשון "אפשר", והוסיף שבמקום שהנוי "חמתו מרובה מצילתו", ניתן לצרף לסברת הגר"י קמניצקי - את סברת המאירי והראה והריטבא[25] שאמרו שלכתחילה אין בכך בעיה].

ועל פי מהלכנו הנ"ל, אנו מבינים במר"ן "לכתחילה" את פירוש הגר"י קמניצקי.

ז) על פי זה אנו מרוויחים "ביאור בדברי הבן איש חי".

שהרי בבן איש חי נקט לשון הדורשת ביאור, וזו לשונו הטהורה[26]: ... ולכן לא יתלה רימונים וכיוצא בסכך, אלא רק בפחות מארבעה טפחים ביניהם לבן הסכך... ואע"ג דאין רחבים ארבעה טפחים, גזרינן אטו רחבים ארבעה...

דבר אחד ברור: אם הבן איש חי דן "בתליית רימונים" שאינם רחבים ארבעה טפחים - ואוסרם משום "גזירה", הרי שזו לא דעת מרן - אלא שיטת הרמ"א.

אלא שלא מובן מדוע נקט בהאי לישנא: לא יתלה רימונים... אלא רק בפחות מארבעה טפחים ביניהם לבין הסכך. לכאורה המילה "ביניהם" אינה במקומה! משום שמשמעותה היא בין "ראש הרימון" לסכך. והרי לא שמענו את הפרט הזה בדברי הרמ"א, שהרי הרמ"א לא חלק על מרן "מהיכן מודדים" - אלא רק "האם גוזרים" גם ברחב פחות מארבעה. ואם כן כשיטת מי הולך רבינו הבן איש חי? הוא לא מרן (שהרי גזר ברימון הרחב פחות מארבעה) והוא גם לא רמ"א (שהרי פסק שמודדים "מראש הרימון - ולא מסופו)!

ח) וכבר נתחבטו גדולים וטהורים בלשונו של הבן איש חי.

אומנם, לפי מהלכינו הנ"ל, שבדרך זו נראה שהלך גם הרב יעקב קמניצקי, הדברים נפלאים. שהרי בין למרן ובין לרמ"א מודדים "מראש הרימון" - ולא "מזנבו", וממילא רבינו הבן איש חי יוצא "ממש דעת הרמ"א, ולא צריכים להידחק ולומר, שלא דק בלשונו, או שכך דיברו פעם וכדו', ובפרט שהבן איש חי כתב דבריו ברהיטות ובהירות להמון העם, ולא יתכן לדחוק בלשונו.

ט) שאלה לחידוד:

מה הדין בקישוט "כדור", אשר "בראשו" אין ארבעה טפחים, אך "באמצעו" יש ארבעה טפחים, וכאשר מצמיד את ראש הכדור לסכך, עדיין "אמצעו" רחוק מהסכך יותר מארבעה טפחים?

לפי המהלך שצעדנו בו, מותר לכו"ע לשבת תחתיו. אך לחולקים, הנושא עדיין טעון בירור וביאור.

סיכום הדברים:

(להלכה ולא למעשה)

דבר שניתלה בסוכה שלא לשם נוי:

* אם רחב ד' ומופלג מהסכך ד', קונה שם לעצמו ופוסל לישב תחתיו.

* אם רחב ד' ולא מופלג מהסכך ד', קונה לעצמו שם ופוסל לישב תחתיו.

* אם לא רחב ד' אך מופלג מהסכך ד', למרן כשר, ויושבין תחתיו. לחיי אדם ולמ"ב, עד שלושה טפחים בטל לסכך ויושבים תחתיו, ויותר משלושה טפחים אסור לישב תחתיו.

דבר שניתלה בסוכה לשם נוי:

* אם רחב ד' ומופלג מהסכך ד', קונה שם לעצמו ופוסל לישב תחתיו.

* אם רחב ד' ולא מופלג מהסכך ד', בטל לסכך וכשר לישב תחתיו.

* אם לא רחב ד' אך מופלג מהסכך ד', למרן בטל לסוכה וכשר לישב תחתיו, ולרמ"א זו גזירה - "ולכתחילה" זה מעכב, "ובדיעבד" לא מעכב. ולדעת החזו"ע גם בני עדות המזרח יש להם להחמיר כמו הרמ"א בעניין זה.

ובנידון מהיכן מודדים את הארבעה טפחים לסכך

ברימונים וכדומה שיש להם עובי, פשטות לשון הגמרא וכל הפוסקים, שמודדים מראש הקישוט - ולא איכפת לן מזנבו המשתלשל, אך בחזו"ע למד כאן רק בתורת "אפשר".

אך בסדין שאין לו עובי, ראשו זה בעצם גם סופו, ולכן כולו צריך להיות בתוך הארבעה טפחים לסכך.