ולכאורה צריך להבין במה שהאריך כל כך בטעם מצוה זו "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה כו'" שלא כדרכו כלל בשאר ספרו שאינו מביא כ"כ טעמי המצוות.

ונראה לומר, דלשיטת הרמב"ם ענינה זו של המצוה, שהוא "לחזק דת האמת" אינו רק טעם בתוכנה של המצוה או ענין של תוצאת המצוה, אלא הוא הוא תוכן המצוה. כלומר, גדר מצות הקהל אינו שהמצווה היא רק פעולת ההקהלה והקריאה וחיזוק הדת הינו תוצאה מקיום המצוה, אלא ש"חיזוק דת האמת" הוא מעצם המצוה גופא.

ועל פי זה מובן מה שביאר הרמב"ם כאן את כוונת המצוה שלא כדרכו ברוב המצוות - לפי שכוונת מצוה זו אינה כמו ברוב המצות שמעשה המצוה והכוונה הם ב' דברים, אלא היא חלק מעצם מעשה המצוה, שההקהלה ושמיעת הפרשיות בלי כוונה ותוכן הנ"ל, הוי לא רק חסרון בהמצוה, אלא שחסר ב"חפצא" דמצות הקהל.