"ולא תגעו בו פן תמותון" (ג, ג)

מדוע שינתה חוה מלשונו הוודאית של ה' "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (ב, יז), ואמרה בלשון ספק "פן תמותון"?

נראה שההסבר הוא, שחוה לא שמעה את הצווי ישירות מפי ה',  שהרי נוצרה לאחר שהצווי ניתן; אלא, כפי שאומר אבות דרבי נתן (פרק א, ה), אדם סיפר לה על האיסור והוא הוסיף את איסור הנגיעה  כ'גדר' (ושם נאמר שאדם חטא בזה ששינה, כיוון שכתוצאה מכך היא אכלה).

אבל כשאדם סיפר לה על האיסור, לא היה יכול לומר בוודאות "מות תמות", שהרי על הנגיעה לא נקבע עונש מיתה; ולכן היה מוכרח לשנות ולומר לאשה שה' אמר רק בלשון ספק "פן תמותון", וכוונתו היא, שאם יגעו, אולי יבואו לאכול ואז ימותו.

לכן, גם חוה, כשסיפרה לנחש את מה ששמעה מאדם, אמרה "פן תמותון".

זה מסביר גם מדוע חוה שינתה בדבר נוסף: היא אמרה 'לא תאכלו', ואילו ה' אמר 'לא תאכל' (ב, יז). הסיבה היא, שכשסיפר לה אדם על האיסור, אמר שה' ציווה "לא תאכלו", לכלול גם את חוה, כדי שתדע (או תחשוב) שגם היא כלולה באיסור המפורש מה'; וכפי שאמר לה אדם, היא סיפרה לנחש.

אבל שינויי הלשון גרמו לה להאמין להטעיית הנחש: הנחש דחף אותה ונגעה בעץ, ולא מתה, וזה שיכנע אותה שאין סכנת מיתה; וגם הלשון המסופקת "פן תמותון", כאילו שלא בהכרח ימותו, היה פתח לנחש לומר שלא תמות, מה שלא היה קורה אילו אמרה בלשון וודאי "מות תמות", שאז לא היה יכול הנחש להכחיש את דברי ה'.