"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית, וראה את הנגע והנה הנגע בקירת הבית שקערורת ירקרקת או אדמדמת ומראיהן שפל מן הקיר, ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים, ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירת הבית, וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, ואת הבית יקצע מבית סביב ושפכו את העפר אשר הקצו אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית, ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח, ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הוא בבית טמא הוא, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, והבא אל הבית כל ימי הסגיר אתו יטמא עד הערב" (ויקרא יד, לג-מו). אמנם עניין הצרעת היא דבר ניסי הבא לתקן את האדם, שבצרעת באה לתקן גזל וצרות עין: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין.. ועל הגזל ועל צרות.. ועל הגזל דכתיב "וצוה הכהן ופנו את הבית", תנא: הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות העין, דכתיב "ובא אשר לו הבית" [וגו'] ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו' (ערכין טז,א) ומפורש יותר בתנחומא (מצורע סימן ד): 'ועל עין הרע. אמר רבי יצחק: כיון שעיניו של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואמר ליה: השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל כלי חפץ. והוא אומר: ארור הוא מי שיש לו מגל או קרדום. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מלקה אותו בצרעת, ובא לכהן ואומר: כנגע נראה לי בבית. והוא מצווה ונתץ את הבית, והכל רואין כליו כשהן גרורין ומוציאן לחוץ, ומפרסמין את כליו. והכל אומרים: לא היה אומר שאין לו מגל, שאין לו קרדום הרי יש לו חפץ פלוני ופלוני שלא רצה להשאיל והיה עינו צרה להשאיל. והוא אומר: שקערורות, אל תקרי שקערורות אלא שקע ארורות, שהיה אומר ארור הוא ושקע ביתו. וראו הכל ארורתו, שנאמר: יגל יבול ביתו, נגרות ביום אפו (איוב כ כח)' [וכן בקיצור ביומא יא,ב]. אולם ניראה שיש בזה קירבה לטבע (שהתורה לא תעשה סתם ניסים מעל הטבע במשך הדורות) שאמנם יש בזה החזרה לדרך הישר, כמובא בדרשות אלא שיש בזה בעיני האדם קרוב לטבע. יש בקירות הבית לפעמים עובש ופטריות, וכך גם הצרעת היא סוג שכזה שה' מטיל על הבית בעקבות החטאים הנ"ל. וזה לא במקרה אלא שמובא במדרש: 'תני ר' חייא: וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם? תני רבי שמעון בן יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. אמר הקדוש ב"ה: אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו, יא): "ובתים מלאים כל טוב". מה הקב"ה עושה מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא' (ויקרא רבה יז,ו) הרי שלמד שעיקר עניין הנגעים הוא על הכסף המוחבא, ואותו דבר ניראה בגמ' בערכין שאומרת שהצרעת על הגזל, שבתקופתם היו מחביאים את הכסף בקירות הבית כדי שלא ימצאו. אותו דבר ניראה בהשאלת כליו, שאם מדובר חד פעמי , ה' לא היה מענישו בעונש כ"ך חמור, אלא מדובר על אדם שעושה זאת באופן קבוע ובצורה של צרות עין קשה, כך שניראה שאפילו מחביא את כליו כמו את הכסף בקירות כדי שלא להשאילם ושלא ידעו. לכן ניראה שכאשר מיהרו להחביא את הכסף בקירות, ועשו זאת כמה פעמים, שגזל והחביא, וכן כשבאו לבקש לשאול כליהם, וכן כשהגוים החביאו, אז לא הקפידו שהקירות ייעשו כמו שצריך ביבוש מוחלט ובצורה טובה, וכך התפתח שם העובש והפטריות. לכן אין צרעת הבית בבית של ציבור 'והתניא: יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים? ת"ל: "ובא אשר לו הבית" מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו' (יומא יא,ב) שהצרעת דווקא כשהבית מיוחד לו: 'והתניא: לאחוזה עד שיכבשו אותה, כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות, חלקו לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו, מניין? ת"ל "ובא אשר לו הבית" מי שמיוחד לו יצא אלו שאין מיוחדין לו' (יומא יב,א) שמחביא כמה פעמים דווקא בקירות שלו לגמרי. לכן זה מתחיל בהוצאת האבנים מהקירות, שבאזור ההוא החביא, ואם זה בא שוב סימן שכל הבית ככה מרוב פעמים שעשה בחטאו, ולכן הורסים כל הבית. וצרעת הבית לא היתה ולא תהיה 'דתניא: בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר' (סנהדרין עא,א) כיון שבנ"י לא כ"ך משוקעים בחטאים של צרות העין בממון ובגזל (שאף הוא נימשך כעין עין צרה בממון, שתאב לממון) עש שיעשו כך להחביא בקירות כמה פעמים ובמהירות.