"כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (ב, יז)

ה' מזהיר את האדם שאם יאכל מעץ הדעת, ימות באותו יום. אבל בפועל הוא אכל מעץ הדעת, ולא מת באותו יום. מדוע?

הרמב"ן ור' בחיי כאן, והספורנו (ג, יט), תירצו ש"מות תמות" אין הכוונה שימות מיד, אלא שיהיה בן מוות, חייב מיתה לה', וה' ימיתנו כשירצה; ואילולא אכל, היה חי לעולם.

המדרש (בראשית רבה יט, ח) תירץ ש"ביום אכלך" הוא יומו של ה', שהוא אלף שנים.

אבל אפשר לתרץ שאכן נתקיימו דברי ה', וזאת לפי דברי חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב) שהמלבין פני חבירו ברבים כאילו הורגו; והבושה שהתביישו אדם וחוה בכך שהיו עירומים נחשבה כאילו מתו.

לטעם נוסף שלא מת באותו יום, ראה https://www.shoresh.org.il/hidush/hidush.asp?id=1293