אחת משבע המצוות הבסיסיות, החלות על כל בני-האדם באשר הם (שבע מצוות בני נח), היא המצווה להנהיג מערכת משפטית שמבטיחה חוק וסדר ועשיית צדק. חברה אנושית שאין בה מערכת משפט וצדק תקינה, תהיה חברה מושחתת, שבה שולטות העריצות והכוחנות.

גם מערכת משפטית אינה מבטיחה בהכרח את עשיית הצדק. לא רק מפני שגם השופטים הם בני-אדם, ושיקוליהם עלולים להיות נגועים במניעים צדדיים. מערכת משפטית, מעצם הווייתה, תלויה ביכולת לספק הוכחות וראיות נגד עבריינים, ולעיתים הללו זהירים ומתוחכמים, ואין הם משאירים אחריהם עקבות והוכחות.

ההיצמדות הזאת לראיות ולהוכחות נראית לעיתים קטנונית, אבל היא המגינה על חירותם של האזרחים. בלעדיה יוכלו בני-אדם שומרי חוק למצוא את עצמם בתאי הכלא, רק מפני ששוטר או חוקר כלשהו החליט לעצרם. ואכן, עורכי דין יוכלו לספר לכם כמה שרירות לב יש במעצרים בעת חקירה, כאשר המשטרה מגישה חומר חסוי לשופט, ואין לחשוד שום דרך להתמודד עם החשדות נגדו ולטעון לחפותו.

המדינה יצרה בכל-זאת כלי שיאפשר לה לעצור מחבלים, העלולים לבצע פיגועים חמורים, אף שעדיין לא נאספו די ראיות והוכחות לצורך העמדתם לדין. זהו המעצר המנהלי, שמסמיך את שר הביטחון לעצור אדם לתקופה של שישה חודשים בלי דין ובלי משפט, אם יש סבירות שהאיש פוגע בביטחון המדינה.

השימוש בכלי הזה חייב להיעשות במקרים קיצוניים בלבד, מפני שהוא מותיר מקום רחב לשרירות לב של חוקרים. אין דין ואין משפט, ואין לעציר אפשרות להיאבק על חפותו. חוקר יכול להגיש חומרים חסויים ככל העולה על רוחו, ואדם יֵשב בכלא חודשים רבים. ועם זה, כשיש סכנה ממשית לביטחון הציבור, היא מכריעה את זכותו של אדם לחירות.

אולם במקרים כאלה הציבור נדרש לעמוד על המשמר. אמנם אין לנו כלים לבחון אם אמנם נשקפת סכנה אמיתית מאותם עצורים מנהליים, אך כשמערכת הביטחון פועלת תחת לחץ תקשורתי, מותר לחשוד במניעיה. אינו דומה מעצר נקודתי של מחבל במסגרת הפעילות הביטחונית השוטפת למעצרים שנעשים בעקבות התלהמות תקשורתית.

מותר לנו לחשוש שיותר משיש כאן צורך ביטחוני אמיתי, מעורב פה הרצון לרַצות את התקשורת ולהציג מראית עין של עשייה. נכון לשעת כתיבת השורות, החקירה טרם הצליחה להוכיח כי יהודים ביצעו את ההצתה בכפר דומא, ואין לה קצה חוט המוביל אל החשודים במעשה. מה פשוט יותר מלעצור כמה צעירים במעצר מנהלי ולנופף בזה לעיני הציבור.

חשוב וחיוני למנוע פשעים מסוג זה, אבל חשוב וחיוני לא פחות להגן על חירותם של האזרחים ולהבטיח שכל אדם יהיה זכאי ל"משפט צדק".

ארגון פעילי חב"ד , שעל-יד צעירי אגודת חב"ד, יוצא בימי חודש אלול למבצע נרחב של בדיקת מזוזות והעמקת התודעה בדבר הנחיצות לקבוע מזוזות כשרות ובדוקות בכל פתח בבית. לצורך זה הופק מגזין מהודר העוסק כולו במצוות מזוזה, מהרקע הרעיוני, דרך ההלכות המעשיות ועד כתבות מרתקות על מזוזות מיוחדות ועל אירועים מדהימים שאירעו בעקבות בדיקת המזוזות. במגזין 84 עמודים והוא מרהיב ביופיו. להשיג בבתי חב"ד או בטל' 1700704120.

לקראת פתיחת שנת הלימודים הכינו צעירי חב"ד בעבור התלמידים תכנית מיוחדת לחודש אלול, שבמרכזה סדנת שופרות. בסדנה הילדים חווים את תהליך ייצור השופר, ורואים במו עיניהם כיצד קרן איל נהפכת לשופר שבו מקיימים את מצוות תקיעת שופר. הסדנה גם מנחילה לילדים את תכניו ומשמעויותיו של חודש אלול, חודש ההכנה לימים הנוראים. את הסדנאות מפעילים בתי חב"ד ברחבי הארץ.

התורה רואה בעדות שקר דבר חמור ביותר, וגם דינם של עדי שקר קשה מאוד. פרשתנו קובעת את דינו של 'עד זומם': "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו". יתרה מזו, הרמב"ם קובע: "עדים זוממין צריכין הכרזה... כותבין ושולחין בכל עיר ועיר: פלוני ופלוני העידו בכך וכך, והוזמו והרגנום, או לקו בפנינו או ענשנו אותם כך וכך דינרים".

יש כאן דבר שאין כמותו בכל התורה. בחטאים אחרים אין שום ציווי לפרסם את שמו של חוטא. להפך, "כל מי שחטא ולקה – חוזר לכשרותו", כדברי הרמב"ם. כלומר, העונש מכפר על החטא והאיש חוזר להיות יהודי כשר. יצאו מן הכלל עדים זוממים, שעליהם להיות מושפלים ברבים גם לאחר שנענשו.

חומרתה של עדות שקר באה לידי ביטוי בעוד הלכות. למשל, כשבאים עדים להעיד, אפילו בענייני ממונות, צריך להתרות בהם ולפרט לפניהם את חומרתה של עדות שקר ואת הביזיון שינחלו "בעולם הזה ובעולם הבא" (כלשון הרמב"ם). למה לא מצאנו אזהרות כאלה בעבֵרות דומות?

אלא שחומרתה של עדות שקר נובעת מעצם חילולו של מושג העדות. כל יהודי הוא עֵד, המעיד על הקב"ה, כפי שנאמר "אַתֶּם עֵדַי". כשיהודי מתנהג כראוי, הוא מעיד על הקב"ה. וכך אמרו חז"ל על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך" – "אהבֵהוּ על כל הבריות", או כמאמר חז"ל: "שיהא שם שמים מתאהב על ידך".

לעומת זה, אם יהודי אינו מתנהג כראוי, "נמצא שם שמים מתחלל". עוון חילול השם הוא מן הדברים החמורים ביותר. יתרה מזו, חילול השם נוצר לא רק בעשיית דבר שלילי, אלא גם בהתנהגות שהציבור מפרש אותה כשלילית. וכך מובא בשם האמורא רב, שאם אדם כמותו לוקח בשר מן הקצב בהקפה – הוא מחלל את השם, שכן מאדם כמותו ("אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות", כדברי הרמב"ם) מצופה לשלם מיד.

מכאן נובעת חומרתה הגדולה של עדות שקר. כשאדם מעיד עדות שקר, הוא לוקח את העדות, שכל מטרתה להאהיב את שם השם, ומשתמש בה כדי לחלל את שם השם. יש בזה חילול שם שמים במידה החמורה ביותר, ולכן גם דינו של מעיד עדות שקר חמור ביותר.

לכן לא דיי בענישת עדי השקר, אלא צריך גם לפרסם את מעשיהם, כדי לתקן את אשר עיוותו. הם חיללו את שם השם, והתיקון נעשֶה על-ידי שהכול רואים מה דינם של עדי שקר ואיזה עונש חמור קיבלו.

אמנם התורה נמנעה מלדבר אפילו בגנות בהמה טמאה, אבל כאן יש צורך חיוני לפרסם את דינם של עדי השקר, כדי להזהיר ולהרתיע כל מי שחשב לנהוג כמעשיהם. והדבר הוא גם לטובתם של עדי השקר עצמם, שכן כל עוד יש מי שלמֵד ממעשיהם ועושה כמותם – הקולר תלוי בהם. הפרסום נועד להבטיח שחטאם יתוקן עד תום, ולא יהיו מי שיושפעו ממעשיהם.

האות א׳ רומזת לקב״ה, שהוא אלופו של עולם. האות ת׳ היא הרחוקה ביותר מהאות א׳. האות ת׳ רבתי במילה ״תמים״ רומזת שיש לקשר ולחבר גם את ענייני העולם עם הקב"ה. אהבה או יראה בענייני העולם צריכות להביא לידי אהבת ה׳ ויראתו.

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח,יג). האות ת' רבתי של "תמים" מסמלת שאפשר לקפל בתוכה את העולם ומלואו ויש בה מקום לכולם, חוץ מבעלי גאווה.

אף בחדרי חדרים, כשאין איש רואה אותך ואתה "עם ה' אלוקיך" בלבד – גם אז "תמים תהיה".

בשום מצווה אחרת לא נאמר "עם ה' אלוקיך". שכן במידת התמימות קל מאוד להונות את הבריות; קל מאוד להיראות תמים. לפיכך הזהירה התורה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – שהתמימות תהיה לפני ה', הבוחן כליות ולב.

רבי נפתלי מרופשיץ אהב את דרך החידוד והִרבה באמרות שפר. אמר לו רבו, החוזה מלובלין: "הלוא בתורה נאמר 'תמים תהיה' ולא 'חכם תהיה', ומכאן שגדולה התמימות מן החכמה". השיב רבי נפתלי: "אמנם כן, אבל כדי להיות תמים עם ה', צריך אדם חכמה רבה".

יש לוודא שהנפש תהיה תמימה ושלמה ולא ״מחוסרת איבר״. כשם שיש תרי״ג חלקים בגוף, רמ״ח איברים ושס״ה גידים, כך בנפש יש תרי״ג איברים, ושלמותם תלויה בקיום תרי״ג מצוות התורה.

כדי להיות תמים ושלם צריכים להתאחד עם כלל ישראל מתוך אהבת ישראל, שכן כל ישראל הם כגוף אחד גדול. כשם שאיברי הגוף כלולים זה בזה, כך כל הנשמות כלולות זו בזו ומשלימות זו את זו.

״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״ – אם תהיה קשור ומחובר לה׳ אלוקיך, תהיה תמים ולא יחסר לך דבר.

אחד מחסידיו של רבי ישראל מוויז'ניץ, בעל 'אהבת ישראל', נכנס אליו והתלונן שאין לו פרנסה כדרוש.

אמר לו הצדיק: "השתדל להיות שמח, והשמחה תביא לך את הברכה לפרנסה בשפע".

הגיב החסיד: "איך אוכל לשמוח כשאין לי פרנסה?".

נענה הצדיק ואמר: "נו, מה לא עושים בשביל פרנסה!...".

הבעל-שם-טוב היה מקרב מאוד את האנשים הפשוטים. הוא היה אומר: "כל עמלי ויגיעתי להגיע לעבודת ה' בפשטות ובתמימות, והם כבר השיגו זאת"

"ראיתי בחלומי את אבא", אמר הצדיק לאחיו באותו בוקר.

"גם אני", השיב אחיו, משתומם.

"הוא היה עטוף בטלית נאה, ועטרה של זהב עליה", הוסיף הראשון לתאר, ואחיו הנהן בראשו: גם הוא חלם בדיוק כך. "ואבא אמר", השלים, "שעלינו לנסוע לעיר יאנובה שבליטא".

בהיותם בדרך תהו השניים מדוע לא זכו מעודם לפגוש אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים החיים בעולם. והלוא רבי נחום מצ'רנוביל ורבי לייב שרה'ס פוגשים אותם פעמים רבות.

בבואם ליאנובה שמו הצדיקים את פעמיהם לבית המדרש. השמש בירכם לשלום והניח בידו של רבי אלימלך פתק ובו נכתב כי בשבת יסעד על שולחנו של הרב. לרבי זושא לא נתן דבר. "בליל שבת אומר לך לאן תלך", אמר לו.

מחצית מן החלום התממשה – חשבו השניים בליבם. רבי זושא סבר שעליו לאתר בעצמו את הסנדלר. הוא החל לשאול את המתפללים על פייבל הסנדלר, אולם איש לא הכירוֹ. רק לאחר זמן פגש זקן מופלג, וזה הושיט יד גרומה לעבר האופק ואמר: "צא מן העיר, יש שם בקתה ושם מתגורר סנדלר ושמו פייבל".

הלך רבי זושא לעבר הבקתה וראה שם את אשתו של הסנדלר. "מבקש אני לסעוד על שולחנכם בשבת", אמר. "אינני זקוק להרבה אוכל".

הבעת תמיהה עלתה על פני האישה. "גם לנו אין מה לאכול", אמרה בעצב, "אבל המתן לבעלי".

כעבור זמן חזר בעל הבית. הוא נראה אדם גס ומגושם, לבוש מעיל איכרים. "מה?!", פנה אל האורח בטון נרגן, "לא מצאת לך מקום אחר להתארח בו? הלוא אין ברשותי די מזון בעבור משפחתי!".

"אתן לך כמה פרוטות שיש עמי", השיב רבי זושא. "קנה בהן חלות ודג מלוח. אסתפק בכך".

בעל הבית התרצה. "בתנאי אחד", סינן, "שלא תאריך בזמירות השבת, שכן אנחנו עייפים מאוד".

רבי זושא הסכים, אף שבתוך ליבו התלבט. אולי אין זה פייבל הסנדלר שאליו התכוון אביו? בכל-זאת נשאר בבית הרעוע, בתקווה שבמהלך השבת יתבהרו העניינים.

סעודת השבת נערכה במהירות. האיש וילדיו אכלו את הסעודה הדלה בחטף ושרו את זמירות השבת בחופזה. כשסיימו, הציע בעל הבית לאורח לישון על ספסל ליד התנור. בבוקר התלווה רבי זושא למארחו בדרכו לבית הכנסת של הסנדלרים. גם שם התנהלה התפילה במהירות רבה. בשובם הביתה ישבו שוב לסעודה זריזה, בלי זמירות ובלי דברי תורה. איזו שבת היא זו?! הרהר רבי זושא בכאב.

אחר הצהריים נעלם בעל הבית מעיני רבי זושא. "היכן אביך?", שאל את הבן הקטן. "בעליית הגג", השיב הילד.

טיפס רבי זושא בסולם המוביל לעליית הגג, הציץ פנימה ונרתע לאחוריו. חבורת זקנים, הדורי פנים, ישבה סביב שולחן והגתה בתורה. בהם היה גם פייבל, שפניו השתנו עכשיו לבלי הכר.

"אם כבר עלית לכאן, היכנס", אמרו הזקנים לרבי זושא.

רבי זושא נכנס לעליית הגג והקשיב לזקנים, שעסקו בסודות התורה. עולם חדש נגלה לפניו, וכל מאווייו היו לשמוע עוד ועוד. "אל תגלה לאיש מה ששמעת פה", הזהירו הזקנים.

כשחזר רבי זושא ונפגש עם אחיו, הבחין רבי אלימלך כי פניו של אחיו קורנות באור מיוחד. בתחילה נצר רבי זושא את לשונו, נאמן לאזהרת הצדיקים, אולם לאחר הפצרותיו של אחיו ציטט באוזניו כמה מן הרעיונות הנשגבים ששמע. התלהבות גדולה אחזה בשני האחים, והם יצאו בריקוד שמח.

בלילה פנו השניים לאכסניה ושכבו לישון על הספסלים שליד התנור. פתאום נשמעה המולה: הפריץ מזמושטט בא לאכסניה. בעל הבית מיהר להציע לו חדר מהודר, וכשהבחין הלה בשני האחים הישנים על ספסלים אמר: "אינני מסוגל לראותם ישנים כך. אנא הציעו להם מיטות בחדרי".

בבוקר פרץ הפריץ בזעקות: "גנבו את שעוני!". בהלה אחזה באכסניה. משרתי הפריץ החלו בחיפושים, וגם בעל האכסניה נבוך.

"הוא הגנב!", הצביע הפריץ לעבר רבי זושא. "חלילה וחס!", הזדעק הצדיק, "לא נגעתי בשעונך!". תחנוניו לא הועילו. משרתי הפריץ החלו להכותו, ואז נמצא השעון על מיטת הפריץ. הביט רבי זושא בפריץ, ולפתע זיהה אותו: הלוא זה פייבל הסנדלר! כעבור כמה רגעים נעלמו ה'פריץ' ופמלייתו.

"הוכיתי כדי להסיר ממני את הקטרוג על שחלקתי עמך את הסודות ששמעתי בשבת", אמר רבי זושא לאחיו, "אולם הכול היה כדאי כדי להיות שעה אחת במחיצת הצדיקים הנסתרים".

הגאולה אמורה לגאול את העולם מכל הדברים הרעים והשליליים שבו, וליצור עולם מתוקן וטוב. אולם כפי שהדבר נראה מהמקורות, שינוי זה לא יבוא במהפך חד, אלא בתהליך מתמשך שיש בו כמה וכמה שלבים.

בשלב השלם והסופי של הגאולה אכן לא יישאר כלל רע בעולם, כפי שנאמר (זכריה יג,ב): "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ". גם לא יהיה יצר הרע, כפי שאומרת הגמרא (סוכה נב,א): "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו". ממילא גם לא יהיה צורך בכל מערכות הצדק, שתפקידן למנוע עוול ורשע, כפי שמפרש הרד"ק על הפסוק (ישעיה א,כו) "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה": "זה יהיה בימות המשיח, שיִכלו הרשעים כולם, ושארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב". אך כל זה יהיה בסוף תהליך הגאולה, ואילו בשלביה המוקדמים עדיין תישאר התמודדות בין הטוב לבין הרע.

בשלב הראשון, עם בואו של משיח צדקנו, אמורה להתנהל מלחמה גדולה בין הטוב ובין הרע. על כך מדברים המקורות המתארים את מלחמותיו של המלך המשיח ברשעי הגויים וברשעי ישראל. בשלב הזה יכולה לבוא אפילו התעצמות מיוחדת של הרע, האוזר את כל כוחו לקראת המאבק המכריע. אולם בסופו של דבר יכריע המשיח את הרע ויכניעו.

אחרי-כן ייפתחו שני שלבים מבחינת העברת הרע. בתקופה הראשונה, הנקראת 'ימות המשיח', עדיין לא ייעלם הרע לגמרי, אלא ייפסק ערבוב התחומים שקיים כיום בין הטוב ובין הרע. יחזרו ויתקיימו הגבולות שנבראו ביניהם (כמו קודם חטא עץ הדעת). עם ישראל כבר לא יהיה נתון לשלטון הרע. בספר הזוהר נאמר, שהרע יתרכז אז רק בקרב ה'ערב רב'.

זה יהיה שלב תיקונו של הרע, ויהיה לו אז תפקיד חיובי. אחד הכינויים של הרע הוא – 'קליפה'. קליפה כשהיא לעצמה איננה דבר רע – היא שומרת ומגינה על הפרי. הבעיה נוצרת כאשר היא מתערבבת בתוך הפרי ולפעמים משתלטת עליו. לכן בימינו ה'קליפה' היא גורם שלילי, מכיוון שהרע מעורבב בתוך הטוב, ולעיתים אף גובר עליו. אבל בימות המשיח, כשהרע יתייצב על מקומו, יהיה אפשר להשתמש בסגולותיו המיוחדות (למשל, העוצמה המיוחדת שיש לרע, השאפתנות שלו וכדומה) כדי להרים את הטוב לגבהים נעלים יותר.

השלב השני בביעור הרע יתקיים בתקופה השנייה שלאחר ימות המשיח. זו התקופה של תחיית המתים, שהיא למעשה עולם חדש לגמרי. אז יועבר הרע לגמרי מן העולם ויחדל מלהתקיים בשום צורה שהיא. בשלב הזה יסיים הרע את תפקידו, והטוב יישאר לבדו, כמציאות האחת והיחידה. האמת האלוקית – היא לבדה תשלוט בכל המציאות.

לכן עולם התחייה הוא התכלית של כל הבריאה. מטרת הבריאה היא לעשות לקב"ה "דירה בתחתונים" – להשכין את הקב"ה בעולם התחתון דווקא. שיא השלמות בזה יהיה בזמן התחייה, כאשר הרע יתבטל ויושמד כליל, ובכך יהיה העולם הגשמי התחתון 'דירה' לקב"ה. אז תסתיים עבודת עם ישראל במשך הגלות, ובכלל זה בתקופת 'ימות המשיח', ותגיע תקופת ה'שכר' – "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז,א. וראה אגרות קודש כרך ב, עמ' סח ואילך. וכן בספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 575 ואילך).

העובדים, כולם תושבי האזור, לא הופיעו לעבודה באורח סדיר. המפעל התקשה לעמוד בהתחייבויותיו ללקוחות, והמנהל נדרש לבחור בין פחדם של הילדים הקטנים בבית מפני האזעקות ובין חששו משיחת הטלפון של מנהל הבנק.

לאחר הפסקת האש שב קצב העבודה לסדרו והלקוחות חזרו לקבל את הזמנותיהם במועד. טננבאום עדיין לא התאושש מהמכה הכלכלית שהנחית עליו המבצע, אבל הרגיש שכיהודי מחובתו לעשות משהו כהודיה על חסדי הבורא ולמען הקדושים, שחירפו נפשם ושילמו בחייהם על הגנת תושבי הדרום.

טננבאום החליט אפוא לנצל את כישוריו ולרקום פרוכת מהודרת, שבה ישלב חתיכות מתכת מטיל היירוט 'כיפת ברזל' – הטיל שהוכיח את הצלחתו בהצלת חיי אדם. השילוב הזה, חשב, ינציח בהיכל בית הכנסת את זכרם של הגיבורים שנפלו על קידוש השם.

באותם ימים נודע לטננבאום כי ארגון 'איילת השחר' הקים בית כנסת על גבול עוטף עזה, לזכר הילד דניאל טרגרמן הי"ד, שנהרג מרסיס פצצת מרגמה בחצר ביתו במהלך המבצע. "חשבתי שבית הכנסת הזה יהיה האכסניה המתאימה והמכובדת לפרוכת המקורית", אומר טננבאום.

אבל מניין משיגים שברי טיל? "פניתי למשטרה וזו הביעה נכונות לסייע בחפץ לב", הוא מספר. "חבלני משטרת מחוז הדרום פירקו את החלקים שאפשר היה לפרק מנפלי טילי כיפת ברזל השמורים במחסנים, והעניקו לי אותם בעבור המשימה". כך נוצרה פרוכת מרהיבה, הנושאת את שברי הטיל, אות ומופת לכאב ולגבורה.

בשבוע שעבר, בעת האזכרה שנערכה בבית הכנסת בשדי אברהם, במלאות שנה להירצחו של דניאל, נתלתה הפרוכת לתפארת בארון הקודש. לצד שברי הטילים, המרכיבים מגן-דויד, נרקם הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה', מגן עזרך, ואשר חרב גאוותך".

"מבחינתי זו סגירת מעגל", אומר נתן ועיניו נוצצות. "רק לפני שנה היינו שרויים בחרדה ובקשיים. היום, ברחמי שמים ובזכות אותם גיבורים, אנו נמצאים במקום טוב יותר. תרומת הפרוכת היא צעד קטן להנצחת זכרם של הקדושים, ולסמל את הכרת הטוב שלנו כלפיהם וכלפי כל מי שהיה להם חלק במערכה ובהגנה על כולנו".

לעניין סדר האמירה, הרא"ש והאבודרהם כתבו: "וכן נהוג לאומרן בכל גלות ישראל, שהחזן אומר 'ויעבור ה' על פניו ויקרא', והקהל מתחיל: ה', ה' א-ל רחום וחנון...". אבל המנהג בקהילות ספרד בדורותינו הוא שכל הציבור אומר בלחש עם שליח הציבור: "ויעבור...", ומתחילים בקול רם: "ה', ה'...".

הגאון רבי יוסף חיים מבבל כתב שטעם המנהג הוא, שהן על-פי הסוד הן על-פי הפשט אין למנוע את הציבור מאמירת "ויעבור...", אלא שבזמן הרא"ש הסתפקו בשמיעתו מפי הש"ץ, ואילו בדורות האחרונים נהג גם הציבור לאומרו. והרי זה דומה לקטע "נקדישך...", שהדין המקורי הוא שהציבור שותק ומכוון לאמירתו על-ידי הש"ץ, אך למעשה על-פי האר"י ז"ל נהוג שכל הציבור אומר את כל הסדר.

בקהילות אשכנזיות רבות נהוג שאחרי ששליח הציבור אומר בקול "ושם נאמר", הוא אומר והציבור עמו, בהמשך אחד: "ויעבור... ה', ה'..." עד סיום י"ג המידות. וכן נהוג בחסידות חב"ד.