"שמחתי מתוך יראתי" (אליהו רבא). מקשה ספר העיקרים,הרי עיקר עבודת ה' היא ביראה ואיך כתוב להיפך "אשר לא עבדת...בשמחה" (דברים כ"ח),והלא יראה ופחד הם דברים הפוכים משמחה! ועונה ספר העיקרים שהאדם השלם שמצליח להביא דבר אל השלמות שלו הוא מלא שמחה בעקבות כך ולכן גם האדם שמצליח לעבוד את הקב"ה בשלמות-ביראה שזו עיקר השלמות,הוא מיד מתמלא שמחה. ובאמת אין שמחה גדולה מזו שהאדם מצליח להיות ירא מפני הקב"ה שהוא האמת היחידה. ולכן בני ישראל שמצליחים להיות עובדי ה' צריכים להיות מלאי שמחה,וכן האדם שהיה נכנס לבית המקדש היה מלא פחד ויראה ומצד שני מלא שמחה כיוון שהוא עומד לפני הקב"ה וירא מפניו וזו השלמות. ולכן יצחק אבינו שלו שייך עניין הפחד-'פחד יצחק'-נקרא יצחק על שם שהיה מלא שמחה. וזהו בעצם "גילו ברעדה" (תהילים ב') -אנו יראים מקרבת אלוקים ומצד שני אנו שמחים על הדבר. ואנחנו יודעים ש"כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (אבות פרק ו') אבל הנה מצד שני אנו רואים צד שני שהטובה היא לנבראים-"עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט)! אלא שבאמת חסדו של הקב"ה להטיב לבריות על ידי שזיכה אותם לעבוד את הקב"ה בעולם-ולכן ברא את העולם לכבודו וכן נתן לאדם שכר עצום-"שכר מצוה-מצוה" (אבות פרק ד')-השכר והטובה היא היא עבודת ה'. ולכן בני ישראל שהם עיקר הבריאה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות כ"ג:) ועל ידי שנתן הקב"ה לישראל מצוות לעבוד בהם אותו,הוא זיכה אותם בטוב הכי עליון והוא לעבוד ולירא את ה'. ולכן לאחר שבראש השנה וביום הכיפורים שבנו בתשובה לפני הקב"ה וזכינו לעבוד מיראה-יראה מביאה שמחה וזהו חג הסוכות. ולכן שמחת בית השואבה היא בירושלים-ששם זהו מקום של יראה-ובמקום כזה ראוי שתהיה גם כן שמחה,כאמור-וזוהי שלימותם של ישראל,לעבוד את הקב"ה מיראה ובעקבות כך לזכות ולהגיע למצב של שמחה בעבודת ה'.                                  (עפ"י שפת אמת).