"דַּע שֶׁיֵּשׁ חוֹתָם וְיֵשׁ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם הוּא כִּי יֵשׁ מוֹכִיחֵי הַדּוֹר וְהֵם בְּחִינוֹת רַגְלִין וְנִקְרָאִים רַגְלִין... וְהֵם הוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחָם וּלְהַחֲזִירָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים בְּחִינוֹת רַגְלִין"

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', כב, א)

על נעלמותה של התכלית, אפשר לספר את המשל הבא שסופר ע"י הרב מאיר שפיגלמן:

עמדו שומרים באחת מתחנות הגבול הנידחות באיזו שהיא ארץ, ועמדו שם ושמרו על תחנת הגבול, מקום הפתח והמעבר בין הארץ שלהם לזו הסמוכה. פתאום הם רואים מישהו רוכב על אופניים ושורק. הוא מגיע אל תחנת הגבול ומבקש לעבור. השומרים רואים שעל האופניים יש שק, אז הם שואלים את הרוכב 'נו ומה יש בתוך השק?' והוא עונה 'רק חול'. 'אהה, רק חול, אתה מספר לנו, אנחנו נפתח ונראה'. פתחו פשפשו וחטטו וגילו רק חול וחול. 'בבקשה תעבור' הפטירו אחריו בשעמום. אחרי שבוע שוב עומדים שני השומרים ושוב אותו נהג אופניים נוסע, שורק, מגיע, 'מה יש לך שם מאחור?' 'חול' הוא אומר, 'חול אתה מספר', תקעו סכינים, חרבות, ושוב פעם רק חול, אין שום דבר. 'יאללה, תעבור'. כך עוד שבוע ועוד שבוע.  אחרי כמה שבועות אומרים לו אנשי הגבול – 'שמע, לא נעשה לך כלום, לא נגלה, רק תספר לנו מה אתה עם כל החול הזה?!'  עונה הוא להם בחיוך ממתיק סוד: 'אני בכלל מבריח אופניים!

אתה אף פעם לא יודע מה התכלית של הדבר, הרבה מאד פעמים אתה עושה משהו אחד ובעצם התכלית היא משהו אחר. אתה אף פעם לא יודע מה באמת המטרה של הדברים, למה באמת הם מופנים.

מספרים על האדמו"ר מוויזניץ', שהגיע אליו יהודי שאמר לו: 'תשמע רבי, אני לא מצליח ללמוד, כל היום אני עובד וכשאני מגיע הביתה ופותח דף גמרא אני נרדם על הדף, אני לא מצליח ללמוד. מה אני אעשה?' אמר לו הרבי: 'ומאיפה אתה יודע ממה יש לה' יתברך יותר נחת רוח – מדף הגמרא שלך או מן הדמעות שאתה מזיל עליו? מי יודע'.

אדם נמצא בדרך ומי יודע לאן הוא הולך ומה תכלית דרכו? חותם!

אך בכל דור ישנם "מוֹכִיחֵי הַדּוֹר", שתפקידם להוכיח את העם ולהתוות להם את הדרך -  "כִּי יֵשׁ מוֹכִיחֵי הַדּוֹר וְהֵם בְּחִינוֹת רַגְלִין וְנִקְרָאִים רַגְלִין" - תפקידו של המוכיח הוא להצליח להעמיד את שומע לקחו על שתי רגליו.

זווית ראיה צרה, כמוה כעמידה על רגל אחת, עסוקה בעצמה ועל כן מטה לנפול. המצליח לקבל תוכחה, עמידתו יציבה ופשוטה, ביכולתו לקבל לא רק את דעתו שלו, אלא גם את דעת חברו, אין הוא עסוק בלהגן על עצמו, אלא מעמיד את עצמו גם על מה שמחוצה לו ועל כן יציבה עמידתו, כעומד על שתי רגליים.

הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון: http://etzion.org.il/he/home