סיפורים בנושא ביטחון בהשם !
נכתב על ידי DL2000, 10/6/2015
בס"ד
בספר הקדוש באר מים חיים זצוק"ל זי"ע מפרש כאן יפה,
פנימיות כוונת מאמר כלב וזעקתו, בהסותו את העם 'אל
משה'. – ונעתיק כאן מתק לשונו הזהב, שהוא כקילורין
לעיניים בקנין מידת הביטחון בהשי"ת בכל עת ומצב.
וזל"ק: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וגו'.
כלומר, השתיק את כולם והראם 'אל משה', לומר כי הן זה
ודאי אמת אשר תוקף העמים וחזקם גדולה עד מאוד. אבל
הביטו אל משה, וכי יש דבר בעולם שיעמוד נגדו, הלא הוא
המשדד ומשבר בכוחו של שמו יתברך את כל מערכת השמים
וכוכביהם, ומכל שכן את כל טבע עולם הזה. ומה עשה
בפרעה ובכל עבדיו, להכותם עשר מכות שלא בטבע העולם,
וגער בים סוף ויחרב, וניער פרעה וחילו בתוכו, וכמאמר חז"ל
(סוטה לה.): הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו
את המן וכו'".
"וכיון שהוא עושה דברים שלא בטבע העולם, כי אם במאמר
פיו יתברך, ודאי הלא כל הגויים כאין נגדו, כאפס ותהו נחשבו
לו, וכל דיירי ארעא כלא חשובין, ובזה ודאי עלה נעלה וירשנו
אותה וכו'".
"והנה בדברים האלה השתיק כל העם, כי מי מהם לא ראה
את מעשה ה' הגדול והנורא אשר עשה עמהם מעת צאתם
ממצרים עד היום הזה, ומה יענו על הדבר מה שלמעלה
מהטבע וכו'" עכלה"ט.
למדנו אם כן, פרק חשוב בדרכי אמונה וביטחון בצור עולמים
ב"ה, המנהיג ומשגיח בעולמו בכל רגע, אפילו בניקוף
אצבע קטנה (חולין ז:), 'והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל
המעשים'. והרי הוא 'כל יכול', תקיף בעל היכולת ובעל
הכוחות כולם, וכל דיירי ארעא כלא חשובין לפניו.
ובקנין מידת הבטיחון 'עלה נעלה'במסילה הישרה, 'וירשנו
אותה' בקרבת אלקים חיים, ודבקות תורה ויראת שמים,
בהצלחה נכונה ברוחניו ברוחניות ובגשמיו ובגשמיות וכל העניינים העניינים לטובה, אמן.
• ~ • ~ •
באחד מימות השבוע של פרשת שלח שנת תשע"ב לפ"ק,
יצא לדרכו יהודי יקר מטובי בני ירושלים של מעלה אל הגליל
העליון, לשפוך שיח ותחינה לפני קונו באתרא קדישא 'מירון',
בציון התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זי"ע.– שעצם שמו
'שמעון'רומז על סגולת התפילה שם, המתקבלת ונשמעת
לפני כסא הכבוד, כד"א (תהלים ו, ט): "כי שמע ה' קול בכיי,
שמע ה' תחינתי, ה' תפלתי יקח".
הצרה העיקרית שהעיקה על לב מיודענו היקר באותה נסיעה,
היתה צרת רבים וטובים מאחינו בית ישראל בדורנו, דור
עקבתא דמשיחא שהיוקר מאמיר וכו' (סוטה מט:), הלא היא
צרת המצלצלין... ועול הפרנסה הכבד, לתת לכל איש מבני
משפחתו הענפה די פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה.
הוא כבר ניסה את כוחו במסעות מפרכים על פני כדור הארץ,
בארה"ב ובקנדה, לונדון ובלגיה, ואף לאפריקה ולאוסטרליה
הרחוקה... בסיבובים ושוטטות על פתחי נדיבים שבגולה.
הוא שרך את רגליו מדלת לדלת, אך ללא הצלחה מיוחדת...
כידוע שבמיתון הכלכלה העולמית שבשנים האחרונות, גם
זו המלאכה ['שנור' בלע"ז] לא תמיד מכניסה, כשהגבירים
מתקשים לעמוד בזרם המבקשים המוסיף והולך...
עתה בעמדו לקראת נישואי אחד מצאצאיו כ"י, הסתפק
מאוד וחכך בדעתו במבוכה רבה, אם כדאי ויעיל לצאת שוב
בנסיעה קשה ומבזה שכזו, לאחר שניסיונו המר כבר הוכח
היטב, שאינו חוזר משם עם סכומים נכבדים, ואין הצר שווה
בנזק...
וכך מתוך ספקות ובלבולים, וקשיים הגדולים שבפרנסה, קם
לו יום אחד בצר לו, לפרוק את אשר על לבו בתפילה נרגשת
בציון המצוינת, ולקיים בעצמו מאמה"כ (תהילים נה, כג)
"השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך".
עצם הנסיעה מירונה היא אצלו דבר הרגיל והמצוי, מדי
תקופה יוצא הוא אל תחנת האיסוף הקרובה לביתו, ועולה
על האוטובוס המובילו עד פתח היישוב הנכסף. – אך הפעם
הזדמנה הפתעה לפתחו, בעומדו כך בתחנה בהמתנתו, נעצר
לו פתאום רכב קטן על ידו, והנהג – אברך רציני וירא שמים –
שואלו אם פניו מועדות אולי למירון, ומשנענה בחיוב הציע לו
להצטרף אליו ולעלות אל הרכב, "אף אני נוסע עתה למירון,
וטובים השניים מן האחד" – אמר בחיוך ובסבר פנים יפות.
היהודי היקר שמח על ההזמנה, וכך מצאו את עצמם השניים
חברים לדבר מצוה, בנסיעה משותפת בייחול הלבבות
לתפילה ודבקות אלקים חיים.
כדרכם של תלמידי חכמים התפתחה ביניהם במהלך הנסיעה
שיחה תורנית בענייני פרשת השבוע. – כאמור היה זה בשבוע
של פרשת שלח, והנה פותח הנהג המארח ב'ווארט' חזק,
אמרה טבא שקיבל מפי רבו, מדברי השפת אמת זצוק"ל
בפרשת השבוע (שנת תר"מ), ואלו דברי קדשו:
הנה מצינו בפרשתנו שמעידים המרגלים על עצמם (יג,
לג): "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם. ופירש רש"י:
"שמענו אומרים זה לזה, נמלים יש בכרמים כאנשים". ואילו
במדרש (במדב"ר טז, יא) מבואר, שמאמר המרגלים 'וכן
היינו בעיניהם' נחשב להם כחטא, כי מי הגיד להם כיצד נראו
בעיניהם, ושמא היו אצלם כמלאכים עי"ש.
ולכאורה נראים המדרשים סותרים זה לזה, שכן אם שמעו
להדיא במו אוזנם שהיו אומרים 'נמלים יש בכרמים כו'' כדברי
רש"י, הרי כבר ידעו אל נכון כיצד נראים הם בעיניהם, שלא
נחשבו אצלם כמלאכים כלל רק כנמלים. ואם כן מה חטא
יש כאן למרגלים, הא שפיר העידו מה ששמעו שמתייחסים
אליהם כחגבים.
אך מבאר השפת אמת בעומק הענין, שבאמת הכל נכון,
ושני המדרשים הסותרים הללו עולים יחדיו יפה בקנה אחד.
כי הכל תלוי בהתייחסותו של האדם כלפי עצמו, באם הוא
בעיני עצמו כחגב וסמרטוט [א'שמאטע]... ואינו מעריך נכונה
רוממות מעלת נשמתו בביטחון איתן בקונו, הרי הוא 'משדר'
את חולשתו ממילא גם אל הצד שכנגד, שיסתכל אף הוא
עליו בזלזול כזה, כמו שמזלזל הוא בעצמו...
היינו שאמר הכתוב, מתוך שהיינו בעיני עצמנו 'כחגבים', הרי
ממילא בתוצאה 'וכן היינו בעיניהם', שנטו אף הם להחשיב
אותנו כנמלים שבכרם.
אבל אילו היו מתחזקים המרגלים, להשריש בלב מעלת
איש ישראל ודבקותו בבוראו, בביטחון עצמי איתן וביטחון
בהשי"ת כצור החלמיש, הרי ממילא גם בעיני האחרים היו
נחשבים כמלאכים! – שבמידה שהאדם מתייחס לעצמו, כן
משדר הוא לאחרים שיתייחסו אליו.
ונמצאשהמרגלים בעצמם הםשגרמושיהיו בעיניהם כחגבים,
משום שלא חיזקו לבבם ונפשם באמונה וביטחון, ולכך נחשב
להם זאת כחטא שלהם ודו"ק, ושפתי פי חכם חן.
היהודי האורח דנן נהנה מאוד מן הווארט העמוק, ובעודו
מתבונן במשמעות הדברים והפנמתן, כמה תלוי הכל
במידת ביטחונו החזק של האדם בתוככי לבו. – המשיך
הנהג המארח והוסיף מפירבו דוגמא הפוכה שמצד הטוב:
הנה בדוד המלך ע"ה מצינו בהיפך הגמור מן המרגלים,
כאשרנעמד במלחמתו אל מול 'גלית הפלשתי'(שמואל א
קאפיטל יז), שהיה ענק אדיר מימדים, עטור מכף רגל עד
ראש בשריון קשקשים של חמשת אלפים שקלי נחושת,
וחגור בחרב וחנית ברזל אדירה, וכל ישראל 'ייחתו וייראו
מאוד' מפניו (שם יא). והנה יוצא דוד כנגדו בעוז ובביטחון
תקיף, נער קטן במקלו ובחמשה חלוקי אבנים קטנים
שאסף בדרך מן הנחל, כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות.
והנה בעוצם ביטחונו בשם ה' איש מלחמה התגבר הנער
הקטן כנגד הענק, והביסו והכניעו בפלא עצום שאינו מובן
בדרך הטבע כלל. – היפך המרגלים שהכניסו מורך בלבם
ובלב ישראל, וקלקלו תחושת הביטחון, עד שהיו בעיני
עצמם כחגבים, שבתוצאה ממילא 'כן היינו בעיניהם'.
ונלמד מזאת שהכל תלוי במידת הביטחון שמצד הגברא,
ואם יתחזק היטב בלבבו באמונה וביטחון,יראה בוודאי
ישועות גדולות ונשגבות ונשגבות!
הדברים חדרו היטב אל לבו של היהודי, הוא שאב מדברי
אלקים חיים הללו חיזוק עצום. – בינו לבין עצמו הבין
שבוודאי מן השמים שלחו אליו את אותו נהג אדיב בטיב
ההשגחה הפרטית, כדי להשמיע באוזנו את ה'ווארט'
המיוחד של השפת אמת, כדי לחזק בלבו את מידת
הביטחון, וללמדו שברצות השי"ת גם 'אבן קטנה' שבכיס
מספיקה בשביל לחולל מהפכות אדירות!...
תפילתו לאחר מכן במירון, היתה במדרגה עליונה ונשגבה,
כשלבו מלא ביטחון במי שאמר והיה העולם, המנהיגו
ומפרנסו תמיד בכל עת, ובביטחון איתן בכוח התפילה
העצום, ובהערכת חשיבות כל תיבה שמוציא מפיו
בתפילה. ובאמונה שלמה שאנו צריכים רק לזעוק ולשווע
אל המלך, כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל.
בד בבד עם החיזוק הגדול והמסר שקיבל הוא מן השמים,
קיבלה גם אשתו, אשת חבר, באותם ימים 'מסר' חד
וברור של חיזוק עצום באמונה וביטחון, שאין כאן המקום
לפורטו.
ואכן תיכף לאחר מכן, קיבלה אותה משפחה ישועה
גדולה ונשגבה, ממקום שלא עלתה על דעתם כלל, ויצאו
בסייעתא דשמיא מצרה לרווחה, בהצלחה גדולה לאורך
ימים ושנים טובות.
['פרטית', כ"ג סיון תשע"ב]
• ~ • ~ •
מרן הגרי"ז סולוביי סולובייצ'יק זצוק"ל –הבריסקע הבריסקער רב,החזיק
כידוע בבית מדרשו 'כולל אברכים'של תלמידי חכמים
חשובים. והקפיד מאוד שלא לאחר בתשלום המלגות,
והיה משלם לכולם עד פרוטה אחרונה ביום ראש חודש
עצמו!
אך מאידך היה מפורסם בשלמות מידת האמונה והביטחון
שבו. [כפי שהעיד פעם על עצמו, שבכוח הביטחון עבר
את מוראות השואה האיומה וניצלו חייו, על פי מ"ש
זקנו הק' בנפש החיים (שער ג פרק יב) "ענין גדול וסגולה
נפלאה" בזה, עיין שם]. – ולפיכך עד אחר תפילת מעריב
דראש חודש, לא נתן אל לבו, ולא היה חושב ודואג כלל
להמציא הממון.
אולם בהגיעו לביתו אחר מעריב, היו תיכף מתחילים
בעסק השתדלות נמרצת, לחשוב ולחשב כיצד להשיג
תיכף ומיד סכומים רבים ונכבדים, והכל בתוך שעות
ספורות... באותם שעות היו אנשי שלומו ובעיקר בנו
מוהר"ר רפאל זצ"ל, נחלצים מאוד לעזרתו, ולא נחו ולא
שקטו עד אשר הושג כל הסכום, ובכל חודש ראו נפלאות
עין בעין בהשגחת הבורא ורוב רחמיו וחסדיו אל יראיו
המייחלים לחסדו.
וסיפר לי שכני וידידי הר"ר שמואל צ'ציק שליט"א,שאביו
הגה"צ רבי וועלוול צ'ציק זצ"ל, תלמידו ומקורבו של
הבריסקער רב, אמר פעם לפניו, שאילו היה בא כאן עשיר
אחד ותורם תרומה נכבדה של 'רבע מליון לירות'היתה
לו זכות גדולה, שכן ניתן לסגור הכסף בתכנית חיסכון
טובה, ובפירות אחוזי הרווח החודשיים אפשר לכסות
חלק גדול מן הסכום מדי חודש בחודשו, כשהקרן כולה
שמורה ועומדת לימים רבים! וכך לא יצטרך הרב להילחץ
מדי חודש בהשגת הסכום, שלפעמים לקחה לו עבודה זו
לילה שלם.
ענה לו הרב בגודל אמונתו: גם אם תבוא לפני הצעה כזו,
לא אסכים לקבל את התרומה! שהרי כך מרוויח אני מדי
חודש לחזק יותר ויותר את מצות הביטחון בהשם יתברך!
ומי יכול לתאר גודל מידת ביטחונו בהשי"ת, שבכל יום
היו גומרים את כל האוכל שבבית, בלא להשאיר שום דבר
לצורך מחר! בגודל הביטחון בחסדו יתברך, שבודאי ימציא
להם למחר כל צרכם. [כדאיתא להדיא בזוהר הק'(ח"ב דף
סב.): "לא לבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא
אחרינא, ולא לעכב מיומא ליומא אחרא וכו'" עכל"ק
עי"ש. וכן מנהג הרבה צדיקים, עיין מ"ש בזה במשנה
ברורה (סי' ר"נ ס"ק ב) עי"ש].
פעם אחת ביום שלפני ערב יום הכפורים, אמרו לפניו
שאולי ביום זה מן הראוי להשאיר מעט אוכל למחר ערב
יום הכיפורים, שאכילתו מצוה כאילו התענה תשיעי
ועשירי (יומא פא:). חכך הרב בדעתו, והחליט להשאיר
כזית אחד של פת למצות אכילת ערב יום הכיפורים.
והנה למחרת נודע שאותו כזית שהכינו לסעודת היום
נשרף בתנור... ואמר הרב שהוא סימן מן השמים שלא
היה צריך להשאיר הפת לצורך מחר.
[שכתוב מתוך קלטות פרטיות]
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
