פרשת שלח לך
פרשת שלח לך
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ
כנען" (יג,ב)
אף על פי
שכבר היו ישראל מנוסים בהנהגה ניסית וראו כבר כמה פעמים כי אין דבר שיעמוד נגד
רצון ה' והקב"ה הלא הבטיח להם להוריש להם את הארץ, מכל מקום לא היתה עדיין
האמונה הזאת שלמה אצלם במידה הראוייה. ולכן מצאו לנכון לבוא אל משה ולדרוש ממנו
שישלח מרגלים לפניהם, מפני שהיתה חסרה להם בהירות האמונה – שלא האמצעים הטבעיים
המה מועילים ופועלים כי אם רצון ה', שאין דבר העומד בפני רצונו יתברך. וביקשו להם
עצות ונכשלו. (ארון העדות).
"ועבדי הלב, עקב היתה רוח אחרת עמו".
"עבד
ה'" זה תואר מאד נכסף, לא כל אחד זוכה בו. עד כה, רק משה רבינו זכה, והנה
בפרשה זו מצטרף אליו כלב בן יפונה. "ועבדי כלב". על מה ולמה זכה
כלב? על כי פעמה בו רוח אחרת. "ועבדי
כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו". כשראה כלב שהיצר הרע משכנע אותו להצטרף לחטא
המרגלים שהוציאו דיבת הארץ, הוא רץ במסירות נפש לחברון להשטתח על קברי אבות. זה לא
שהוא הלך על שבילים סלולים מוכרים ובטוחים, הוא נכנס לאזור מסוכן ששורץ מחבלים
שהרי כתוב "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי ענק". אלא הפחד ליפול לעצת
המרגלים היה חזק יותר, כפי שאומר הזוהר הקדוש: "מי שנמצא בדוחק וצרה, לא
מסתכל על מאומה... כך כלב, שהיה בדוחק לא הסתכל מאומה ובא להתפלל על קברי אבות
שינצל מעצה זו" ("זוהר חג" קנח עמוד ב')
זה מסר
לכל מי מאתנו שבא לקיים את עצת רבינו הקדוש, שלא יפחד מלצאת ליער גם באמצע הלילה,
לצעוק ולהתחנן לה', כי הפחד ליפול לידי היצר ותאוותיו צריך להיות גדול יותר.
כשרוצים להמלט מן הכלא של התאוות, אין מקום לפחד.
רוח אחרת
היא רוח של רצונות וכיסופים. אסור לך לחשוב: "בסדר, אני רוצה, אך מה זה שווה
אם אני ממשיך ליפול למקומות לא טובים". זה לא האמת. כי כל דקה שאדם מואס
בעולם הזה, זה הנצחון שלו. אפילו שהוא רואה שהוא לא משתנה, שהוא נשאר עם כל התאוות
שלו, כל דקה שהוא מואס בזה, שהוא בוכה לה' – תציל אותי מהחושך הזה, זה השינוי!
הדקות האלה שהוא מואס בעולם הזה, זה חיי נצח, זה החיים האמיתיים. אי אפשר להשתנות
ביום אחד. זה לוקח שנים ואסור לך לפול מזה לרדיפה עצמית ולעצבות. ככה ה' ברא את
העולם. שלא הולך לאדם בקלות, שהוא צריך להמתין, שכל דבר שהוא רוצה להשיג קשה לו,
יש לו המון מניעות. הוא ככה עם העיניים כל הזמן למעלה. לכן כשהוא מצליח, הוא יודע
מאיפה באה לו ההצלחה וככה הוא זוכה לחיות חיים של דבקות. רבונו של עולם אני לא
רוצה כלום, רוצה רק אותך, תקרב אותי אליך.
"מה
שטועים העולם לפעמים ואומרים שהמניעות גדולים מהרצון, היינו שהמניעות גדולים כל כך
עד שאי אפשר לשברם בשום אופן בעולם, אפילו ירצה בכל הרצונות החזקים שבעולם, זה
נמשך מפגם המרגלים. שאמרו תחילה שבח הארץ וסיימו "אפס כי עז העם", היינו
שהמניעות גדולים כל כך עד שאי אפשר לשברם בשום רצון שבעולם. אבל יהושע וכלב אמרו:
עלֹה נעלה. דהיינו – שהמניעות שבזה העולם על כל דבר שבקדושה הם גדולים וחזקים מאד,
אבל אעפ"כ הרצון דקדושה חזק יותר, כי אין השם יתברך מזמין לאדם מניעות כאלו
שלא יוכל לשברם על ידי התגברות הרצון וחשק דקדושה" (אוצר היראה, מניעות ז).
כל הזמן
לרצות, כל הזמן לכסוף, העיקר זה הרצון והכסופים. לא להיבהל מזה שאנחנו כל כך
רחוקים, כי דווקא כשרחוקים, יש הרבה געגועים, אז זה שלכאורה הכי רחוק הוא בעצם הכי
קרוב.
רוח אחרת
היא רוח של ענוה ובטול. זאת החוכמה הכי גדולה כי חכמה זה כוח – מה, מה אני, מה
כוחי, מה מגיע לי, ונחנו מה, מה אנחנו, זה החכמה, זה שאדם פתאום מתבלבל והוא חושב
שהוא כזה חשוב וכו', והוא מבין שהחשיבות שלו הגדולה ביותר זה שהוא מתבטל. כי אז
הוא נהיה כלי לגלוי אלוקות. אדם פתאום, מישהו נותן לו מחמאה, אתה כזה וכזה, הילדים
שלך, הבן זוג שלך, אתה בעצמך משהו מיוחד, הדיבורים שלך, השעורים שלך, בכלל אתה
משהו, או כל סוג של כבוד שנותנים לו, אתה נראה טוב וכו', מהדברים הכי פשוטים
ונמוכים עד הדברים הכי גבוהים. אז באותו רגע פתאום הוא קצת מתנפח, חצי שניה, ומיד
הוא אומר – אוי ווי, ה' ירחם, מה אני מקבל כבוד? על המקום הוא אומר אני כלום.
הוא לא
אומר את זה חיצונית, כמו שאנשים אומרים: לא, זה שם דבר, שטויות, זה הכל מה'. לא
חיצוני אלא אמיתי, פנימי, הוא עושה עבודה פנימית שבעצם הכל זה מתנת אלוקים.
כל הסיפור
של האדם בעולם הזה זה לגלות את כבוד ה'. כבוד ה' מלא את העולם, כל מה שיש פה,
הצמחים, הפרחים, הכל זה לכבודו יתברך. האדם הוא נזר הבריאה, אז הוא הכבוד הכי גדול
של ה', התכונות שלו, כוח הבחירה שלו, היכולות שלו, שהוא יכול לעשות דברים טובים,
האדם זה מבחר הבריאה, זה הכבוד הכי גדול של הקב"ה. ואם הוא לוקח את הכבוד
לעצמו רחמנא ליצלן, אז ה' ירחם. זה הנסיון שלנו, דקה דקה, רגע רגע, לקבל מחמאה,
ולהתרגש, ולהגיד ברוך השם אני מוצלח, אני חברה'מן, ברוך השם מה שעשיתי זה עולה
יפה, וכשאני עושה משהו זה לענין, ואני ככה ואני ככה, באותה דקה הוא צריך להחליף את
המחשבה הזו, בחצי שניה. בעצם זה בא לו כי ככה ה' ברא אותו, שהוא קיים, שהוא
מציאות, אז בא לו רגע אחד של כבוד. אך על המקום הוא אומר: מי זה מלך הכבוד. הנסיון
הכי גדול של האדם הוא לדעת שהוא כלום, שהכל מה', כי חכמה זה כוח מה. זה מה אני
בכלל. כשאדם זוכר את זה, אז אין לו צרות ואין לו יסורים. אז אין אני ואין השני
ואין השכן ואין הוא ואין זה ואין כלום. כלומר כל הקטנות מוחין: אמרו לי, פגעו בי, נכשלתי, כל זה משום שאדם לא
מרגיש את גדלות ה', שאין עוד מלבדו.
כשאדם רץ
אחרי כבוד, אין לו חיות, אין לו התלהבות, הנפש מסתלקת, האור שלו הולך, זה כמו
מיתה. אין תענוג בעולם הזה שמוריד את השכר בעולם הבא כמו הכבוד. כי הכבוד זה תענוג
רוחני, זה לא אכילה ושתיה, זה הכי דומה לתענוג שיהיה שם.
כשאדם
זוכה לביטול, אז הוא לא צריך כלום כי בעצם ברגע שאדם כלום, האלוקות מתלבשת בו והוא
נהיה הכל. בזה שהוא כלום הוא לא מפסיד כלום, הוא רק מרויח, שכל האור האלוקי מתלבש
בו ויש בו צלם אלוקים והוא נהיה כזה מאיר וכזה חכם וכולם רק אוהבים אותו, וכולם רק
רצים אחריו כי יש לו כזה אור עצום.
כשאדם
שהיה רחוק בתכלת הריחוק מקבל עליו בביטול והכנעה לעשות את רצון השם זה עושה כזה
רעש גדול בשמים.
["כתוב
בפרק שישי מתוך השמונה פרקים של הרמב"ם שהקב"ה לא יודע ממה הוא נהנה
יותר, הוא לא יודע במה הוא חפץ יותר, במעשיהם של הצדיקים, או במעשיהם של הרשעים,
שהכוונה לחוזרים בתשובה, שהם עכשיו עוזבים את הרשעות שלהם. אני נהנה יותר
מהצדיקים, שהם תמיד צדיקים ועושים לי נחת רוח כזו עצומה, או מאלה שמתמודדים, ויש
להם כאלה יסורים כל דקה כי כל התאוות בתוכם. יש צדיקים שהם נולדו עם תכונות כאלה,
עם דבקות כזאת, עם נקיות כזאת: ויש כאלה שנולדו מתוך קליפות נוראיות, אבל הם
נאבקים, הם רוצים לצאת מזה, מה שזה עושה בשמים זה דבר עצום ונורא. זה תענוג להיות
צדיק. אבל אלה הרשעים הם מתענים, הם סובלים, יש להם יסורים גדולים על כל דבר שהם
עושים. אז זה שהם עושים את זה בכאלה יסורים זה חביב לפני המקום. היסורים שלהם מקרבים
אותם אל ה'. לה' יש כזאת נחת רוח שלא תתואר"]. (באור פני מלך)
ה' אוהב
את המקומות הכי נמוכים, את האנשים הכי נמוכים. עם ישראל עשה את כל העברות בעולם
אבל זה הילדים שלי, זה הבן שלי, זה התינוק שלי, אני אוהב אותו אפילו מה שקרה לו,
אני לא יכול לעזוב אותו, בנים הם למקום.
כלב בן
יפונה מאמין בכוח התפילה, מאמין בכוח של הצדיקים, בביטול והכנעה הוא רץ לחברון
להשטתח על קברי אבות ובכה והתחנן על נפשו והועילה לו תפילתו.
רוח אחרת
היא רוח של אהבת ישראל. מתי תהיה השכינה שלמה? מתי נזכה למציאות של פנים בפנים שזה
אומר שאנחנו מסתכלים אל ה' וה' מתסכל אלינו? כשתהיה אהבת ישראל שלמה. כשבני אדם
יהיו מוכנים לקבל אחד את השני. יותר מזה, כשכל אחד יוכל לאהוב את השני אהבת נפש
ממש. לא עוד מחשבות רעות על השני, לא עוד קנאה וצרות עין, לא עוד ראיית הפגמים
בחבר למרות שהוא באמת נפלא. השי"ת מתפאר בכל יהודי כמו שמלך מתפאר בכתר שלו.
כל יהודי ויהודי הוא כתר על ראשו של מלך מלכי המלכים וככה צריך לראות כל אדם ואדם.
אהבת
הבריות צריכה להיות מחוברת עם אהבת ה', כל כך אוהבים את הקב"ה, כל כך מרגישים
שאנחנו חלק ממנו, שכל הבריות כולם כולם הם ניצוץ אלוקי, וכולם לך חלק מהקב"ה,
ואיך אני יכול לחשוב לרגע שאני, לא נאה לי להיות ליד זה ואני לא נאה לי לדבר עם זה
ואני לא נאה לי להתחבר עם זה, וזה לא הייתי רוצה שיהיה שכן שלי, כי אני קצת
יותר,,, הרי כולם חלק אלוק ממעל.
להתייחס
אחד אל השני בעדינות, בנועם. יש לכך רמז בפרשה שלנו. "ייקח את הלויים מתוך
בני ישראל". איך לוקחים בני אדם? מה זה לקחת בני אדם? זה לשכנע אותם בנועם,
ברכות. "קחם בדברים, אמור להם: אשריכם שתזכו להיות משרתי הבורא"
(רש"י הקדוש).
ומכאן
לחינוך ילדים, ומכאן לבני זוג, ומכאן לבין אדם לחברו. בנועם, בכבוד, לא בעכס, לא
בכוחניות. לזכור תמיד שה' נמצא גם אצל השני, שגם הוא בן של השם.
רוח אחרת
היא רוח של התחזקות ושמחה. אחד הדברים היותר מחזקים הוא להסתכל אחורה ולראות איך
ה' יתברך עזר לי עד היום, ולהתחזק מזה שכמו שה' עזר לי עד היום, כך הוא יעזור לי
הלאה. וכמו שרחמיו וחסדיו לא עזבנו עד היום, כך הם לא יעזבונו לנצח.
אדם צריך
להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים שלו. לשמוח ביהדות שלו, לשמוח שלתוך גוף עכור
כזה, מלא תאוות ומידות רעות, מצליח לחדור אור אלוקי. שמחה זה בחינה של גלוי אמונה.
אם אדם הוא בשמחה סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא
מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. הצדיק מחבר את השמים
ואת הארץ. הוא יודע שה' נמצא בשמים וכל הזמן בודק אם ה' נמצא אצלו בלב.
כשאנחנו
זוכים להתחבר, יש לנו שמחה. כשאנחנו לא מצליחים להתחבר, יש עצבות.
בן אדם
רואה פתאום שהוא עצוב, זה צריך להיות אצלו סימן שהוא לא מחובר. ואז הוא ממהר
להתחבר. ה' אני אוהב אותך, ה' אני יודע שהעולם הזה זה הכל אתה. אני עכשיו קיבלתי
את הנסיון הזה והשני קיבל את הנסיון הזה ואין לי מה להתלונן על הנסיונות שלי כי בסך
הכל כל המטרה פה זה להתחבר. עם הנתונים שלי, עם המדות האלה שיש לי, הקשות, עם הסבל
הזה מהשכן הזה, עם ההורים האלה, עם המשפחה החילונית הזו שקשה לי איתה אך אני חייב
גם לתת כבוד כי חייבים לתת כבוד, ובכלל, לבעלי תשובה מא מאד קשה אך אל תחשבו שיש
בן אדם שלא קשה לו כי כל אחד במציאות שלו ה' כבר מטפל בו שיהיה לו קשה כי אם לא
קשה לו, בשביל מה הוא בא לעולם, כי כל העולם הזה זה התמודדות התמודדות התמודדות עם
עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. אני לא לבד, יש ה'. אז אם פתאום רע לי, אני ארים
את הראש לשמים.
והעיקר
שכל דקה ודקה אני אבדוק את החיבור שלי אל ה'. השמחה היא אות שאנחנו מחוברים עם ה'.
אדם לא יכול להגיד שהוא שמח כשהוא לא מחובר עם ה', כי זה הוללות, וקשקושים,
ובדיחות, והשתוללות, אבל אם הוא באמת שמח, זה הוכחה שהוא מחובר עם ה'.
כשאדם
מחובר, הוא מתחיל להבין שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. בן
אדם יכול להתאמץ בכל הכוח ופתאום קורה משהו שהורס לו את הכל. וגם להיפך, אדם
שמתקשה מאד מאד לעשות משהו יכול פתאום לראות ניסים. רבונו של עולם, עד עכשיו חשבתי
שהכל אני עושה . תעזור לי להבין מעכשיו שהכל זה אתה.
כשאדם מתחבר, הוא מרגיש שה' אוהב אותו לא רק כשהכל הולך לו והכל מצליח
לו, גם כשלא הולך, גם במקומות הקשים, הכואבים, גם שם הוא מרגיש את אהבת ה'.
כמו בסיפור הבא: למה לתרום כליה
קדימון
לפני שבוע, תחת
הכותרת "הקב"ה לא חייב לתת לך" פורסם כאן סיפורה של מרים גבאי, אשה
שאפסו סיכוייה להיפקד, והיא פנתה בבכיה ובלב שותת למרן הגאון רבי שלמה זלמן
אויערבאך זצוק"ל שיברכה, והשיבה "מי אמר שהקב"ה חייב לתת לך
ילדים"? אבל מיד הוסיף משפט נוסף "אבל דעי לך, שאם תעשי למען אנשים מה
שאת לא חייבת לעשות, אז מן השמים יעש איתך מה שלא חייבים לך. כל המרחם על הבריות
מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה". מרים גבאי כיום מוסרת נפשה
על עידוד וחלוקת ממתקים למבריאי מחלקת אונקולוגיה כבר למעלה מ- 20 שנה, והיא אם
לשלושת ילדים כ"י. עד כאן.
פרק א
הדובר, הרב ישעיהו
הבר, מנכ"ל אירגון החסד המופלא "מתנת חיים", הפועל ללא לאות על מנת
לאתר תורמי כליה, כדי להוציא חולי דיאליזה ממאסרם, ולהשיבם לחיים תקינים בריאים
כאחד האדם.
הרב הבר היה מרוגש
למדי. בטרם שיחתנו בטלפון הוא פיקסס לי את המילים הבאות "הנני עומד בראש
ארגון "מתנת חיים" ויש לי סיפור מדהים אמיתי ומרגש, הממשיך את סיפורך על
כך שהקב"ה לא חייב לתת. נא דבר עמי".
דיברנו, הסכיתו
לדבריו.
"שלום ר' לוי.
נאמן לבקשה של רעייתי הנני מסבר את אוזנך לעלילה הבאה. לפני פחות משנה ליתר דיוק
לפני 10 חודשים פנה אלי יהודי חביב, המתגורר באחד מישובי השומרון והציג את עצמו
בשם א.ג. מדובר באדם ירא שמים בעל אישיות רגישה ועדינה, אשר משמש כמדריך חתנים
וכיועץ נישואין בקהילתו. זו היתה מסוג השיחות שאני אוהב לנהל, כי א.ג. הודיע לי
בשמחה ובנחרצות "אני רוצה לתרום כליה! מה בדיוק עושים?" בשבילי זה כמו
למצוא יהלום בדיונה ענקית.
הסברתי לו את הנוהל
המאד מורכב מבחינה רפואית. עד לרגע ההשתלה מדובר בשרשרת של בדיקות התאמה ובמקביל
בחירת מועמד להשתלה, עד ליום החשוב של השניים, של התורם מחד ושל המושתל מאידך.
שמחתי מאד, וכמו תמיד
ראיתי בעיני רוחי עוד יהודי חוזר למסלול חיים – נפרד לעד ממחלקת הדיאליזה – עובד,
לומד, מתחסד, מבלי החרב הרעה המתנופפת מעל ראשו בדמותן של כליות מקולקלות שאינן
עושות מלאכתן כראוי,. חדוות החיים לה זוכה המושתל, איננה ניתנת לתיאור, מצהלות הכרת הטוב שלהם היא נושא שראוי
לתעד. אך אין זה המקום והזמן. א.ג. אף הוסיף וציין בפני, שיש לו סיפור נוסף ומיוחד
לספר לי, אך אותו הוא יספר לי בעתיד אם ירצה השם. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר,
ומה הקשר בין רצונו לתרום כליה, שזו מצוה נעלה, לבין רצונו לספר לי סיפור כלשהו.
נו מילא.
מכאן ואילך התחלנו במסע
הבדיקות והאבחונים הנצרכים על מנת לבצע את ההתאמות הרפואיות "בשידוך"
הזה, שכולו מתנת חיים. אגב, בשיחת הטלפון הראשונה בינינו א.ג. ציין שנתקל בשמו של
ארגון "מתנת חיים" תוך כדי עלעול בעלון ובו חידושי תורה, המחולק בבית
הכנסת בקהילתם, ובין לבין גמלה בליבו החלטה לצאת מגידרו, ולנדב את האיבר הנחוץ
לכאלה שחייהם תלויים במכונות הדיאליזה. במהלך התהליך המיקדמי, הודיע לי א.ג. שאפעל
במלוא המרץ כדי שההשתלה תתבצע בהקדם, משום שבקרוב אי"ה יתווסף להם בן נוסף
למשפחה, והוא מאד ישמח לעמוד לימין רעייתו כשהוא כבר חזק ובריא, ולא בתהליך של
שיקום אחרי הניתוח להוצאת הכליה.
ואכן, בשעה טובה
ומוצלחת ביום חורפי אחד, הגיעו לחדר הניתוח התורם והמושתל, ובחסדי שמים זכה גבר
כבן 40 להחלים בעזרת כלייתו של א.ג. מתנת חיים מובהקת שהרנינה את לבבות משפחות שני
הצדדים. שלושה חודשים אחר כך מתקשר אלי א.ג. ומבשר לי בהתרגשות: "הרב הבר,
תברך אותנו במזל טוב, נולד לנו בן, והבית שלנו חוגג וזוהר מאושר". "מזל
טוב מזל טוב" איחלתי לו, בהתרגשות ואז הוא הזכיר לי "הרב ישעיהו, הבטחתי
לך סיפור מיוחד, זוכר?" בוודאי, נו, אני סקרן וכך מספר לי א.ג. תורם הכליה
היקר. "במשך 10 שנים עשינו הכל כדי לזכות לפרי בטן נוסף, אך לשווא. היינו
כלאחר יאוש, אם כי ליהודי אסור להתייאש לעולם. אבל על פי דרך הטבע כל החסמים
המכשולים והסתימות היו מוצקים, יצוקים, ובלתי עבירים. והנה בעודנו ישובים ומשוחחים
בצער על המצב, דפיקה בדלת. בפתח אשה המבקשת תרומה, התעניינתי עבור מה והיא הסבירה
לי שהכסף נועד לרכישת מזון. "הארגון שלי מחלק מזון חג למשפחות ברוכות ילדים
בירושלים, מדובר באמהות שעברו ניתוח, או ילדו ואין בכוחן לבשל ארוחות חמות
לילדיהן. אני מעמידה את יכולתי הגסטרונומית ואת המטבח הקטן בביתי לצורך הבישולים והעברתם
לכלי אריזה, ומשם המזון נשלח לאותם בתים. דא עקא, שאין ביכולתי לממן את עלות מצרכי
המזון הנדרשים" כך הסבירה. נשמע בהחלט משכנע ושופע חסד. ומנין עלה בליבך
הרעיון להקים ארגון זה? שאלתיה, והיא הסבירה לי בנועם שיח שבמשך שנים רבות היא לא
זכתה להיפקד, וברוב יאושה ביקשה להתברך מאחד מגדולי הדור. היא נסעה לביתו של מרן
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל ובכתה על מר גורלה. הרב, אמר לה:
"הקב"ה לא חייב לך ילדים, אבל אם תעשי לאנשים מה שאת לא חייבת לעשות, מן
השמים יעשו בעבורך מה שהם לא חייבים לעשות. התחלתי לפעול למען הכלל וזכיתי לשלושה
ילדים". תרמתי בעין טובה לפרויקט שלה. הדברים שהשמיעה הגברת פעלו בנפשי, אבל
לא מצאתי אף רעיון שדורש ממני מסירות נפש מיוחדת. חלוקת מזון, הכנסת אורחים, ביקור
חולים, גמ"ח הלוואות יש בשפע ואין בכך כל חידוש מיוחד. יומיים אחר כך התיישבתי
בערב שבת קודש בבית הכנסת ועיינתי בעלון הקודש. שם הבחנתי לראשונה בפרסום על
הארגון הנפלא שיסדת "מתנת חיים" וכן פניה מעומקא דליבא לאנשים שימסרו נפש ויתרמו כליה למען חולי
דיאליזה. ברור שזו בקשה עצומה שקשה מאד להכיל אותה. מי מסוגל לראות את עצמו כשהוא
בריא לחלוטין, מניח את גופו בידיהם של מנתחים, אשר מוציאים ממנו איבר... נזכרתי
באותה גברת ובעצה שנתן לה הרב, והחלטתי זהו, אני תורם כליה. קשה, מפחיד, לא קל,
אבל כפי שאומרים מומחי הרפואה, אפשר לתפקד ולחיות עם כליה אחת, ויש חכמי המוסר
מוסיפים: שקיבלנו שתי כליות, כדי לעשות עם השניה חסד ולתרום אותה לחולים. חסד
בגופנו. התייעצתי בליל שבת עם רעייתי בין בואכם לשלום מלאכי השלום, לבין הקידוש,
והיא ברכה על כך. הרב ישעיהו, אתה תתקשה להאמין, בשבועות בהם עברתי את מבחני
ההתאמה הרפואיים נפקדה רעייתי בדרך הטבע, ולכן אף ביקשתי ממך לזרז את ההשתלה, כדי
שאהיה כבר בריא וחזק כשיוולד התינוק. ואכן כך היה. זהו, זה הסיפור, תרמתי כליה שזה
מעשה שאינני חייב לעשותו, ומן השמים עשו מה שהם אינם חייבים לעשות למעננו. הכל
ברחמים, והכל לפנים משורת הדין" כך א,ג.
פרק ב
מסיים הרב
ישעיהו הבר: "כשקראנו את סיפורך בעיתון, צרפנו אחד לאחד, הגברת המבצעת את
פרויקט חלוקת הממתקים במחלקה האונקולוגית ובשאר מחלוקת בית החולים, היא כנראה אותה
הגברת באותה האדרת המחלקת מזון חם למשפחות שהאם חלשה ואינה מתפקדת. וראויים הדברים
הללו להישמע בכל בית וקהילה, כי עשיית מעשה שאיננו מחוייב למען הפרט והכלל הופך
בחובו ישועה אדירה. לכן מצאתי צורך חשוב, לסגור לך מעגל נדרש, ולשלב פרק נוסף
בסיפור המדהים הזה".
צליל קטן מאחורי הסיפור
סיפורו
האישי של הרב ישעיהו הבר, שהוא בעצמו מושתל כליה, פורסם בעתונות והכה הדים רבים.
ארגון "מתנת חיים" שיסד עקב ניסיונו הרפואי והחוויתי רשם לעצמו את
ההשתלה ה131 בערב חג השבועות תשע"ד והכף עוד נטויה.
"חשוב
מאד" מציין באוזני הרב הבר "שתורם כליה יפרסם את שמו ברבים, כי זה מעורר
ומעודד אחרים לעשות צעד דומה. תורם אחד התעקש לשמור על עילום שמו, ולכן שלחתיו
למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שיתיעץ עמו. התורם הסביר לרב, שהוא מעונין
באנונימיות כדי לזכות בשכר מושלם ולא לאבדו עקב הכבוד הנלוה לכך, שאלו מרן
הגר"ח "מה הסיבה שאתה תורם כלייתך?" השיבו האיש "כדי להציל
חיים של יהודי".
סיכם מרן
הגר"ח: "עדיף שתפרסם את שמך ותאבד את שכרך ותוכל להציל על ידי כך עוד
חיים של יהודים". עצומים ומטלטלים הדברים הללו, כקילורין לעיניים וללב
בצלילות עומק ההשקפה הטהורה.
תפילה
רבונו של עולם
תן לי אמונה ובטחון
שאף אחד לא יכול להזיק לי בלי רשותך וכשאני "איתך" אני בטוח. תעזור לי
להתגבר על כל הפחדים שיש לי, מערבים למשל, כשאני לבד בלילה בשדה או בדרך לישיבה
דרך שער שכם. וגם מכלבים שתמיד "מריחים" שאני פוחד מהם והם משמיעים
קולות כאלה מאיימים. וזאת הזדמנות לבקש ממך אבי שבשמים שגם אם צריך לעבור מה שצריך
אחרי 120 שנה, בבקשה לא עם כלבים שחורים גדולים ומפחידים כי זה אחד הסיוטים שלי.
תן לי אמונה ובטחון
כמו שיש לגיבורים האלה שלא מפחדים מכלום ויש להם בטחון מלא שאתה שומר עליהם ואף
אחד לא יכול לגעת בהם, גם כשהם הולכים במקומות הכי מסוכנים ובאמת נראה שהם רגועים.
רבונו של עולם
תעזור לי להאמין,
ולהפנים, ולהרגיש שכשאני אומר "אני"
אני מתכוון לנשמה, לא לגוף. שאני זה הנשמה שלי. תעזור לי אבא כל פעם שהיצר הרע מתגבר
עם התאוות, לדבר אליו כאילו הוא משהו חיצוני, כאילו זה לא אני ובעצם לא כאילו,
באמת. כי זה קצת קשה לי, כי עד עכשיו הכל היה אני, הטוב והרע, הגוף והנשמה. אבל
כשעושים הפרדה זה נותן כוח, זה עוזר לאהוב את עצמנו, את החלק אלוק ממעל שלנו.
רבונו של עולם
תעזור לי לראות בכל
דבר ודבר את הכבוד שלך, לא את הכבוד של בני אדם.
כי הרבה פעמים אני
מתפעל ממה שאחרים עושים, מההצלחות שלהם, מהמעשים הטובים שלהם, מהחוכמה שלהם,
מהכשרונות שלהם ושוכח שהכל זה בא ממך ואחרי שאומרים איזה מילה טובה לבן אדם, ראוי
להזכיר ולשבח אותך אבא, שזיכית אותנו בכל כך הרבה מתנות נפלאות.
וגם כשאני רואה דברים
יפים, בניינים יפים, פרחים ועצים ודגים ומה לא, תמיד להתפעל ולהזכיר מי ברא כל
אלה.
כל דבר יפה, כל דבר
מרשים, כל פטנט, כל המצאה חדשה, כל יפי הבריאה, הכל הכל זה הכבוד שלך. כמו הצדיקים
האלה שהפה שלהם לא מפסיק למלמל, שכל הזמן מהללים ומשבחים. תעזור לי לזכור שכל מה
שיש בעולם הכל בראת כדי שנראה ונתפעל ומהכבוד שלך, שאתה הוא מלך הכבוד.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי.
