פרשת נשא
פרשת נשא
"נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם
למשפחותם" (ד,כב).
"נשא את ראש בני
גרשון" –גם אם כביכול מגרשים אותי מעבודת השם אני נושא את הראש לשמים בתחינה
אל ה' שירחם עלי ויושיע אותי כי לא אבדה תקוותי (מ.א)
"נשא את ראש בני
גרשון גם הם" (ד,כב).
נשא היא הפרשה הגדולה
ביותר בתורה (קע"ו פסוקים) ובמה היא פותחת? בנשיאת ראש. "נשא את ראש בני
גרשון". כמה יפה היא התנועה הזו של יהודי שמרים את ראשו למעלה, נושא את ראשו
אל ה'.אין דבר יותר יפה מזה.
לשאת את הראש אל ה'
זה להגיד – ה' אני רוצה אותך! ה' אני אוהב אותך! ואם גם פותחים פה גדול, מכווצים
את העיניים וצועקים צעקה גדולה בלי קול, זה כבר אש להבה לה'. זה כבר דבקות.
לשאת את הראש אל ה'
זה לבקש – ה' תעזור לי לנצח את המלחמה, קשה לי, אני יודע שרק אתה יכול להושיע
אותי.
ואיך מסתיימת הפרשה
הגדולה ביותר בתורה? "וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים"
(ז,פט). ה' מדבר אלינו כל הזמן. בכל מיני דרכים. מי שבוחר בחיים, כשהוא שומע את
הקול הוא נמשך אחריו, ומקדש ומטהר את עצמו מכל תאוות העולם הזה והבליו.
זאת בעצם המלחמה של
החיים. לנצח את החומר, את הגוף, להתחבר אל הנשמה. הבעיה שלנו שאנחנו עדיין רוצים
את העולם הזה, את האוכל, את השתיה, את הכבוד, את התאוות, שוכחים שכל הנאה שיש לאדם
מהעולם הזה מסתירה לו את האור של ה' ואיך אפשר להשוות בכלל בין הנועם של ה',
כשזוכים להרגיש אותו, להנאה שיש לנו מכל מיני דברים גשמיים. שהרי כל הנאה אחרת זה
רגע וגמרנו. אבל ה' זה כל הזמן. זה לא נגמר. כשאנחנו עם הגוף זה אהבה עצמית,
כשאנחנו עם הנשמה זה אהבה אמיתית, זה נתינה וחסד. גוף זה גאווה, זה לקחת לעצמנו.
נשמה זה ענווה, זה לצאת מעצמנו, זה להתחבר עם כל הטוב והיפה שבחיים. העונג שהאדם
זוכה לו כאשר הוא נותן הוא גדול לאין ערוך מהעונג לקבל.
להתחבר לנשמה זה כל
הזמן לרצות לתת. הנשמה נמשכת מה', מקור הכוח שלה נמשך מהקב"ה שהוא כל הזמן
משפיע ונותן. להתחבר לנשמה זה לזכות לכל המתיקות שבחיים. מתיקות בתורה, מתיקות
בתפילה, מתיקות של נתינה וחסד. כשאדם מחובר לחומר, להנאות הגוף, הוא מפסיד את כל
המתיקות הזאת.
לשאת את הראש למעלה
זה להגיד תודה על כל מה שמסתדר לי ומצליח לי ואם אני מתאמץ, אז גם על מה שלא מסתדרת
ולא מצליח. על כל כך הרבה דברים צריך להגיד תודה. אילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות.
ולפני הכל להודות שיש לנו אבא בשמים שאוהב אותנו אהבה אינסופית, שברא את העולם
בשבילנו, שאנחנו בבת עינו, שאנחנו העם סגולה שלו.
כשאדם מיואש מהחיים,
והכל לא הולך לו, והכל לא מצליח לו, בכל המובנים, הגשמיים והרוחניים והמשפחתיים,
והכל כל כך קשה, מכל הכיוונים, צריך להאמין בדבר אחד: שה' אתו. הרי איפה שאדם
הולך, לאן שהוא פונה, בכל מקום, ברחוב, בחנות הירקות, בישיבה, במשרד, בכל דקה ובכל
מילה שהוא מדבר עם הילדים, בכל מצב, בכל נקודה, בכל מה שעובר עליו, ה' נמצא איתו,
כי הוא חלק מה', הוא לא יכול להיפרד ממנו, הנשמה שלו זה חלק אלוק ממעל, הוא מצליח
לעשות משהו בבית כי ה' מזיז לו את הידים ואת הרגלים, אם עכשיו הוא מרגיש רע, זה
בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. אם הוא ירגיש אמונה בה', הוא ירגיש טוב, כל הזמן צריך
ללכת עם ה'. אדם, כל העניין שלו בחיים זה איך כל דקה לזכור שה' אתו. רגע אחד הוא
שכח אז זהו, יש עליות וירידות, יש נסיונות, אלה החיים.
["צריך להאמין
שיש רק ה' וכל הדברים האחרים זה כדי להסוות את זה. להעמיד אותנו בנסיון שכביכול אנחנו
עסוקים בלהביא פרנסה וכביכול עסוקים בחינוך הילדים, אבל בעצם, אין בלתו, העולם הוא
רק בשביל שתתגלה אלקותו. יש בן זוג, יש ילדים, יש פרנסה, זה הכל הסתרה, ה' מסתתר
בתוך הפרנסה, בתוך הילדים, בתוך הבישולים. כל מה שיש כאן בעולם זה אחיזת עיניים.
ה' רוצה שנרגיש אותו בתוך הגשמיות הזו. שכשיש צרות ח"ו, שנצעק אליו ונגלה
אותו מתוך החושך.
כי מה נשאר מהבן אדם?
לא נשאר ממנו כלום חוץ מהייחוד שלו עם הקב"ה. כל מה שעשה פה בעולם הזה עם
הקב"ה, זה יישאר"] (באור פני מלך).
אי אפשר ללכת עם
הרצונות של הגוף ולחשוב שגם הנפש תקבל את שלה. זו לא אמת. האמת היא שזה על חשבון
זה. ידוע שעשיו בכה כשלקחו לו את הברכות. כמה דמעות הוא הוריד? 2,5 דמעות. הוא
באמת בכה, היה לו באמת צער גדול. לכן הדמעות שלו כל כך הזיקו לנו, כל דמעה גרמה
לחורבן בית. ראשון ושני. ואלו הדמעה השלישית נשארה תלויה, שזה חסד של ה' שמנע כך
את חורבן בית שלישי שיבנה במהרה בימינו.
עשיו בכה על החומר
ולכן הספיקו 2,5 דמעות. ואילו אנחנו בוכים לצאת מהחומר, לכן כאן צריך דמעות בלי
סוף. המלחמה עם עשיו, עם היצר הרע, היא מלחמה לכל החיים. כל רגע ורגע אנחנו נמצאים
יחד עם עשיו וכל רגע ורגע אנחנו צריכים להיאבק נגדו.
המציאות הזאת היא
המציאות של כל אחד מאיתנו. עשיו הוא היצר הרע והוא כרוך אחרינו כל החיים.
פתאום עוברים עלינו
נסיונות קשים שקשה מאד לעמוד בהם. כל מיני דברים פורצים מתוכנו, כל מיני תאוות
קשות, כל מיני כעסים, כל מיני כפירות ח"ו, פתאום אנחנו יבשים, לא מתרגשים
בתפילה, לא מרגישים את ה'.
אבל אל מתייאשים.
מאמינים שלבסוף נצא ברכוש גדול מן המאבק הזה.
לשאת את הראש אל ה'
זה לבחור בחיים. זה לראות מה יש, לא מה אין. שיגרת היום של יהודי מלאה כל כך הרבה
דברים טובים, במצוות, במעשי חסד, כאלה דברים עצומים קורים לו ליהודי בעשרים וארבע
שעות של יום רגיל.
הגאון הקדוש רבי
ישועה בסיס זיע"א שמע ברוח קודשו, שמכריזים בשמים על פלוני, בעל המאפיה,
שהעולם כולו מסור בידו, אשר יגזור – יקום, ואשר יברך- יבורך. לשמע דברים אלו תמה
הצדיק וביקש לברר לעצמו, מדוע זכות עצומה זו נפלה בחלקו. לפיכך קם רבינו והלך אליו
שאלו: "אמור נא לי בבקשה, איזו מצווה עשית שזכית בגללה לכח זה?" נבוך
הלה וענה: "אדם פשוט אני ועמל לפרנסתי. איני יודע מאומה". אמר לו הרב:
"חשוב ונסה להיזכר". משך בכתפיו "דבר פשוט יש, אולי לכך מתכוון
רבנו. ביום שישי, לאחר האפייה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את
החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם". "שבת אחת הוצאתי קדרת
אשה אחת. אולם לא החזקתי בה כהוגן ונפלה מידי ונשברה. לתדהמתי הרבה, לא הייתה
בתוכה אלא ביצה אחת. כה רב היה עוניה, שלא היה לה דבר נוסף לשים בקדרה. ראיתי כמה
הצטערה על קדרתה שנשברה ועל עניה שנתגלה". אמרתי לה: "הנה כאן קדרה
אחרת, קחי אותה" ולמעשה הצעתי לה את קדרתי. אולם היא מאנה לקחתה ואמרה:
"אין זה שלי". בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם. לאחר
מכן אמרתי לה: "הרואה את, איש לא בא לקחתה, כנראה הפקירוה – שלך היא
בדין". עתה למשמע דברים אלו נאותה לקחתה. "ומאז, בכל שבת מכין אני שתי
קדרות האחת לי והשניה – שאין איש בא לקחתה, והאשה זוכה בה בכל פעם מחדש!"
אנחנו הרבה משמחים
אחד את השני ואנחנו כל כך שמחים בזה, יותר שמחים מזה שמשמחים אותו. כי אנחנו
נותנים והוא מקבל. אך אם הוא ירבה במילים של הכרת הטוב ויחמם לנו את הלב, אז הוא
עצמו הופך לנותן וכו' וכו'. אם רק היה אפשר לפתוח פתח קטן בשמים, לראות ולשמוע מה
מתרחש שם כשעושים חסד עם השני, כשמוצאים נקודות טובות בשני, אם רק היה אפשר להבין
מה זה טלית ותפילין, מה זה שולחן שבת, אם היינו מבינים אז ליצר הרע לא היה יותר
שום סיכוי אצלנו.
צריך טיפל'ה בשביל
לשמח את השני. והטיפה הזו עושה כל כך הרבה נחת רוח בשמים. אתה מאיר פנים לשני, אתה
יכול להציל את נפשו ממש. אתה מסדר לו את הצווארון שהיה מקופל קצת עקום, אתה יודע
מה זה יכול לעשות לו? אולי אף אחד לא מסתכל עליו בישיבה? אולי הוא כבר חשב לעזוב
את הישיבה והקצת תשומת לב שלך שינתה את דעתו?!
לשאת את הראש אל ה'
זה לבקש ממנו יתברך שיעזור לך לקבל כל מה שעובר עליך באמונה, באהבה, בשמחה. להיות
מרוצה מהחיים שלך, לדעת שכל מה שקורה לך זה ה' עושה לך וזה הכל לטובתך.
"אתה צריך לדעת-
תרצה כל מה שעובר עליך, אל תתנגד להשי"ת. תדע שהשם הוא עושה את הכל! ותרצה!
תגיד תודה! כל דבר תגיד תודה! אז אם אדם זוכה לרצות מה שהשם עושה אז השם יעשה מה
שהוא רוצה. העבודה שלך זה לרצות מה שהשם עושה, לשמוח בכל מה שעובר עליך ואז
השי"ת כבר ממילא יעשה כל מה שאתה רוצה" (המברך את עמו ישראל בשלום).
כשאתה נושא את הראש
אל ה', כשאתה מתחבר אז פתאום החבר שלך יקר לך, אתה מתחשב בו, אתה לו תעשה שום דבר שיצער
אותו ח"ו. למה הפרשה הזו כ"כ ארוכה? כי חוזרים בה שוב ושוב על קורבנות הנשיאים.
למה לא כוללים את כולם יחד? הרי אף אחד מהנשיאים לא הוסיף בקורבנו יותר מקורבן
אחיו? אם זו אותה רשימה, למה לא קוראים אותה פעם את בשם כל הנשיאים יחד? להראות
כמה חביב בפני הקב"ה כשבני אדם אוהבים זה את זה ונותנים כבוד האחד לשני.
הנשיאים לא הוסיפו על חבריהם כדי לא לעורר קנאה ולא להפגין גאווה. ואת זה ה' הכי
אוהב. לכן החזרה הזו.
כשאתה מחובר, כשאתה
משתדל להיות צדיק, אז אתה מבין שהשלום והאהבה בתוך הבית שלך הם מעל הכל. כי בית
שחיים בו בשלום, השכינה נמצאת בו. שלום בית זה מקור כל ההשפעות הטובות, כל הברכה
שיש לבן אדם תלויה בשלום בית שלו. זה הדבר הכי חשוב בחיים וחייבים להשקיע בו. ואיך
זה מתקשר לפרשה שלנו? התורה הקדושה מגלה בפרשה שלמרות שאסור למחוק את שם ה'
ח"ו, הרי בשביל שישכון שלום בין איש לאשתו הקב"ה מוכן לוותר על כבודו עד
כדי מחיקת שמו הקדוש. אשה שנחשדת שסטתה מדרך הישר, עוברת בדיקה בבית המקדש והבדיקה
כרוכה במחיקת שם ה' במים, שזה איסור חמור. ובכל זאת, בשביל השלום הקב"ה מוותר
על כבודו וככה גם אנחנו צריכים, ללמוד לוותר. העיקר שישררו בבית אחדות ואהבה
ושלום.
התורה מספרת לנו בספר
שמות שכשמשה מרים את ידיו ישראל מנצחים את עמלק. הוא מוריד את ידיו ועמלק גובר. מה
קורה פה? איזה סוד יש לו למשה בידיים? הסוד הזה המבט. כשידיו של משה מתרוממות,
ישראל מביטים למעלה. וכשמביטים למעלה, אל ה', ומבקשים ומתפללים אל ה' שיעזור לנו,
אז אפשר לנצח אפילו את היצר הרע. זה הסוד של המבט. זה אפילו הסוד של הדבקות.
החיבור הזה נותן ליהודי כוח על אנושי. אפילו לילד יהודי. כמו בסיפור הבא:
המעיל שהציל
אני גר בירושלים ולומד
בכיתה ו'. לפני כחצי שנה חלתה אמי במחלה קשה. היא היתה מאשפזת זמן ארוך בבית
החולים, ואבי ואחי הגדולים נראו מאד מודאגים. אתי אף אחד לא דיבר על מחלתה של
אימי. כנראה חשבו שאני ילד קטן מדי. אני חשבתי שזו דוקא סיבה שכן ידברו איתי, כי
הייתי מאד מודאג ונפחד. אבל כמו ילדים רבים, גם אני מצאתי את השיטות לדעת מה קורה,
ומה ששמעתי היה גרוע מאד. היתה זו מחלה כל כך קשה, שאחים שלי אפילו לא הזכירו אותה
בשמה. פעם אחת שמעתי את אחותי הגדולה מתייפחת ואומרת בטלפון: "הרופאים אומרים
שהעסק אבוד". כששמעתי את המילים האלה, נכנס פחד גדול בליבי. ידעתי שאם לא
יהיה נס, אמא תמות בתוך כמה ימים, ואני אהיה יתום בלי אמא. בכיתי זמן רב, ולא היה
לי עם מי לדבר ולחלוק את פחדי. היה זה בחודש אלול. בת"ת דבר המחנך על
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הקשבתי היטב. הוא הזכיר את
האמרה "וצדקה תציל ממות". מילים אלה נחרטו היטב במוחי. רציתי להציל את
אמי ממות. חזרתי הביתה והחלטתי לתת משהו משל עצמי לצדקה. לפתע נזכרתי במגבית הבגוד
הנערכת בשכונתנו על ידי לא אחר מאשר אשתו של המנהל שלי, הרב ריכמן. פתחתי את ארון
הבגדים, ולאחר התלבטויות שונות החלטתי לתת את המעיל שלי משנה שעברה למגבית. נגשתי
לאבי עם המעיל ואמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל. אמרתי לו שהמעיל קטן עלי, והשנה
אשתמש במעילו הישן של אחי. אבי בקש ממני למדוד שוב את המעיל ואמר שלדעתו אני יכול
ללבוש את המעיל לרפואתה של אמא והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. מה אכפת לך, אבא,
לא אבקש ממך לקנות לי מעיל חדש". אבי השתכנע מיד. "אין בעיות",
אמר. אני מקוה שזה יעזור לרפואתה של אמא". ראיתי דמעות על פניו בעת שאמר זאת.
רצתי לביתו של המנהל. אשתו לא היתה בבית, והוא זה שפתח לי את הדלת. הגשתי לו את
המעיל ואמרתי, שאני רוצה לתרום אותו לצדקה. הוא הביט במעיל ואמר: "זה נראה
ממש חדש. אתה בטוח שהוריך נתנו את זה? הסברתי לו שאמא לא יכלה להסכים, כי היא חולה
מאד ונמצאת בית החולים, ואבא מסכים שנמסור את המעיל לצדקה, כדי להציל את אמי ממות.
קולי קצת רעד בעת שאמרתי את הדברים, וראיתי שהמנהל מתרגש מאד לשמעם. "המנהל,
נכון שבטוח עכשיו שאמא תהיה בריאה?" העזתי לשאול. "אנחנו מקוים
ומתפללים", אמר. "אני רוצה שהמנהל יבטיח לי, שאימי תבריא", אמרתי
פתאום ונדהמתי מחוצפתי. "צדקה תציל ממות, לא?" המנהל לא ידע מה להשיב
לי. "מאיר, עשית עכשיו השתדלות גדולה. איש אינו יכול להבטיח דברים כאלה, אבל
אני בטוח שתרמת עכשיו זכות גדולה לרפואת אמך..." המנהל נשמע לי מתחמק, ואני
הלכתי מביתו מאוכזב וכואב. מיד לאחר סוכות הגיע הגשם. אחותי הגדולה הורידה את בגדי
החורף. לבשתי גופיה ארוכה וסודר. בצאתי לת"ת, לבשתי את המעיל הישן של אחי.
הוא נראה גדול עלי, אך לא היה אכפת לי בכלל. מצבה של אמא החמיר מאד, והבית הוזנח
לחלוטין. לא היה מי שיכבס לי את הבגדים. הלכתי כמה ימים עם אותו בגד, ואתם מתארים
לעצמכם איך הוא נראה. היה זה ביום שלישי, יום שלא אשכח לעולם. סימנו את הלימודים,
ואני הלכתי לביתי שקוע במחשבות. לא היתה לי שום סבה למהר. ממילא איש לא חיכה לי
בבית הקודר והעצוב. הלכתי וחשתי איך גרוני נחנק, ודמעות מתחילות לבצבץ מעיני.
ופתאום ראיתי קבוצת ילדים עומדת לצד תמרור באמצע המדרכה. הם נראו במצב רוח מרומם
וצחקו בקולי קולות. נראה היה שהם החליטו להשתולל קצת. הם שגרו הערות לכל מי שעבר
שם. מי שהשמיע את ההערות היה אלעזר, שנחשב לילד בדחן במיוחד. עצרתי את דמעותי
והשתדלתי למחות את הבעת פנים העצובה שלי, כדי לעבור את חבורת הילדים בשלום. ואז
ראיתי את אלעזר מביט אלי בצחוק וידעתי שהפכתי למטרה. "הנה הקבצן מגיע",
הוא אמר, וכולם פרצו בצחוק. "תגיד, ממתי משתמשים באוהל בתור מעיל?"
"יש לך בעיה?" אמרתי. "לך יש בעיה, לא לי", אמר אלעזר.
"תסתכל על עצמך ותראה." באופן לא רצוני העפתי מבט על עצמי, וראיתי שהוא
אינו מדבר סתם. חולצתי ומכנסי היו מקומטים, ועליהם כתמי בוץ. כל אלה, והמעיל התלוי
עלי כמו על קולב, באמת גרמו לי להראות קבצן. נעלבתי עד עמקי נשמתי. "תאמין
לי, לך עם כובע הפוך – וכולם שמים לך כסף", אמר אלעזר, וכולם פרצו בצחוק.
הבטתי בו בלי מילים. לא היה לי מה לענות. ואז לפתע ראיתי דבר מדהים. המעיל שלו נראה לי מאד מוכר. הפרווה הזו של
המעיל... אלעזר היה לבוש במעיל שלי!!! עיני הביטו מיד אל הכיס, כן בפתח שלו היה
קרע זעיר. זה היה המעיל שלי, ללא ספק. הגילוי החזיר לי את הביטחון העצמי שלי.
ידעתי שאני יכול עכשיו להציל את כבודי העצמי ולהשפיל את אלעזר עד עפר. במשך השניות
שחלפו דימינתי איך אני אומר לו: "אל תדבר על קבצנים, כאשר אתה לבוש במעיל
שתרמתי למגבית הבגדים". ידעתי שזה יסגור את הפה של אלעזר, וכעת הוא לא יעז
לפגוע בי. אבל המילים נתקעו לי בפה.
הרגשתי שזהו גילוי גדול מדי. שזוהי השפלה ענקית מדי. ידעתי שהדברים שאומר יתפרסמו
בכל הת"ת, ואלעזר לא יוכל להראות את פרצופו ברבים.
הבטתי בפניו של
אלעזר, שפתי רועדות. לומר? לשתוק? אלעזר המשיך לחייך. הוא אמר: "רק תביא לי
אחוזים מהכסף שתאסוף, טוב?" הוספתי להביט בו, והוא כנראה חש שלא בנוח ושאל:
"מה אתה מסתכל עלי ככה? אין עלי שום גרוש לתת לך, קבצן". למילה האחרונה
שלו היה שומע נוסף. הרב ריכמן, שבדיוק היה בדרכו לביתו. "מה אמרת?"
שמענו כולנו קול והסתובבנו במהירות. "חזור על מה שאמרת!" אלעזר שתק.
"אני רוצה שתחזור מיד על דבריך האחרונים!" אמר המנהל בקל תקיף ביותר.
"אמרתי... קבצן..." צייץ אלעזר. המנהל הביט בי. ראיתי שהוא מסתכל על
מעילי המרופט, ראיתי שנזכר, ואז במהירות סובב את ראשו לכיוונו של אלעזר. ראיתי את
עיניו ננעצות במעיל של אלעזר. הוא זיהה את המעיל. הוא לא יכול היה שלא לזהות, משום
שהוא דבר איתי על כך שהמעיל נראה חדש. הוא הסתכל אלי ואליו ושוב אלי. מחשבות רבות
חלפו במוחו. יכולתי לקרוא את מחשבותיו. ..."ומה ענית לו?" הוא שאל אותי.
"לא עניתי כלו," אמרתי והיבטתי חזק חזק בעיני המנהל.
ראיתי שפניו אורו.
ראיתי על פניו הערכה גדולה ועם זאת ארשת הקלה. "לך, אלעזר, לביתך", אמר
המנהל בקול קשה, "אולי אינך יודע, אבל אמו של מאיר חולה מאד. אני מאחל לך
ולחבריך שלא תעמדו אף פעם במצב שלו. בוא אלי מחר למשרד ותגיד לי איזה עונש מגיע
לך, אף על פי שמה שאמרתי לך נראה לי עונש מספיק". הבטתי על פניו של אלעזר.
הוא נראה אמלל מאד. הוא לא ידע שאמי חולה, וכעת עמד במצב מביך מול חבריו. הוא
השפיל את פניו ומלמל: "אני מצטער, לא ידעתי..." "ואתה, מאיר, בוא
איתי למשרד, אני רוצה לשוחח איתך", אמר הרב ריכמן. הלכתי איתו, גורר עלי את
מעילי. חשבתי שאני יודע מה הוא הולך לומר לי. אבל טעיתי. נכנסתי למשרדו. הוא התישב
על כסאו ונראה נבוך ומבולבל. הוא התחיל לדבר בשטף:" אני המום. קשה לי להאמין
שיש לי כזה ילד בת"ת. איך התאפקת, תגיד לי. אפילו אנשים מבוגרים לא היו
עומדים בכך," אמר. "זיהית את המעיל?" שאל, כדי להיות בטוח. הנהנתי
בראשי לאות "הן". "מה גרם לך לשתוק ולא לומר דבר?" משכתי
בכתפי. "לא יודע... חשבתי שזה יהיה... יותר מדי... חשבתי... "אני לא
מאמין שמבוגר היה עומד בזה", אמר המנהל. "בעצם... יש מישהו.. מזמן..
תסתכל עליו..." המנהל הצביע לעבר תמונה על הקיר של אדם נשוא פנים "מי
זה?" שאלתי. "השם שלו רבי אברהם ברדקי. הוא היה שנים רבות מנהל ת"ת
'המסורה'. הוא היחיד... וכעת אתה..." ופתאום כמו נזכר במשהו: "שמע,
מאיר, אתה זוכר שבקשת שאבטיח לך שאמך תהיה בריאה, ולא הסכמתי?"
"זוכר", אמרתי ולא כך כך הבנתי מה הקשר. ..."כעת אני כמעט בטוח
שהיא תבריא.. אל תסתכל עלי ככה... אני לא נביא... זה הכל בגללו", אמר, והצביע
לעבר תמונתו של הרב אברהם ברדקי. "שב ואספר לך," אמר הרב ריכמן. ישבתי
מולו והוא החל לספר: "רבי אברהם ברדקי היה לא רק מנהל חינוכי. הוא היה אישיות
חינוכית גדולה. בהיותו בן 75 חלה ברגלו, ולאחר סדרת בדיקות הודיעו לו הרופאים, כי
אין בררה אלא לכרות את רגלו.
הוא חזר הביתה שבור
ברוחו, וחשב על כך שלא יוכל עוד לסייר בת"ת בין הכיתות. הוא נעצב אל לבו, כי
ידע שכעת יאלץ להטריח אחרים שיסיעו אותו בכסא גלגלים. כך הלך לביתו עם כאבי רגלים
וכאבי לב. כאשר הגיע לבנין מגוריו, פגש בו אדם חצוף אחד מדיירי הרחוב והחל לומר
לו: 'אתה אדם שמזניח את הנקיון. בגלל הבנין שלכם כל הרחוב מלוכלך. איך אתה יכול
לחיות ככה? מדוע אתה מלכלך את כל הרחוב' רבי אברהם יכול היה לענות, שהוא ורעיתו
זקנים ושומרים היטב על הנקיון. אך הוא בחר לשתוק, והחצוף הוסיף לעלוב בו ולהטיח בו
דברים קשים. כאשר ראה שהדברים אינם זוכים לתגובה, סים את דבריו בעלבון קשה במיוחד
והלך לדרכו. ואז אמר לתלמידו, שפגשו במקום: 'מסתבר שזה היה במקום הרגל.' התלמיד לא
הבין למה התכון, אולם לאחר מספר ימים הודיעו לו הרופאים, כי הדלקת נתרפאה מאליה,
ואין צורך לכרות את הרגל. למקורוביו הסביר, כי אין לשער את גודל השכר של אלה
'הנעלבים ואינם עולבים – שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו
כצאת השמש בגבורתו'. אלה הם האוהבים של הקדשו ברוך הוא, וה' אינו רוצה שיאנה רע
לאוהביו". "מאיר , יקירי," אמר המנהל, "גם אתה אחד מאוהביו של
הקדוש ברוך הוא. עלבו בך, ואתה יכולת לענות ובחרת לשתוק. העלבון שספגת צריך לבוא
במקום צער גדול יותר. כעת אני כמעט בטוח, שהקדוש ברוך הוא ירפא את אמך..."
"הלואי, הלואי,"אמרתי ופרצתי בבכי גדול. המנהל הרגיע אותי ואמר שוב
ושוב: "יהיה טוב, מאיר, יהיה טוב". הוא הדגיש לי שאינו מבטיח שאימי
תרפא, אך מאד מאד נראה לו. עברו מאז חדשים, ואתם בודאי מתוחים לדעת מה קרה. אספר
לכם: הרופאים התיאשו לגמרי מלרפא את אמא. בעצת אחד מגדולי הדור היא הוטסה
לחו"ל ועברה שם טיפולים קשים מאד. היו רגעים של יאוש ורגעים של תקוה, ובסופו
של דבר... השבוע חזרה אמי הביתה. אמנם רזה וחלשה מאד, אבל היא התגברה על המחלה
הקשה. ואני יושב לי בחדרי בשקט, כדי לא להפריע לה לנוח, וכותב את הסיפור כולו. אני
חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנו.
השלמתי עם אלעזר. הוא
בקש סליחה מכל הלב והסתדרנו. ובכל פעם שאנו עוברים ליד התמרור, אני חושב :
"ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ומתאר לעצמי, מה היה אילו הייתי עונה לו.
לעולם לא הייתי יודע מה הפסדתי. וכשאני יושב ליד אמי, לבי שמח ומאושר לראות אותה,
אני יודע שלעולם אהיה שייך לאלה "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם
משיבים".
תפילה
רבונו של עולם
זכה אותי להרים את
הראש אליך כמה שיותר, לפתוח פה גדול, לסגור את העיניים, ולצעוק בלי קול ובכל הכוח.
כי בצעקה הזאת יש הכל: אני אוהב אותך, אני רוצה אותך, אני לא יכול בלעדיך, אתה
החיים שלי. לפרוש אליך כפיים כמו הדמות המופלאה הזו בציורים של הצייר יהושע
וייסמן.
זכה אותי לדבר איתך
כמה שיותר, אפילו בלי מילים, בלב, כמו שפעם דיברתי איתך אבא לפני שהיה לי טלפון
נייד.
זכה אותי להגיד לך
תודה מכל הלב כי יש כל כך הרבה דברים שמסתדרים, כל כך הרבה ניסים במשך יום אחד.
ובעיקר להגיד תודה על זה שזכיתי אותי קצת להתקרב אליך, קצת לטעום את הטעם המתוק
הזה של התורה, של הקדושה.
רבונו של עולם
תעזור לי להתחבר אל
הנשמה. כי זאת השמחה האמיתית שלי. זה העונג הכי גדול. זה טעם החיים. כי כשאני
מחובר לנשמה אני לא מודאג, ולא כועס, ולא מקנא, ולא מתלונן, ולא מאשים, הכל כך כל
זורם, כל כך מחובר אליך, כל כך שקט ועדין.
רבונו של עולם
תן לי כוח להתפלל
אליך כל יום חצי שעה על עניין אחד שאני רוצה לתקן, לנצח. כל יום ויום. שלא יהיה לי
שום תירוץ לדלג על איזה יום. לדעת שרק זה יעזור לי לנצח את המלחמה. שאפשר להתגבר
על הכל, לשנות את הכל עם התפילות האלה. שזה הכוח הכי חזק שלי.
רבונו של עולם
תן לי כוח לשמוע
ביזונות ולשתוק. גם אם אני בטוח שאני צודק, שהשני לא התייחס אלי כמו שמגיע לי. אל
תתן לי לפול לכעס, אל תתן לי לענות. תעזור לי אבא לשמוע ולהגיד לשני אתה צודק. זה
כל כך קשה, זה כמעט בלתי אפשרי אך כשזה מצליח יש לי כזאת שמחה. ואולי באמת השני
צודק? אולי גם אני הייתי מתנהג כמוהו אם זה היה ההיפך? תן לי כוח להצליח במשימה
הקשה הזו כי הוא כל כך מחברת אותי אליך.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
