סיון תשל"ט

מכתביו של רבי שלמה שטנצל זצ"ל

הבינה – בונה האדם

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ג': "היא שצונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת, ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבא האהבה בהכרח. וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו וזה עד''מ כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ור''ל כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם". :, עכ"ל הרמב"ם (כנראה שזהו שיעור האהבה לאהבה, או בחינה לאשר בליבו).

הנה אפשר לצוות על אהבה אע"פ שהיא עדיין איננה מקננת בלב פנימה. הא כיצד אפשר לצוות על אהבה שהן רגשות בשעה שאינן. כיצד אפשר להכניס אהבת השי"ת ולצוות על דבר שאינו מסור ביד האדם דבר שאינו פעולה ומעשה חיצוניים, שאף וליבו אינו שוה יכול להניח תפילין ולנענע בלולב.

ומתוך שנצטווה לאהוב הרי שבידו בכל שעה להגיע בבחירתו אליו – באיזו דרך?

מדריך אותנו הרמב"ם כי המפתח למסלול האהבה היא המחשבה וההתבוננות במצוותיו מאמריו ופעולותיו, כלומר ההדגשה אינה על הלימוד במרוצה, אלא בהתבוננות. "עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו תכלית ההנאה – וזאת היא האהבה המחויבת". הרי מכאן שההתבוננות מביאה ל"השגה" ול"הנאה".

וכאן עלינו להגדיר מהי התבוננות שבכחה להביא להשגה והנאה.

הנה התבוננות מביאה להבנה. כלומר להתלבשות דבר החכמה שהיתה מרחפת מלמעלה, בשכל, אך לא ברגשות הנפש והגוף. ההתבוננות מסדרת ומקשרת את הענין שקודם לכן היה רוחני, ע"י שהיא לוקחת מתוך הגוש הגדול הבלתי מושג קטעים קטנים שאפשר לטלטלם לבוחנם ולהתרשם מהם, ולסדרם לבנה בצד לבנה בצורה סימטרית אנכית וישרה שצדדי הלבנה תהיה תואמת לרעותה, ובסיום שורה מדידתה ובחינתה בעין ביד ובכלי האבחנה האחרים. יחל בבניית שורה נוספת באותה דרך. עד לגמר המלאכה ע"פ התכנית הכללית הרשומה ששירטט האדריכל.

ההתבוננות בחכמה השוואת חלקיה חשיבות חלקיהן, ועדיפות אחת על רעותה, בינה זו של תבונת המתבונן היא הבונה את החכמה לא ממרחק אלא מקרוב, והיא המקרבת החכמה עד להישג ידו. כשנפשו רגשותיו וגופו חשים והולכים בכיוון ובמתואם עם החכמה, הליכת האדם במתואם ובקצב החכמה ללא התנגדות אלא בשיווי אליו מביא לאהבה ולהנאה, כי האהבה באה משיווי הרצון כלשונו של מרן המאירי.

כשם שיהיה לאדם חומר ולבנים. הרי כדי לבנותם צריך לקחת את הלנים והחומר בידו לשימם בנחת ולמדד את דייקנות העמדתו, ואילו יזרוק את החומר והלבנים למרחוק למקום שרוצה שיבנה לא יבנה מכך דבר אלא רק חורבן, כן בהלם אי אפשר לחנך בן תלמיד או את עצמו, אלא רק בסדר בתכנון ובחכמה.

לכן כתב הרמב"ם כי האדם צריך לבנות את עצמו ע"י ההתבוננות בדברים ובקצב בונה שהם מצוות הי"ת מאמריו ופעולותיו ולתאם את קצב אישיותו רוחו נפשו וגופו לקצב שהי"ת קבע עבורו. האדם יכול ליישר עצמו לא ע"פ קצב חכמה שבודה האדם מליבו. כ"א ע"פ הקצב והחכמה שציווה לאדם השי"ת.

וזה ביאורו של הספרי: ואהבת את ה' א' – איני יודע כיצד אוהב את המקום. פירושו שהמקום הוא השי"ת כולל הכל ממש. מה שייכותו של ילוד אשה יצור קטן להשגת המקום. וכיצד יוכל להשיג את המקום שהוא לא שווה לו אלא הפוך לו. וע"ז השיב ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כלומר אל תחשוב על מה שלמעלה מהשגתך, אלא קרב הדברים על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. שמתוך שנותן תורה ללבו, הוא יכול גם לראות השגתה בעולם, מתך מאמרי ה' יראה בעולם פעולותיו.

ומכאן נראה יסוד שלהתחיל אמונה מתוך העולם בלבד ולהגיע מכך לאהבת השי"ת אי-אפשר, כי כשלבו סתום ואטום כיצד יגיע לאהבה. וכאשר לבו פועם בקצב לא נכון כיצד יזדהה עם קצב הבריאה, אולם רק לאחר שילמד התורה מצוותיו ומאמריו של הרמב"ם, וישום ד"ת על ליבו, רק אז בהביטו על העולם יהיה "מכיר את מי שאמר והיה העולם" כל' הרמב"ם כלומר יבין ויכיר את הארא בעולם.