בפרשת השבוע נאמר כיצד נוהגים עם נכסים שמקדישים לבית-המקדש. הלכות אלה פותחות במילים: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו". מהמילה "מכול אשר לו" למדים חז"ל, כי אסור לאדם להקדיש ולפזר לצדקה את כל ממונו, אלא רק 'מכול' – כלומר, רק חלק מהם.

להלכה נפסק שאין לתרום לצדקה יותר מחמישית מהנכסים. אולם במקרה שעני פושט לפנינו יד – גם אם כבר הגענו לתקרה שקבעו חז"ל, יש לחרוג ממנה ולתת לצדקה.

בכלל, מסביר אדמו"ר הזקן, כבוד קדושת רבי שניאור זלמן מלאדי (בספר התניא איגרת התשובה סוף פרק ג ואיגרת הקודש סימן י) כי כיום ניתן – וראוי – לתת לצדקה בלי גבול: לצדקה כיום יש ערך של רפואת נפש רוחנית. היא ממלאת את מקומם של תעניות וסיגופים, אותם אין בכוחנו לערוך בדורותינו החלשים. לפיכך, באותה מידה שעל רפואת הגוף אין מקום להגבלת ההוצאות – כך גם על רפואת הנפש אין מקום להגבלה כזו.

שני 'היתרים' אלה יכולים לסייע לעם ישראל לדרוש מאבינו שבשמים את הבאת הגאולה האמיתית והשלמה. הגאולה כמוה כצדקה שהקדוש-ברוך-הוא עורך עמנו. אמנם זו צדקה מהותית מאוד, והיא כביכול בעלת ערך הרבה יותר גבוה מ'חמישית' מנכסי הבריאה – אך מותר לנו לדרוש אותה, משום שהגלות היא 'מחלה' כביכול גם של הקדוש-ברוך-הוא. כך לומדים חז"ל מהכתוב "בכל צרתם לו צר" – גם לו, לקדוש-ברוך-הוא צר בצרתנו. כך שהגאולה היא בבחינת רפואה גם לנותן, ועל רפואות אין 'תקרת הוצאות'.

מלבד זאת, הרי אנו בבחינת עני שמבקש על חייו; אנו מבקשים מהבורא שימלא לנו את מחסורנו הגדול ויוציא אותנו מהגלות. ולכן מוטל על הקדוש-ברוך-הוא לעשות עמנו צדקה זו ולהביא לנו את הגאולה השלמה תכף ומיד ממש.

(ליקוטי שיחות כרך כז עמוד 217, התוועדויות תשד"מ חלק ד עמוד 2511)