" 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' (תְּהִלִּים ח). הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ - בְּוַדַּאי - מְעַט מֵאֱלקִים, הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת... בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה? מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה... וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן" 

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה פ"ט)

"וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים" – הפסוק (תהלים ח, ו) מניח את האדם במקום גבוה מאוד, כמעט הכי גבוה כמו האלוקים, רק "מעט" פחות. וזה כבודו והדרו של האדם.

את ר' נחמן מעניין דווקא ה"מְעַט" הזה, והוא שואל מדוע האדם חסר? ובנוסף, אדם המודע לעצמו ולפועלו במבט כנה ואמיתי רואה ויודע: "כל-כך הרבה חסרונות יש לי! לא "כבוד" ולא "הדר" מגיעים לי!" כיצד אם כן הפסוק מכנה אותם "מעט"?

ר' נחמן עונה על כל השאלות הללו בהטיית משקל קטנה בפסוק. את המילה "מעט" שברמת הפשט מחוברת למילה שלפניה "ותחסרהו" (וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט - מֵאֱלקִים) הוא מקשר אל המילה שלאחריה "מאלוקים" (וַתְּחַסְּרֵהוּ - מְעַט מֵאֱלקִים) ומשנה "מעט" את המסר.

ר' נחמן אומר לנו, שגם החסרונות הרבים שיש לך, כפי שהנך חווה בחייך, אמנם רבים מהם נובעים ממך ובגללך, אבל זכור שבוודאי "מְעַט" מהם מאלוקים. לא הכול הוא באשמתך ולא כל האחריות רובצת עליך. אמנם מצד אחד וודאי שיש לך אחריות על מעשיך וחסרונותיך אבל מצד שני ישנו אותו ה"מְעַט" שהוא מ"אלוקים", שכך הקב"ה ברא אותך עם חסרונות שכאלו. סיבת היותו ובריאתו של החיסרון היא כדי שנתגבר עליו. בזה נמצא הניסיון האישי והתיקון של כל אחד ואחד. ההדרכה של ר' נחמן היא לחפש את ה"מְעַט מֵאֱלקִים" שיש בנו, להתבונן בחיסרון ולתקן אותו.

ר' נחמן מלמד אותנו שהחסרונות מכוונות את האדם אל השורש. ההכרה ששורש זה "מאלוקים" נותנת כוח לקבל את מה שכל כך קשה לקבל – את החיסרון. הכרה זו מכוונת מה לעשות עם החיסרון הזה.

חסרון מאלוקים איננו השלמה עם החיסרון, אלא קבלתו כניסיון כבעל מסר תורם ומשמעותי. יש כאן הזמנה להקשיב לפנייה של הקב"ה אל האדם דרך נקודת החיסרון. דרך החיסרון מתאפשר מפגש בין האלוקי לאנושי. כך האדם יכול לצאת מתוך עצבות וייאוש שעלול לתופסו מעצמת הפער בין הרצוי למצוי, כי הוא מבין שעצם קיומו של פער וחסרון זה מעיד על אמון גדול מצידו של הקב"ה באדם. האמון הזה הוא כבוד גדול – "מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה... וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ".