מענין ועכשווי
תובנה מאוחרת הנערה נראתה נרגשת. היא נכנסה לבית חב"ד שבהנהלת הרב יוסף שלמה סמיואלס, שליחו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח במילווקי, העיר הגדולה שבמדינת וויסקונסין שבארצות-הברית. דמותה של הנכנסת הייתה מוכרת לרב מפעילויות ושיעורים שונים של בית חב"ד. לפי מבטה ניכר שלא שיעור שגרתי הביאה כעת לבית חב"ד. היא בישרה לשליח שהיא שוקלת ברצינות להינשא לבחור יהודי אותו היא מכירה זה תקופה, וביקשה הדרכה כיצד לקיים זאת באורח יהודי נכון. השליח מיהר להמליץ לה לבקש את ברכת הרבי לפני צעד משמעותי כל כך בחיים. "כדאי להמתין לברכת הרבי. עמה מובטחים לך חיים הרבה יותר מאושרים". הרב סמיואלס כתב בשמה את בקשת הברכה והנערה המתינה בכיליון עיניים לברכה. בכל יום התקשרה לרב סמיואלס כדי לברר אם זו הגיעה. כשחלפו שבועיים נמאס לה להמתין. היא החליטה לגשת לנישואין גם ללא הסכמת הרבי. היא הגיעה עם הבחור להבנות אחרונות ויחד הם החלו בהכנות לחתונה. בעיצומן של ההכנות קיבל הרב סמיואלס תשובה מהרבי עבורה וזו לשונה: "
תנאי ראשון ועיקרי
בשידוך הוא כמובן שיהיה המדובר שיחיה שומר
תורה ומצוות בחיי יום יום – עוד קודם ההחלטה
על השידוך. אזכיר על הציון
)קברו של חמיו, הרבי
הקודם מליובאוויטש("
הרב מיהר להתקשר לנערה להודיע לה על התשובה.
הנערה הפטירה ספק במבוכה ספק באדישות
שבעיניה מאוחר מדי להציב דרישה כזאת לפני
הבחור, מפני שכבר היא קבעה עמו תאריך לחתונה
והיא איננה מתכוונת לסגת מכך. כשהיא מקבלת
החלטה היא חייבת לעמוד בה. הנערה ציינה את
מועד חתונתה ואף ביקשה מהרב שיואיל לערוך את
החופה והקידושין.
הרב סמיואלס הסביר לה כי לפי הבנתו מתשובת
הרבי, אם החתן לא מקבל על עצמו שמירת תורה
ומצוות אין השידוך רצוי לה ולכן הוא לא מוכן לסדר
לה קידושין כאלה. הנערה ניסתה ללחוץ, אך הרב
היה החלטי והבהיר כי מעשה בניגוד לדעת הרבי לא
יביא לתוצאות חיוביות ואין בדעתו ליטול בו חלק.
כשהבינה הנערה כי הרב לא ייסוג מדבריו, היא הלכה
לחפש רב אחר שיואיל לערוך להם חופה וקידושין.
כמה שבועות חלפו והנערה מצאה את עצמה יושבת
מול רב אחר שהחל לחקור אותה על יהדותה ועל
משפחתה. באיזשהו שלב התעורר ספק לגבי יהדותה
והוצעה לה האפשרות של גירות מספק. הבחורה
כבר הסכימה בלבה לבחון את העניין ברצינות, אך
המשפט הבא של הרב היה מעל ומעבר
לנכונות שלה. "בכל אופן", הבהיר לה הרב,
"גם אם תתגיירי לא תוכלי להינשא לבחור
הזה היות שהוא כוהן, וגיורת אסורה עליו".
המילים הללו היו הקש ששבר את גב הגמל.
מה יש לרבנים האורתודוכסים הללו?! געשה
וסערה נפשה. קודם תשובת הרבי, אחר כך
התגובה התואמת של הרב סמיואלס, בהמשך
החקירות אחר יהדותה ולבסוף בשורת איוב כזו...
בתסכולה הרב החליטה לברוח מהמציאות ולהרשות
לעצמה ליפול היישר לזרועות היהדות הרפורמית.
אלו שרק ממתינים למקרים כמו שלה. הרבאיי
הרפורמי קיבל את פניה בשפתיים מתקתקות
ותמורת תשלום הגון עבור 'עסקת חבילה' דאג לה
לגירות ולנישואין גם יחד.
כמה פשוט שזה יכול להיות... אלא שהפשוט הזה
התברר כמורכב מאוד. שנתיים חלפו, במהלכן
כמעט שכח הרב סמיואלס מהנערה. אך הנערה
זכרה היטב מהי הכתובת אליה פונים בעת מצוקה.
וכך היא מצאה את עצמה מידפקת בבושת פנים על
דלתו של הרב החב"די. אותה דלת שאליה הפנתה גב
שנתיים קודם לכן, כאשר חישבה למצוא את אושרה
במחוזות אחרים.
עיניה דיברו יותר מכול והסגירו את מצבה העלוב.
כמה סימני חבלה הוסיפו וחשפו את מה שלא הסגיר
מבטה האומלל. "בעלי החל להשתמש נגדי בכוח.
עכשיו, באיחור, אני מבינה שהרבי צדק"...
עצוב היה לרב סמיולאס לראות את התוצאות
העגומות מאי הציות להנחיית הרבי. נחמתו היחידה
הייתה בכך שהתובנה המאוחרת בוודאי תניח יסוד
להתחלה חדשה ומוארת יותר בחיי הנערה.
לעבוד בכמות ובאיכות גם יחד
בפרשת "צו" ישנן הוספות על דיני קרבנות שנכתבו
בפרשת "ויקרא". למרות שמדובר בהשלמות
בלבד, פותח כל נושא במילים "זאת תורת": "זאת
תורת העולה", "זאת תורת המנחה" וכדומה.
המשמעות הפשוטה של הפתיח "זאת תורת" היא
שלהלן יפורטו כל הדינים של המצווה המסוימת.
אך כאן לכאורה לא ניתן לפרש כך, כי חלק
מדיניהם של הקרבנות הנידונים כבר הופיעו
בפרשה הקודמת. ואכן, על שני פתיחים בפרשה
- "זאת תורת העולה" ו"זאת תורת המנחה" מציין
רש"י שלמילה "תורה" יש משמעות אחרת. זו
מילה שבאה לרבות, כלומר - ללמד דבר-מה חדש
שאינו מפורש )ורש"י גם מסביר מהו החידוש(.
אולם על הפתיחים "וזאת תורת האשם", "וזאת
תורת זבח השלמים" - לא מסביר רש"י דבר.
והסיבה פשוטה: בנושאים אלו רובם מופיעים
על אתר ולא בפרשה אחרת, ולכן כאן נותרת
המשמעות הפשוטה של הפתיח "זאת תורת": זו
אכן )רובה ככולה של( תורת הקרבן המדובר.
נמצא אפוא
שחידושיה של
פרשת "צו"
מתחלקים לשני
סוגים. הפרשה
מלמדת על קרבנות חדשים
ש)כמעט( לא נידונים במקום אחר - תוספת
בכמות
של קרבנות. ובאותם קרבנות שדיניהם
מפורטים ברובם במקום אחר - מעניקה הפרשה
תוספת
באיכות של דינים חדשים.
בשני סוגי החידושים, חידושי הכמות וחידושי
האיכות - מופיע אותו פתיח: "זאת תורת". ללמדנו,
שהכמות והאיכות לא נופלות בחשיבותן זו מזו.
ההתקרבות )משמעותה של המילה קרבנות( אל
השם צריכה להיות משולבת מתוספות בכמות
ובאיכות גם יחד. לדוגמה: חשוב לקרב כמות
גדולה של יהודים לתורה. השקעה כזו
בכמות
מעניקה לעבודת השם האישית
איכות ייחודית
שבכוחה לבטל את הגלות ולהביא את הגאולה
השלמה
)ליקוטי שיחות חלק יז עמוד
42 (
כאב-לב ובצדו נחמה
בימים אלה מציינים
47 שנים למלחמת "ששת
הימים". מלחמה הרואית ורצופה נסים, שהקנתה
לנו ביטחון ועוצמה והטילה באויבינו פחד ומורך-
לב. מלחמה שחוללה תפנית חדה במעמדנו האזורי
והציבה אותנו איתן על המפה, לאחר ששונאינו
זממו למוחקנו ממנה, היה-לא-תהיה.
מי מהמבוגרים בינינו אינו זוכר את הפאניקה
האמיתית ששררה ברחוב הישראלי ערב המלחמה;
את הבריחה ההמונית לחוץ-לארץ ואת חמלתם
של הנוטשים על ה"אומללים" שנשארו בארץ. היינו
מכותרים בשונאים משלוש חזיתות, שעליונותם
הצבאית והטופוגרפית הייתה ברורה ומוחלטת,
והתחושה הרווחת מה עומד לקרות הייתה אחת
ויחידה.
בדרך הטבע, מה שסייע להתהפכות היוצרות הייתה
ההחלטה המפתיעה של ראשי השלטון לצאת
למתקפת בזק. מתקפה שקצרה בנסים הצלחה
מזהירה וגם המשכה היה רווי הישגים ניסיים.
הוּבלנו על-ידי הקדוש-ברוך-הוא צעד אחר צעד,
עד לניצחון הסופי והמדהים.
***
ככל שחושבים על אדירותו של הניצחון כך גובר
כאב-הלב על איבודנו לדעת את הישגיו במשך
השנים. השגנו אז שטחים עצומים ויכולות נרחבות,
ואצלנו התייחסו לכול כאילו נהגנו לא כשורה;
כביכול פלשנו למחוזות שאינם שלנו.
רבים חיים לצערנו במין
תבוסתנות ושרויים
בתחושה שמחובתנו
לוותר ולהעניק עוד ועוד.
ממשלות מימין ומשמאל
לא היססו לאבד נכסים
ביטחוניים וסמכויות
שלטון, ושכנינו הערבים
קולטים זאת וסוחטים
אותנו בהתמדה מבלי לתת
שום תמורה הולמת – כי איננו דורשים אותה.
בעצם, מלכתחילה, כבר בתום המלחמה חשו
מנהיגינו הפוליטיים כי ביום מן הימים יהיה עלינו
לקום ולהתנער מהשטחים שכבשנו. אפילו שלכל
העולם היה ברור כי לאור כוונותיהם הזדוניות של
שכנינו, עשינו מעשה צודק בהחלט – לרבי השלטון
שלנו זה לא היה ברור בכלל. שלא לדבר על הקשר
המהותי שבינינו לבין חבלי ארץ אבותינו, עמו
מעולם הם לא הזדהו בגלוי.
בימים ההם לא יכולנו להאמין שאכן אלה הם פני
הדברים – אך היה אחד ויחיד שכבר לפני
47 שנים
התריע על כך: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
מיד למחרת המלחמה זעק הרבי על המנהיגות
הפוליטית הישראלית שנכונה לנשל עצמה
משטחים ואף לחלק את ירושלים – דברים שנשמעו
בשעתם בדיוניים, ובמרוצת השנים התגלו לדאבוננו
כמציאות הזויה. נכון להיום, פלח צר מאוד במפה
הפוליטית שלנו מעז להביע התנגדות של ממש
לחלוקת ירושלים או לעקירת ישובים – וגם הוא
הולך ומצטמק מיום ליום.
***
נעצור רגע ונתבונן לאן הגענו. כמה דם נשפך על
דרך הויתורים והנסיגות בה הולכנו. השלום וכל
החזונות האידיליים שציפינו להם רחוקים מאתנו
היום יותר מאי פעם – ומקבלי ההחלטות אצלנו
אינם נחרצים שלא לצעוד בדרך הכניעה התימהונית
וחסרת הפשר.
אין לזה שום הסבר
רציונאלי. נותרה לנו רק
נחמה יחידה לראות בכך
את יד ההשגחה העליונה,
המסובבת את הדברים כדי
שנכיר באמת ונתפלל חזק
יותר לישועה המושלמת
האחת שאין בלתה –
הגאולה השלמה.
לכל העולם היה ברור כי
לאור כוונותיהם הזדוניות של
שכנינו, עשינו מעשה צודק
בהחלט – אבל לרבי השלטון
שלנו זה לא היה ברור בכלל.
שלא לדבר על הקשר המהותי
שבינינו לבין ארץ אבותינו, עמו
מעולם הם לא הזדהו בגלוי
נקודה
למחשבה זה קרה באמת
יום ראשון הקרוב
ט' ניסן ⋅
20:00
-
-
- --
- - -
- -
-
- --- -
- ---- ---
-
- ---- -- -
----
- --
-
- -
----
בעל עסק,
מקום זה יכול להיות שלך!
לפרסום בעלון
, חייג: 03-9607700