"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה"

 לכם -לכל צרכיכם, לאכלה - ולא למלוגמא (=לתרופה) (סוכה,מ)

פירות שנת השמיטה הינם בבעלות אלוקית ישירה. לפיכך נועדו לאכילה ולהנאה ללא עשיית רווחים (=לכם -לכל צרכיכם) אך אופי השימוש בהם מוגדר ומוגבל (=לאכלה). וכשם שאין לגרום הפסד לפירות שביעית, כך אין להשתמש בהם לצרכים שאינם "שווים לכל נפש" היינו שאינם מקובלים ברוב האוכלוסייה. משום כך אין להשתמש בפירות כתרופה, ככל שאין פיקוח נפש.

המשמעות המעשית של הגבלה זו מתבטאת בעיקר בשני מצבים: 1.אין להשתמש בתוצרת שביעית לצורך תעשיית תרופות, כגון צמחי מרפא או משחות.  2.אין לאוכלם/לשתותם באופן הניכר שזה לרפואה כגון גרגור משקה שאנשים בריאים אינם נוהגים לשתות. וכגון הנוהג לשכך כאבי ראש בהצמדת פרוסות תפוחי אדמה על מצחו –לא יעשה זאת בתפו"א של קדו"ש, גם אם יאכלם אח"כ כך שלא יפסידם... (הרב אליהו, מאמר מרדכי). אולם בשימוש שבריאים רגילים בו, אין בעיה גם אם השימוש המסוים נעשה לצורך ריפוי. לכן מותר לשתות מיץ לימון או אפילו לגרגרו לפני הבליעה, אך בתנאי שיבלע ולא יפלוט כי אז ניכר שזה לרפואה. וכן מותר לשטוף הפה במשקה חריף הקדוש בקדו"ש בכדי לשכך כאב שיניים, בתנאי שבולעו לבסוף.

במדריכי השמיטה של מכון התורה והארץ מובא (בשם ה"כרם ציון") שאין להכין ויטמינים מפירות שביעית. יתכן שכיום המציאות השתנתה שכן בזמננו רבים הבריאים הרגילים לצרוך ויטמינים ותוספי מזון לשם שמירת הבריאות והאיזון (ונפק"מ להלכות שבת). ולכן אם מייצרים ללא הפסדת הפירות, יש מקום להתיר, וצ"ע.

עוד מצוי שלוקחים מיני צמחים שאינם ראויים למאכל אדם, ולעתים גם לא למאכל בהמה, ומייצרים מהם צמחי מרפא. אם הצמח ראוי לבהמה –מותר לייצר ממנו תרופה בתנאי שלא יסחטו ויפסידנו. ואם אינו ראוי גם לבהמה, וגם לא להרחה –השימוש בו מותר לצרכי רפואה ללא הגבלה כי אין בו קדושת שביעית.