בס"ד                                                     ערש"ק                                                        ה' באייר  תשע"ה

                                              ליקוטי - אור - בפרשה - אמור

" וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו   "(כא, א)

בפרשת שמיני ציווה ה' יתברך את כלל ישראל לא לטמא את הנפש במאכל האסור, ורק לאחר מכן נתפרשה

תורת האדם כמבואר בפרשת תזריע, ועוד המשיך הציווי לשמור את משמרתו בפרשת קדושים שהרי נפשנו

תלויה בקדושתנו. ואילו כעת בתחילת פרשתנו בא הכתוב והוסיף אזהרה יתרה לכוהנים 'לנפש לא יטמא

בעמיו', היינו קיימת כאן מצוות לא תעשה, כלומר איסור מפורש מהתורה לכוהנים ואף לבניהם הקטנים, אף

על פי שלא הגיעו לגיל חינוך, לִטָּמַּא בטומאת מת שהרי ידוע שהיא אבי אבות הטומאה. ומכאן מקור האיסור

שאין לכוהן להיכנס ל"בית החיים"(=בית עלמין). לפיכך, כפל הלשון 'אמור ואמרת', וכמו שדרשו חז"ל(יל"ש,

רמז תרכו): אמירה ראשונה - למת מצוה יטמא, והשנייה - לאחרים לא יטמא. היינו אמירה ראשונה היא רק

שקיימת מצוות עשה של מת מצווה, כלומר שאין למת קוברין או שמדובר בקרוביו, כלומר: אמו, אביו, בנו,

אחיו ואחותו, כמדוקדק שם בהרחבה במדרש(תרכז), אזי רשאי להתעסק בקבורתו. ואילו אמירה שנייה היא

לאחרים היינו שהם לא קרוביו כנ"ל ויש מי שיתעסק בקבורתם, אזי שלא יטמא בעמיו.

והטעם הוא שהכוהנים נבחרו לשרת בקודש פנימה. לכן ראוי שישמרו את טהרתם וקדושתם מכל משמר,

שהרי אין חביב לפני ה' יתברך יותר מן הטהרה(מדרש חדש) כי הטהרה מביאה לקדושה. וכמו שדרשו חז"ל

(תנחומא א): משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך: גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל

ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פניי, שלא תטמא את פלטרין(=ארמון) שלי, כך גזר הקדוש ברוך הוא

על הכוהנים הנכנסים לבית המקדש, שלא יטמאו למת. והיום לצערנו הרב, בעוונותינו הרבים, טרם נבנה

בית המקדש, ואפשר שיאמרו שמכיוון שכך, כביכול בטל הטעם כנ"ל. אך מובא במדרש(ויק"ר פכ"ו, ו): מיראה

שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ברוך הוא, זכה וניתנה לו הפרשה הזו, שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני

בניו עד סוף כל הדורות. ואם כך, יש להבין למה עדיין אסור לכוהנים להיטמא בעמיו, כאמור לעיל.

אלא אפשר לומר אולי בסייעתא דשמיא שהעניין הוא שהכוהנים נבחרו להיות המקור האנושי להורדת השפע

והברכה מהמקור העליון אל עם ישראל, לא רק שבית המקדש קיים, אלא גם עד סוף כול הדורות. היינו שזה

השפע והברכה, ואף השמירה מכל מרעין בישין, יורד בעיקר בעת נשיאת הכפיים של הכוהנים כלפי מעלה

אל מול ציבור המתפללים בעת חזרת התפילה על ידי השליח ציבור כפי שצוום ה' יתברך, שנאמר(במדבר ו, כג-

כז): " דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם, יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמֶרְךָ" וכו'. ונראה

שיש לדקדק למה אמרו חז"ל(סוטה לח): 'כה תברכו' - בלשון הקודש, וכן נפסק בשולחן ערוך(או"ח סימן קכ"ח, יד):

אין מברכין אלא בלשון הקודש. ואולי כי לא יהיה לברכה כוח לעשות את פעולתה אלא בכוח התורה שהיא

לשון הקודש, בבחינת: אין כוחנו אלא בפינו. ולעניות דעתי, אפשר אולי שזה נרמז במילה 'כה' כי אם נספור

כ"ה תיבות(=מילים) מתחילת ספר בראשית נגיע למילה 'אור' ואין אור אלא התורה, כמו שכתוב: 'ותורה

אור'(משלי ו:), ועוד שהמילה כה היא גם ביטוי לשם של השכינה, כידוע. וזה 'כה' ראשי תיבות: כח התורה,

בבחינת(שמות ט"ו, ו'): "ימינך ה' נאדרי בַּכֹּחַ" וגו', היינו מייחוד שם הוי"ה שהוא מידת החסד הנמצאת מצד

ימין, משתלשל ויורד לעולמנו כל הרווח וההצלה, השפע והברכה ובעיקר לישראל. וזה בבחינת כוהן שמברך

בברכת כוהנים כי גם הוא מצד החסד בימין, כנודע. ודייקא בלשון הקודש היינו בלשון תורתנו הקדושה כי

היא בבחינת: דברי תורה שאינם מקבלים טומאה(ברכות כב:(. לפיכך, הכוהנים חייבים לשמור על טהרתם

וקדושתם באזהרה יתרה כנ"ל יותר משאר בני ישראל כי הם בעצם הצינור להורדת השפע מהמקור העליון.

ומובא במדרש(ויק"ר פכ"ו, ח): כל מקום שהוא אומר: ויאמר ויאמר, צריך להידרש. ובסייעתא דשמיא נדרוש גם
את חלקנו בעניין זה. ואמרו חז"ל(יבמות קיד): "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים" היינו שהכוהנים

צריכים להזהיר את ילדיהם הקטנים בחומרת העניין כנ"ל בשביל שישמרו על טהרתם וקדושתם. ויש אומרים

שאזהרה זאת היא לא רק לכוהנים אלא גם לכלל ישראל, והבן. ולפיכך, נראה שאפשר ללמוד מכפל הלשון

'אמור אל הכהנים - ואמרת אליהם' יסוד גדול בחינוך הילדים. שכן, עיננו רואות ולא זר וליבנו מרגיש בחוש

עד כמה קשה לחנך את הילדים הקטנים שילכו בדרך ישראל סבא ויקיימו את התורה והמצוות אך בשמחה

ובטוב לבב, ובפרט היום בדורנו החשוך בו "הצייר הדמיוני" הלא הוא היצר הרע בשיאו, ועד כי יבוא שילֹה,

הוא נלחם בכל כוחו על ידי התפשטות החומר בכל מקום ובכל עת. ומי ישמור אותנו ממנו, כל שכן את בנינו,

שהרי דרשו חז"ל(ויק"ר כו, ה): העליונים(המלאכים) שאין יצר הרע מצוי בהם, אמירה אחת דייה להם וכו', אבל

התחתונים(בני אדם) שיש בהם יצר הרע, הלוואי לשתי אמירות יעמדו וכו', ע"ש.

ועל פי מדרש זה אפשר ללמוד קל וחומר אשר באמצעותו יתאפשר לנו לשפוט את ילדינו הקטנים לכף זכות,

ועל ידי זה ממילא נצליח בעזר ה' יתברך גם לחנכם ללכת בדרך האמת, היינו בקיום התורה והמצוות, ואף

שיגדלו לא ירצו לעזוב את דרך ישראל סבא, כפי שנבאר לקמן. היינו מה הגדולים שיש בהם יצר הרע ויצר

הטוב הלוואי ויעמדו בזה, קל וחומר הבנים הקטנים שיש בלבם רק יצר הרע עוד מלידתם, שנאמר(בראשית ד,

ז): "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ", ואילו רק בגיל י"ג שנה מזדווג עמו היצר הטוב, ועל זה אמר החכם באדם(קהלת ד',

י"ג): "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל", היינו היצר הטוב נקרא 'ילד מסכן וחכם' שהרי הוא רך בימים

ובשנים, ועל כן סיכויו להשפיע על האדם ללכת בדרך הישרה והטובה נמוך יותר, כי לעומתו נמצא בלבו

היצר הרע כבר י"ג שנה, ולכן הוא נקרא 'זקן וכסיל' כי יש לו ניסיון של י"ג שנה לפניו בתפקידו, שכל מהותו

הוא להסיט האדם מדרך הטוב. לפיכך, נתנו לנו חז"ל עצה בחינוך הילדים הקטנים, כמובא במדרש(ב"ר פס"ג,

י'): צריך אדם להיטפל בבנו עד י"ג שנה, היינו להיות לו בבחינת יצר הטוב שיכוונו לעסק התורה והמצוות.

ואם כך, מתעצמת השאלה באיזה אופן נזהיר ונשמור את ילדינו מבלי לנטוע בלבם רצון לזנוח מקור מים

חיים ולחפש בורות נשברים, חלילה וחס.

והנה ידוע, שכתוב בתורה 'דבר' הכוונה לשון קשה(ספרי דברים:) ואילו שכתוב 'אמור' הכוונה היא ללשון רכה.

וזה שחזר וכפל 'אמור ואמרת' היינו לדבר עם ילדינו בלשון רכה כאשר אנחנו רוצים לחנכם בדרך התורה,

וגם אם האמירה הראשונה לא תמיד עוזרת, נזכור שבלבו של הילד כרגע, נמצא רק היצר הרע כנ"ל, ולכן

קשה  לו להתמודד מולו לבד כי הוא כסיל וזקן כנ"ל. לפיכך, אין צריכים לכעוס או להכות את הילד, חלילה

וחס. אלא שאין להתייאש ופשוט להסביר לילד שוב, אך גם את האמירה השנייה אליו יש לומר בלשון רכה

כי "לשון רכה תשבר גָּרֶם"(משלי כה:), וכן על זה הדרך. וכאן המקום לציין שאין הכוונה בלשון רכה שתתרפס

ותתחנן לילד שישמע לדברי הוריו, אלא לשון רכה הכוונה שבמידת הצורך תדע גם להיות תקיפה, אך לא

תוקפנית, היינו יש לשלב אמרי נועם לילד בצורה ברורה וחד משמעית, כמו שכתוב(משלי ג, י"ז): "דְּרָכֶיהָ

דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". וכן הייתה דעת רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב לבלי להכות ולהרביץ

לבנים הקטנים, ואף שכתוב(משלי י"ג): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ(מקלו) שׂוֹנֵא בְנוֹ", אין הכוונה שצריך דווקא להרביץ

ממש, אלא שיטיל מרות ומורא עליו כאילו השוט תולה ועומד ומוכן להכותו שיידע הילד שהשוט תולה

ומוכן להכאה, אבל לא שיכהו ממש(שיש"ק, ו-שלו)  

ודע, שלא זאת בלבד תגרום לקטנים לא לרצות בלבם לזנוח דרכי אבות. אלא בשביל שהם גם ייקמו את

התורה והמצוות מתוך אור ושמחה פנימית בלבם חייבים לשמש להם דוגמא אישית, היינו להראות להם

שהגדולים מקיימים את התורה והמצוות בשמחה ובטוב לבב היינו בחשק ובהתלהבות ודבר זה נחרט

בלבם של הקטנים. וראיתי שמובא בשם הרב מרדכי אליהו זצק"ל: שיש שדייקו בלשון רש"י מזה שכתב:

"להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב "להזהיר גדולים את הקטנים", משמע שהתכוון שהגדולים משפיעים

"על" הקטנים, וביאור המילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו שכתוב 'מזהירים

כזוהר הרקיע', והביאור הוא: שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו-"אור" ולהוות דוגמא אישית

שיילמדו הילדים ממעשיהם, ויגדלו על אדני התורה והיראה, עכת"ד.

ויוסף לי ה' אור להתבונן, איך לקשר את דברינו ודברי הרב בעניין חינוך ילדינו, לכך שפרשת 'אמור' יוצאת

דייקא בחודש אייר ועוד לרוב היא יוצאת בשבוע של ההילולה של התנא האלוקי הקדוש רבי שמעון בר

יוחאי זצ"ל, זיע"א. והנה ידוע, כי חודש 'אייר' נקרא גם 'זיו' - מלשון 'זוהר'. ואפשר שבזה נרמז שבחודש

זיו שהוא בחינת זוהר, יבוא העת שהתגלה ספר 'הזוהר' שחיבר רשב"י הקדוש. וכפי שמובא בהקדמתו

לספרו של מוהר"ן מברסלב: וזה שמגלה ומרמז הפסוק שאמר רבי שמעון לרבותינו כאשר נכנסו לכרם

ביבנה: כי לא תשתכח מפי זרעו, היינו סופי תיבות התנא 'יוחאי', כי על ידי זרעו של יוחאי, שהוא רבי

שמעון בר יוחאי, לא תשכח התורה מישראל, כי ע"י חיבור ספר הזוהר שחיבר יצאו מהגלות האחרונה, ע"ש.

ואפשר לומר אולי שהקשר הוא שמה שייתן לנו הגדולים את הכוח להתמודד ולהישמר מול היצר הרע וחבר

מרעיו, ובפרט בדורנו החומרי והחשוך כנ"ל, הוא הלימוד בספר "הזוהר" שגילה לנו רשב"י הקדוש, ואפילו

גריסה בעלמא בספר זה(ועיין מה שכתבנו בעניין מעלת לימוד ספר הזוהר בפרשת נח וייטב לך עד מאוד),

כי על ידי לימוד תורת אור הרשב"י תגדל הכרתנו את גודל מעלת הבורא יתברך לאין שיעור. ולפיכך, יראו

עיננו וישמח לבנו להתעורר לעבודת ה' יתברך עד שנזכה להוות דוגמא אישית בעלת "זוהר", כדברי הרב

הנ"ל. ונזכה בעזר ה' הגדול והנורא להפיץ את אור ה' יתברך על ידי שנעבוד אותו מתוך שמחה וטוב לבב,

בהתלהבות וחשק גדול, וכאשר הילדים יראו אותנו 'מזהירים כזוהר הרקיע' ודאי שיימשך לבם לדרך הישר.

לפיכך, דוגמה אישית שכזאת אשר תשלב בחינוך ילדינו את היסוד של חינוך באהבה היינו אמירות רכות

כנ"ל, כי רק כך ייפלו דברינו על אוזניים קשובות אשר יגרמו לבסוף, בעזר ה' יתברך, לילדינו לעבוד את השם

באמת מתוך אור ושמחה בלבם בקיום המצוות. וממילא יזכו גם הגדולים וגם הקטנים שהנפש לא יטמא בעמיו,

וכך התורה לא תשכח מפינו, ומפי זרענו, ומפי זרע זרענו עד עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

מסוגל ביותר לבנים שיתקיימו אצלו, להיות רחוק מהם, דהיינו לבלי להיות דבוק בהם הרבה ולשעשע אותם

בכל פעם, רק לבלי להסתכל עליהם רק מה שצריכין לחנכם בעבודת השם כשמתחילין להתגדל, אבל לא

להשתעשע בהם הרבה(סימן בנים, א, טז).                                     

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה