"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה,ז) '..אמר קרא "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה שבבית, כלה לחיה אשר בשדה כלה לבהמתך מן הבית' (פסחים נב,ב). בפשטות הטעם הוא שבשמיטה אין להראות שאתה הבעלים של הקרקע, ולכן גם המאכל ברגע שנישאר אצלך כי שמרת עליו עליך לבערו, שבכך אתה מראה כמו שאינו שלך. אולם מדוע נילמד בצורה כזו המשווה בין בע"ח ולא בצורה ישירה לאדם? ועוד למדו 'ת"ר: פירות שיצאו מא"י לחו"ל מתבערין בכל מקום שהן. רשב"א אומר: יחזרו למקומן ויתבערו, משום שנאמר "בארצך"' (שם) ואף לת"ק מתבער במקומו אם הוציא, אבל לכתחילה אין להוציאו 'אין מוציאין שמן שריפה ופרות שביעית מהארץ לחו"ל' (משנה שביעית ו,ה) למה לא להוציא?- ניראה ששביעית היא כשבת 'שבת לה'- כשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה'” כך נאמר בשביעית "שבת לה'”'( ספרא. ויקרא כה,ד) מה באו חז"ל לומר כאן?- רש"י פרש על הפס' 'שבת לה'- לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית' אולם לא ניראה שמסתמך על הספרא, כיון שמשמע שמסביר מה כוונת הפס' , ומדמה זאת לנאמר על שבת, אולם בספרא משמע שבא לדמותם, לשם מה?- הפס' של שבת הוא "ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה" וגו' (דברים ה,יג) שכמו כאן נאמר לא לעשות מלאכה בשמיטה. אולם המשך הפס' “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וגו' (פס' יד) וניראה שזהו הדגש לדימוי, שיציאתנו ממצרים היתה להיות עבדי ה', וע"י שביתה בשבת אנו מתדמים לה' ששבת בבריאה, וכך במעשינו היומיומיים אנו כעין פועלים כמו ה' בבריאה, כעין ממשיכים את מעשה הבריאה של ה'. כך אותו דבר זה בשמיטה, שביתתנו בשמיטה מדמה אותנו לה' וכך כל מעשינו במשך 6 שנות העבודה מתקדשים לה'. לכן גם מובן שדרשו 'בעון.. שמיטין ויובלות גלות בא לעולם.. בשמיטין ויובלות כתיב "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" וגו' וכתיב "כל ימי השמה תשבות"' (שבת לג,א) שכיון שקשור לעבודתנו את ה' שלזה יצאנו ממצרים, אז בביטול שמיטין אנו בעונש כעין מקבלים חזרה לעבודתנובמצרים. ואפשר שזה מרומז ב"שבתותיה" שהכוונה לכמה שמיטות, אולם אפשר שמרמז גם על שתי שבתות, שמיטה ושבת בראשית שדימו בניהם, כדי לומר סיבת עונש הגלות. מימלא לכן מובן מדוע התורה הדגישה את הביעור ע"י החיות, כיון שהסיבה שה' נתן לנו את העולם זה כדי לתקנו ולקדשו, וכך במשך 6 השנים אנו בעלים על המציאות כדי לקדשה לה', ובשמיטה אנו פועלים כמו ה' ולא עושים מלאכה, ולכן גם הבהמה שאצלנו בבית מקבלת כמו החיה שבשדה, כעין ששניהם אותו דבר , כיון שאין לנו פעולה של בעלות לקדושה שזה בזמן העשיה כמו ששת ימי הבריאה (וכמובן שזה באכילה משמיטה, שבזה בא לידי ביטוי, ולא אי עשית מלאכה בבהמות שלנו). וזה קשור לא"י שהיא מקום הקדושה בעולם, שדרכה אנו מתקשרים לה' בבריאת העולם "ת"ר: א"י נבראה תחלה וכל העולם כולו נברא לבסוף' וכו' (תענית י,א). לכן אין להוציא פירות שמיטה מא"י לחו"ל, ולמדו זאת מ"בארצך" מהפס' “ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" ששני דינים אלו קשורים בשורשם, עניין תיקון העולם הגבוה שבשמיטה. אולי ע"פ זה אפשר להבין מדוע נאמר שמיטה "בהר סיני" שרש"י מביא את הספרא שאומר שבא ללמד על כל התורה שכללותיה ופרטותיה מסיני. אולם זה מחלוקת בין ר"ע ור"י (זבחים קטו,ב) אז מה יענה ר"י על ההקשר לסיני?- (ראה חידוש עצום של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' "בהר") ניראה שגם הוא לומד לכלל התורה, לומר שבאה התורה להדגיש שכל מטרתה זה איך להיות עבדי ה', וזה קשור לא"י, ולכן נאמר בסיני לומר שכל עניין מתן תורה הוא דווקא בשביל א"י, ובחו"ל זה לציונים (ספרי "דברים" מג) ובזה ניתן כח לקבל תורה בסיני (שהוא חו"ל) כיון שמבטל עצמו כלפי א"י ע"י השמיטה, שכך זכה לקבל תורה, ובלי זה לא היתה יכולה התורה לרדת בסיני.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.