אמנם זמן רב עבר מאז קרה הסיפור, אך עדיין קשה לי לספר אותו. הייתי אז ילדה בת תשע. התארחנו בחג הסוכות בבית הארחה במושב דתי בצפון הארץ. בית ההארחה היה די מבודד. מסביבו היה נוף מדהים, הרבה עצים ושבילים שהשתרעו על שטח גדול. באחד מימי חול המועד, הלכתי לטייל עם אחותי הקטנה שישבה בעגלה. עצרנו ליד עץ די גבוה. ספרתי לה סיפור, שיחקתי איתה. היה נעים. לפתע הגיעה חבורת נערים. הם לא היו מבית ההארחה. הם היו פראיים וקולניים, ונראו משועממים מאד. מייד כשראיתי אותם, החלטתי לטפס על העץ ולהתחבא מפניהם. התחלתי לטפס, אך הם קלטו אותי והחלו לרוץ לכיוון שלי. אני כבר הספקתי לטפס די הרבה, ואז נזכרתי ששכחתי את אחותי למטה בעגלה. אבל הם כבר הגיעו, הקיפו את העץ והחלו לנדנד אותו. אני לא חושבת שהם חשבו על מה שהם עושים. העץ היה די דק ושביר, ואני פשוט התנדנדתי מצד לצד בפראות, צורחת מפחד ומתחננת שיפסיקו. בשבילם זה היה משחק קונדסי, בשבילי זו היתה סכנת חיים. אחזתי בכל כוחי בעץ. ידעתי שאם ארפה – אעוף למטה ואמות. זה ברור לי עד היום.

ואז הגיע לשם ילד, כבן 12, לא יותר. הוא רץ לכיוונם ואמר להם: "תפסיקו." אחד הנערים היכה אותו ואמר: "לך מכאן, זה לא העסק שלך." הילד הסתכל עלי וראה את הפחד שלי בעיניים. "תקרא לעזרה", צרחתי אליו, ובינתיים הם המשיכו בנענועים. שמעתי אותם אומרים: "בסוף היא תיפול. היא לא תחזיק מעמד". הילד החל להפריע להם. הוא בעט להם ברגליים, משך אותם בחולצה, הציק להם, היכה אותם באגרופיו. הם, מצידם, נתנו לו מכות חזקות, אבל הוא המשיך. פתאום, הוא כנראה נתן נשיכה ביד של אחד מהם. הנער פלט צרחה: "זה כבר יעלה לך ביוקר." הם עזבו את העץ והתנפלו עליו כולם. הוא התחיל לברוח וסימן לי לרדת מהעץ. הם תפסו אותו והתחילו להכותו בקרש. מיהרתי לרדת מהעץ, תפסתי את העגלה וברחתי לבית ההארחה. שם צרחתי: "תעזרו לו", ושלחתי כמה אנשים לכיוון החורשה. כעבור כמה דקות, הם חזרו. הם נשאו על ידיהם את הילד שהציל אותי. כבר לא ראיתי את הפנים שלו, הן היו מלאות דם. ניסיתי להתקרב, אך אימי משכה אותי לחדר, כדי להרגיע אותי. לא יצאתי מהחדר עד למחרת. התעניינתי בגורלו של הילד. הייתי בטחה שהוא מת. אבי חזר ואמר שהעבירו אותו לבית חולים, והוא רק נפצע. האמנתי לו. אבל כמה ימים לאחר מכן, התחלתי לפקפק בדבר, מכיוון שלא ראיתי אותו בסביבה.

הרבה שנים עברו מאז. כשגדלתי והתבגרתי, חשתי צורך עז לדעת מה עלה בגורלו. נידנדתי להורים שלי, והם התקשרו למנהלי בית ההארחה (שכבר נסגר בינתיים). הם לא ידעו בכלל על מה אנחנו מדברים, אבל הסיפור נשאר חרוט בליבי. עברו מאז הרבה שנים. בגיל 19 התחלתי לשמוע שידוכים. זה לא כל כך הלך, בעיקר מצידי. ארבע שנים הייתי בשידוכים. יום אחד הציעו לי בחור אחד. ביררנו עליו, וכולם התלהבו ממנו. לא הבנתי מדוע עדיין לא התארס (הוא היה בן 26). נפגשתי איתו. ברגע שראיתי אותו, הבנתי מדוע קשה לו בשידוכים. הוא היה באמת מיוחד. הבחור הכי טוב שפגשתי. הוא היה נבון, פיקח, בעל מידות, למדן – הכל. אבל היתה לו צלקת נוראה על הפנים. צלקת ממש דוחה, שהתחילה מהעין והגיעה עד לסנטר. פנים טובות ועדינות – והצלקת הזו שהורסת הכל. השדכן, יחד עם ההורים שלי אמרו: " תנסי, אולי תתרגלי". נפגשתי איתו עוד פעם. התלהבתי מאישיותו, אך הפריעה לי הצלקת הזו. זה קרה כנראה לכל אלו שנפגשו איתו. מתלהבות מהבן אדם – אבל הצלקת היתה מבריחה אותן.

בסוף הפגישה הוא הודיע לי שמצידו זה בסדר והחל לגשש – מה אני אומרת. התחלתי להתפתל. אמרתי שהוא בסדר גמור, והוא בחור מצויין וכו' וכו'. אבל... לא ידעתי מה לומר ואיך. "אני יודע על מה ה'אבל' שלך," הוא אמר. ה"אבל" הזה גרם לי להישאר רווק עד היום". שתקתי. לא ידעתי מה לענות. הוא קם ממקומו והציע שנסיים את הפגישה.

חזרתי הביתה, והודעתי לשדכנית (שהיתה גיסתו) כי התשובה שלילית. פתאום שאלתי אותה בלי טיפת טאקט: "איך היא נגמרה לו, הצלקת הזו?" "זה סיפור ארוך", אמרה. הוא היה אז בן 12, וחמישה נערים הרביצו לו עם קרש. הבעיה היא שהיה נעוץ בו מסמר, וזה מה שהרס לו את הפרצוף. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה," הוסיפה. "בטח תחשבי עליו שהיה איזה מופרע, שאוהב ללכת מכות". העולם הסתחרר סביבי. "איפה זה היה?" שאלתי. היא נקבה בשם המקום. "איך הוא הגיע לשם?" המשכתי לשאול. השדכנית לא ידעה לענות. אמרתי לה שאני מוכרחה לדעת באופן מיידי את הסיפור כולו. היא נשמעה מאד מופתעת, אך הציעה לברר את העניין, בתנאי שיש בזה תועלת. הבטחתי לה שיכולה לצאת מזה תועלת רבה. היא חזרה אליי כעבור חצי שעה.

"הדודים שלו היו שם בבית הארחה", היא סיפרה, "והם באו לבקר אותם. היתה שם איזו חורשה. היו שם כמה נערים שהפחידו ילדה קטנה. הוא רק ניסה לעזור

והם היכו אותו באכזריות. זהו. במהלך השנים כבר הספיק לשכוח מהעניין הזה, אבל השידוכים הזכירו לו את זה. כבר חמש שנים הוא בשידוכים, וכמעט בכל יום דואגים בשמיים שיזכור את הסיפור הזה". "כל כך כואב לי עליו", אמרה. "הוא כזה בחור מיוחד, ובגלל איזה מעשה טוב שעשה פעם..." הקול שלה רעד כשאמרה את זה. ניתן היה להבין, שהיא ממש נאבקת שלא לבכות. היא גם הצליחה. אבל אני, אני לא הצלחתי. התחלתי למרר בבכי. היא לא הבינה מה קורה לי. היתה שתיקה ארוכה, ואני בוכה בקול. בקושי הצלחתי לומר לה, שזו אני. אני היא הילדה שהגיס שלה הציל. היא לא האמינה. אבל אני הוספתי פרטים מזהים, והיא נוכחה שאני צודקת. אין מילים שיתארו את האושר שחשתי אז. פתאום נעלמו לי כל הספיקות. ולא רק נעלמו. הצלקת שגרמה לי לומר "לא" – היא זו שגרמה לי להחליט "כן", הודעתי לה מיידית, שאני מוכנה להתארס. מאז, כמו שאומרים, אנו חיים באושר ועושר. יש לי הבעל הכי טוב בעולם. בכל בוקר, אני מודה לקב"ה על החסד הגדול שעשה איתי.

אני מתרגשת מאד, כשאני כותבת את המילים הללו. האמת היא, שחוץ מהמשפחה הקרובה – איש לא יודע על הסיפור המופלא הזה. אבל לאחרונה התעורר בי הצורך לכתוב על המקרה השמח שלי. אין מקריות בעולם. הכל מאת ה' יתברך. אני מודה לקב"ה על הזיווג הנפלא ששלח לי. על הדרך המופלאה שבה שלח לי אותו. ואולי תתפלא, אבל הכי מודה לקב"ה על הצלקת של בעלי. היא זו ששמרה עליו כל השנים – למעני. אני מבינה את כל אלה שנתנו לו תשובה שלילית בגלל הצלקת, נו טוב, זו לא היתה הצלקת שלהן. זו היתה הצלקת שלי! (חיים ולדר אנשים מספרים על עצמם 1.)