"נוהגים לקרות פרקי אבות בין פסח לעצרת (שבועות)"

"שִׁמְעוֹן בְּנוֹ (של רבן גמליאל) אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה" (אבות א, יז)

חז"ל קבעו כלל גדול לרוצה להתקרב לדרך השם ולזכות לחיים נעימים וטובים גם כבר בעולם הזה: "שומע בזיונו ושותק".

פרוש הדבר הוא שכשאדם אחר מבזה אותנו, מזלזל בנו, ממרה פינו או ממעיט מערכינו, עלינו להתגבר על תחושת העלבון ולא להגיב באותו הרגע.
החוכמה הגדולה, ובזה נבדל אדם שעובד על עידון מידותיו מאדם שנותן דרור לחלקים הגסים שבו לבוא לידי ביטוי, היא במקום לענות ממקום של כעס ולהתחיל "פינג-פונג" של האשמות ועלבונות הדדיים, לזכור כי ברגעים אלה אין טובה ונכונה יותר מהשתיקה. השתיקה בראש וראשונה היא ביטוי לוויתור. האדם מוותר על כבודו ועל האגו שלו, וויתור זה הוא ביטוי של פינוי מקום לכבוד אחר שיחול עליו.
בפרקי אבות נכתב: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה", כלומר אין דבר טוב יותר לאדם מאשר לשתוק כאשר מבזים ומעליבים אותו ולא להשיב דבר.

על כך הוסיפו גדולי ישראל ואמרו: "בהמעיט האדם את דבריו ימעטו שגיאותיו", "מילה שווה זוז ושתיקה תרי (=שני זוזים)", וכן "מוטב שהאדם יתחרט על מילה שלא נאמרה מאשר יתחרט על מילה שכבר נאמרה".
רבי נחמן הגדיל והוסיף מדרגה לעקרון זה: "ישמע בזיונו ישתוק ויידום - זה עיקר התשובה". העיקרון הזה כה חשוב, עד שרבי נחמן מברסלב טען שהדרך העיקרית לתשובה, כלומר לתיקון החלקים הנמוכים שקיימם בכל אחד מאיתנו ("ייצר לב האדם רע מנעוריו") הוא ע"י אותה שתיקה.

מאת: ניר אביעד, מתוך האתר "השבוע בפרשה", http://nir.benny-aviad.com