אי אפשר לתאר את תנועת החסידות ותורת החסידות ללא דמותו של רבי דב בער (דובער), המכונה 'המגיד ממעזריטש', או סתם 'הרב המגיד'. המגיד נבחר להיות הממשיך, בה"א הידיעה, של הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות, ורוב גדולי החסידות בדור שאחריו היו תלמידיו. אם הבעל-שם-טוב הוא השורש, הרי המגיד הוא הגזע ממנו יוצאים ענפי החסידות.

העדות הטובה ביותר לגדלותו של המגיד היא תלמידיו, והנה רשימה חלקית שלהם: רבי מנחם מענדל מויטבסק, האחים רבי שמלק'ה מניקולסבורג ורבי פנחס בעל ההפלאה, רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי שלמה מקרלין, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, האחים רבי אלימלך ורבי זושא, אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי (שאז לא היה זקן אלא צעיר התלמידים), רבי ישראל המגיד מקאזניץ, החוזה מלובלין, ועוד. מי שמכיר, ולו במעט, את הדמויות הכבירות הללו, אינו יכול שלא להתפעל מהחיזיון של חבורת האריות הזו המאזינה בהכנעה למוצא פיו של אדם אחד.

מסתבר שריכוז קבוצה איכותית כזו – שקשה למצוא כמותה בתולדות ישראל מימות המשנה והתלמוד – היה הכרחי לזיקוק תורת החסידות לפני שתצא אל הציבור הרחב. רק יחידי סגולה זכו להצטרף לאותה חבורה, לא בגלל זלזול כלשהו ביהודים הפשוטים (שהבעל-שם-טוב כה קירב) אלא מפני הצורך להכשיר "יחידת עילית מובחרת", בית ספר למנהיגים. ללא השלב הזה, יש חשש שהתנועה העממית תהפוך לשטחית וזולה, בלי עוגן מספיק של עומק ורצינות.

מה לומדים מהדב הגדול?

ומה מצאו כל הצדיקים הללו בביתו הדל של המגיד? מסופר שכאשר שאלו את אחד מתלמידי המגיד מה מצא במעזריטש, השיב: נכנסתי ליער עבות והלכתי עמוק עמוק בלב היער, ופתאום אני רואה מולי דב ענק עומד ונוהם... המגיד לא דמה לדב בכוחו הפיזי, הוא היה אדם חלוש וידוע חולי, ותקופות ארוכות היה מרותק למיטה. הכוונה, כמובן, לשיעור קומה רוחני, שלעומתו אנו חשים לפתע כה קטנים.

ומה בכל זאת לומדים אצל הדב הגדול? שומעים דברי תורה עמוקים, ברומו של עולם, רואים יהודי שכולו קודש לה' ולומדים ממנו דעת ה' ועבודתו, "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ". מסופר שאדמו"ר הזקן, שבגיל צעיר כבר היה גדול בתורה, התלבט האם ללכת לגאון מוילנא או למגיד ממעזריטש, ולבסוף הכריע: אומרים שבוילנא לומדים איך ללמוד ובמעזריטש לומדים איך להתפלל. נדמה לי שללמוד אני יודע, אבל להתפלל כראוי איני יודע... ולכן נסע למעזריטש.

צריך להבהיר שאצל הרב המגיד ידעו בהחלט ללמוד גמרא ופוסקים. המגיד שימש בפועל כרב מורה-הוראה בישראל, ותלמידיו הגדולים מעידים שגם בתחום הזה הוא היה גאון גדול, משכמו ומעלה. אבל החידוש המיוחד היה גדלותו בפנימיות התורה, שלא נותרה רק כ'השכלה' מופשטת אלא תורגמה ל'עבודה' ממשית, "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" – "עבודה שבלב זו תפלה".

והנה מסורת נוספת המגדירה את המיוחד במגיד. פעם שאל ה'צמח-צדק' את סבו אדמו"ר הזקן: מה ראית אצל המגיד? והוא השיב, ראיתי שהתקיים בו כל מה שנאמר על רבן יוחנן בן זכאי. הכוונה למה שכתוב בגמרא:

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש... ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה... אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים... תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים... מעשה מרכבה... הויות דאביי ורבא.

רבן יוחנן בן זכאי הנהיג את עם ישראל בזמן החורבן, וגם בבית מדרשו התרכזה חבורה מפליאה של תַּנָאִים גדולי עולם. אבל הדגש כאן הוא על הגדלות הרב-תחומית שאינה מוותרת על דבר, ועל ההתמדה המופלגת, אין רגע 'מת'. אגב, גם הדב הגדול ביער ניחן ביכולת התמדה מופלאה, והוא ירדוף אחר מי שהכעיס אותו זמן רב ומרחקים עצומים.

מהלומה של דב

עוד מסופר שכאשר הגיעו לראשונה למעזריטש שני האחים רבי שמלקה ורבי פינחס, שכבר היו ידועים כצדיקים וגדולים בתורה (בנגלה ובנסתר), אמר להם המגיד: כשאתם קמים בחצות הלילה, נוטלים ידים עם כל כוונות האר"י הקדוש. אומרים ברכות השחר, עורכים תיקון חצות עם כל הכוונות, לומדים בדבקות עצומה עד אור הבוקר, טובלים במקוה עם כל הכוונות, מתפללים שחרית בדבקות שעה ארוכה... אם אחרי כל זה עולה על דעתכם מחשבה 'הנה עשיתי נחת רוח לקוני' – הקב"ה לוקח את כל מה שעשיתם היום, עושה מזה 'עיגול' ומשליך אותו לתהום...

כששמעו זאת האחים אמרו, עכשיו אנו מבינים שלא היינו צריכים לנסוע בעגלה את כל הדרך הארוכה עד לכאן, אלא לזחול אליכם על ארבע...

זו דוגמא למכה הגונה מהדב הגדול, מכה שלא שוכחים במהרה. וזה, על רגל אחת, מה שמחדש המגיד לגדולים שבגדולים, חושף את נקודת התורפה הנסתרת של הגאוה והישות, ומלמד איך להתמודד איתה.

סיפורים וחדשות

נעזוב רגע את תלמידי המגיד, ונחזור ליחס בינו ובין רבו הבעל-שם-טוב. גם כאן, המגיד כבר היה גדול בתורה כשהגיע לבעל-שם-טוב שהשתדל מאוד 'למשוך' אותו אליו. והנה ניתן לומר שמהבעל-שם-טוב נותרו לנו בעיקר סיפורים ואילו המגיד השאיר אחריו תורות ותלמידים. אגב, גם המגיד כמעט לא הותיר דברי תורה בכתב, אך תלמידיו רשמו לעצמם את תורותיו, וליקוטים מהם נדפסו בספרים "מגיד דבריו ליעקב" ו"אור תורה".

אנו נזכרים בפסוק מתהלים "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" – הבעל-שם-טוב נמצא כביכול בשמים האין-סופיים, הוא מספר על כבוד ה', ואנו מספרים עליו נפלאות. ואילו המגיד הוא בבחינת 'רקיע' מוגדר, לא מספר סיפורים מימי קדם אלא מגיד דברים חתוכים, כאשר "מעשה ידיו" של המגיד הם תלמידיו הגדולים. הסיפור הוא מעשה עתיק יומין, אבל הפועל 'להגיד' מתייחס למשהו עדכני ובעל משמעות מעשית, כמו בפסוק "וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד".

דבקות ובטול

השוואה דומה ניתן לערוך בין שני מושגי יסוד בתורת הבעל-שם-טוב ובתורת המגיד. אצל הבעל-שם-טוב – הן בדברי התורה שנותרו ממנו, והן בעצם אישיותו החיה – בולט המושג של דבקות. כמובן, אין זו המצאה חדשה – זהו ציווי מפורש בתורה, "וּבוֹ תִדְבָּק" – אך אצל הבעל-שם-טוב תופסת הדבקות מקום עיקרי, והופכת לאידיאל בר-השגה.

לעומת זאת, בתורתו של המגיד בולט, לצד הדבקות, גם המושג בטול. בהגותו המעמיקה, מלמד המגיד את חכמת ההפשטה – כל רמת-קיום מתבטלת בפני רמה פנימית יותר וגבוהה ממנה, וכך גם האדם לומד לבטל את אישיותו הפרטית, עד למדרגה נעלה של "בטול במציאות" ממש (וכמו שראינו קודם כיצד גם הצדיקים צריכים לעמול לבטל את עצמם, ולהיזהר מתחושת סיפוק עצמי). כך היה אומר המגיד שהקב"ה ברא את העולם יש מאין ותפקיד הצדיקים הוא לעשות מהיש – אין.

הדבקות והבטול הינן שני צדדים של אותה המטבע. אין דבקות אמיתית ללא בטול – שאם לא כן הישות הגסה של האדם חוצצת בינו ובין הבורא, "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" – ובטול אמיתי מביא את האדם לדבקות בה', שהרי איננו שואפים אל האפס המוחלט והממית, אלא אל "האין האלוקי" שהוא-הוא הקיום האמיתי. ובכל זאת, אצל הבעל-שם-טוב מאירה בגלוי הדבקות, ועבודת הבטול אינה ניכרת בפני עצמה, ואילו אצל המגיד מודגשת גם חשיבותה של עבודת הבטול, עבודה הנעשית על ידי התבוננות מעמיקה, תוך זהירות מרמאות עצמית.

נצרף לכאן זוג מושגים נוסף, אור וכלי. הדבקות היא הרגשת האור האלוקי, ואילו הבטול הוא השלמת הכלי שלנו – האדם המתוקן שנפשו הופכת כלי מתאים לקלוט את האור. סימן חביב לשלמות הזו יש בשמו הפרטי של המגיד, רבי דֹב, ראשי תבות: דבקות בטול...

היום טוב שלנו

השפעתו של המגיד בעולם היהודי הלכה וגברה. עוד ועוד גדולים וצדיקים עברו בבית מדרשו, ולאחר תקופה יצאו משם החוצה כשהם מפיצים אור חדש-ישן של פנימיות התורה ועבודת ה' בדרך החסידות ומעמידים תלמידים הרבה.

אך דווקא בשלב מכריע זה, הגיעה לשיאה התנגדות חריפה. המגיד ותלמידיו הפכו מטרה לחרפות וגידופים, חרמות ונידויים. במקומות מסוימים, מי שנחשד על הצטרפות ל'כת' החדשה היה נידון בחומרה, עד כדי סכנת נפשות. האחראים העיקריים לקרע הזה היו מחרחרי ריב ומדון שהפיצו שקרים וחצאי-אמיתות על החסידים וליבו את אש המחלוקת המכוערת. בשיאה של המחלוקת, הגיע זמנו של המגיד הגדול להפטר מן העולם, ולפי המסורת פטירתו נגרמה כתוצאה ישירה מהמחלוקת.

בי"ט כסלו שנת תקל"ג (1772) עמדו סביב מיטתו של המגיד כמה מתלמידיו הנאמנים ובחרדת קודש ליוו אותו ברגעיו האחרונים בעולם הזה. לפתע פנה המגיד לתלמידו החביב, רבי שניאור זלמן, ואמר לו: "היום הוא היום טוב שלנו". הסתלקותו של הצדיק מן העולם נחשבת – במבט היסטורי – ליום טוב, מפני שהשפעתו רק הולכת וגוברת, וגם ההתנגדות העזה סופה להעלם. אך רק לאחר עשרים-ושש שנה הובנה במלואה כוונתו של המגיד באומרו "היום טוב שלנו", כאשר אדמו"ר הזקן שוחרר ממאסרו באותו תאריך בדיוק, וליהודים היתה אורה.

אורו של המגיד הולך וגובר, ובכל שנה עד עצם היום הזה מציינים בי"ט בכסלו את יום ההילולא של הדב הגדול. וכאן אנו מזמינים את כולם, בלי יוצא מן הכלל, להתוועדות המרכזית של השנה שתתקיים בע"ה ביום רביעי י"ח בכסלו בבנייני האומה בירושלים. להתראות!

http://www.pnimi.org.il/kabbalah-chassidut/stories/438-the-magid-of-mezritch

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אהיה אשר אהיה, החוקר כליות ולב, החפץ בזיכוי הרבים, החפץ בטוב בקדושה ובטהרה שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות אשתי אורה בת אסתר למשפחת חדד ויקויים בה: יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך וכן וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך ותזכה למילוי כל משאלות ליבה לטובה ולברכה עם כל משאלות ליבנו ומשאלות ליבם של כל ישראל לטובה ולברכה ונזכה אנו וכל ישראל להינצל מכל חבלי משיח ולהינצל מכל דבר רע וזכות התורה הקדושה תגן בעדה ובעד כל אשר לה ובעדנו ובעד כל אחינו בית ישראל ונזכה כולנו עם כל אחינו בית ישראל להתברך בגאולה שלמה בקרוב ממש בטוב הנראה והנגלה אמן ואמן