מנהג     ידוע  הוא    לאכול     פשטידה  בשבת,   בעיקר  אצל    יוצאי  אשכנז,   כך  למשל  כותב    בספר    "יוסף  אומץ"    -"הרבה  נוהגים   לאכול  מוליתא    שקורין    פשטידא    זכר  למן",   המנהג     מופיע    גם   בספרי  פוסקי  אשכנז    נוספים,  כמו    במנהגי  מהרי"ל   וברמ"א.

בספר    נימוקי  או"ח    כתב   שהעולם  נוהגים   לאכול   את  הפשטידה    ביום,  ונראה  לומר  בטעם  הדבר,    לפי  שכבוד  יום  עדיף  מכבוד     לילה.

בספר    דרכי  חיים  ושלום    הוסיף    שמנהג  אבותיו    גם  כמנהג   העולם  לאכל  את  הפשטידה  ביום,   וגם  מוסיפים    בלילה   ,  ונראה לומר  בטעמם,  שהרי  לחם  משנה   הוא    גם  כן  זכר  למן,  ואנו  מקימים  את  מצוות  לחם  משנה    הן  ביום  והן  בלילה,  והוא  הדין    בנידון  דידן- אכילת  פשטידה   הינה   זכר  למן,  ואנו  מקימים  את המנהג    לאכול  פשטידה   הן  ביום   והן  בלילה.

כעת  נברר  קצת    את  מהות   הפשטידה   הנזכרת  בספרי  הפוסקים.

לשון  הרמ"א  היא    "מוליתא    שקורים    פשטידה",   ומבואר  מדבריו    שמדובר כאן    במאכל  ממולא,  ולא  סתם    פשטידה,   וכמו  שהמן   היה  מונח   טל  מלמעלה    וטל מלמטה,   כך  המילוי  מונח  בין   העיסה.

ונראה  שבאשר  למילוי-   אין  זה  משנה  אם  המילוי  יהיה  של  בשר    או  מילוי אחר,   אך  נראה  שצריך  שיהיה  בצק    מלמעלה   ומלמטה,   כמו  המן    שהיה  מעליו    ומתחתיו    טל.

ונראה   שבקוגלים    לא  מקימים    את  המנהג    לאכול  דבר  ממולא,  אמנם    יש  מי    שרצה  לטעון    שגם    בקוגלים  יוצאים  ידי  חובת  המנהג    לאכול  מאכל  ממולא,   משום    שהקצוות    של  הקוגל   למעלה  ולמטה  הן  מוקשות,   וזה  דומה  למן    שמכוסה  מלמעלה  ומלמטה.

אך  יש  להעיר    על  דבריו,   ראשית-   אולי  צריך   שהמילוי  יהיה  מין  אחר  של  מאכל,   כמו    בשר  עם  מילוי  בצק    שיש  כאן  שני    מינים-   בשר  ובצק,    ולא   מין  אחד   שחלק  ממנו  מוקשה  וחלק  לא,   שנית-  פעמים  רבות   הקוגל   מוקשה  רק  למעלה  או  רק  למטה,    וצריך  שיהיה  מילוי  הן  למעלה  והן  למטה.

ולכן נראה   שהרוצה  לקיים  את  המנהג    לאכול  דבר  ממולא,   יאכל   בורקס,   או   קישקע.

ואגב,   אעיר    שאנו    זוכרים  את  המן    בדרכים    נוספות    בשבת  קודש,   אם  זה   בדין לחם משנה,   אם    זה  בדין   שהחלות   יהיו  מכוסות     למעלה    ולמטה    בשעת  הקידוש     זכר למן,   ואולי  בדרכים    נוספות.

אמנם   במשנה    ברורה  משמע     שיש  הבדל  בין  מנהג  אכילת  הפשטידה    לבין    הדרכים  הנוספות    בהם  אנו    זוכרים     את  המן,    ואביא  כאן  את    דבריו

"לכאורה מנהג תמוה,   דמה ראו      לעשות בשבת  זכר למן,  שלא  ירד  בו  כלל",     ולכן   הטעם      העיקרי-    שזה  דוגמת      שבת  שלעתיד  לבוא    ששוחקים      בו מן לצדיקים.

ויש  לשאול  לשיטתו,    למה    לעניין  לחם  משנה    כן  עושים  "זכר  למן",    ואילו  לעניין אכילת הפשטידה   אין  עניין  לעשות  זכר למן,    מה שהצריך     את  המשנה  ברורה  לדחות  את  הסברה  שהטעם  של  אכילת     הפשטידה  הינו  זכר למן,   ולומר    שהטעם הוא     זכר     למן     שלעתיד  לבוא.     (ויש  כידוע  הבדל  בין  שני  הטעמים,    שלטעם  הראשון-    זכר  למן    במדבר,    ולטעם  השני-    זכר למן   שלעתיד  לבוא.)  ואין    בידי  תשובה  לשאלתי.

הערה  נוספת-    יש      מי   שאומר    בשם    הגאון     רבי    בן-ציון     אבא  שאול  זצ"ל     שבמצוות  עונג  שבת     לא  חיבים  להתענג    דווקא    במאכלים    המוזכרים     בהלכה,   אלא  ניתן  להתענג     אף    במאכלים  נוספים,   ואם  אדם  מתענג   בגבינה מלוחה,    פיצה,   או  פלאפל,    הוא  רשאי     לכתחילה     לענג    בהם    את   השבת,   ולסעוד    בהם   את   סעודת  השבת,     אך    דומה     שמנהג  העולם    הוא    להתענג    דווקא    באותם  מאכלים    המוזכרים    בהלכה,   כמו-  בשר  דגים  וקוגל.

ומי     שלא    אוכל    בשר     מסיבות     בריאותיות-   אינו  חייב  לאכלו,      ולכל  היותר    יטעם    מעט  בשר    כדי  לעשות  זכר  לסעודה     שלעתיד       לבוא תהיה    בשור    הבר.